"אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדְרַשׁ .. לְהוֹכִיחַ חֲצִי דָּבָר.."

 

 

נטלי גוטמן

כבר היינו רתומים לעגלת מתים מוכיחים : "על פי ריבוי ספרי השירה שרואים אור הסבל רב מאוד על פני האדמה" (יוסף כהן).. סוחבים שירים, מקיימים תהום שריחפה על פנינו כובשת במשחק ילדותנו..התהום התופסת את החלקיקים האלמנטריים הכנועים שחררה עגלות לא רתומות עם חולי האהבה. ורק חולים היו בעד הסופרים מההתחלה. כילדים טובים סיפרו, בעיניים עם עשר אצבעות. כי בשדה האלמנטרי ממשיכים בפאולוס אחר שלא מופרע במחשבות היסוס של רתומים למיטת היודעים דבר..לחולה כסופר אין זמן לחולל מלחמות זיקפה ואורגזמות השלום, הוא נידון לחיות..

צילום ופיסול מילדותם האמינו בבידוד מהעולם החיצוני, אבל העולם חזר לתוכם והם נפלו אבודים בו.., Mostaf Asaieed Saieed Amran

 Mostaf Asaieed Saieed Amran מילדותם האמינו בבידוד מהעולם החיצוני, אבל העולם חזר לתוכם והם נפלו אבודים בו..

אריק גלסנר

מותה של האהבה

בסוף "החלקיקים האלמנטריים" (וולבק) מתברר.. שהוא נכתב למעשה מפרספקטיבה עתידית של שלהי המאה ה-21, והוא מעין תיאור של מפעלותיו של מישל (דז'רזינסקי), המוצג ברמזים עבים בספר כמעין גואל או ישו חדש, שיש לו גם פאולוס משלו.. ביוכימאי, הוגה, אך בעיקר מדען חדשני שמנסה לרתום את הגילויים החדשים בשדה הביולוגיה והפיזיקה למען גאולתו של המין האנושי. וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפכה מטפיזית שתתחולל בסיוע המדע, בעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים. בקווים מעורפלים – מטבע הדברים, כי וולבק עובר כאן לכתיבת אוטופיה שהיא בו בזמן גם כתיבה בז'אנר של המדע הבדיוני – הוא מתאר את העתיד האוטופי לשיטתו, שבו יזכו בני האדם לחיי נצח באמצעות תהליכים של שכפול גנטי, ושבו, על מנת להתגבר על הסבל האנושי של התחרות המינית ועל חוסר היכולת לאהוב, תהפוך האנושות לחד-מינית.. כשאת ההנאה המינית העזה ביותר יוכל כל אזרח ברפובליקה העולמית העתידית לקבל באופן שווה, ישיר ושאינו מתווך על ידי נוכחות של בן זוג. הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטרים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה, לטובת חזרתה של היכולת לאהוב. קולקטיביזם חדש זה בא לידי ביטוי בסלוגן שהובצז'ק עושה בו שימוש: "עשרה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ – עשרה מיליארד נוירונים במוח האנושי.."

היכולת הזו לחשוב חשיבה אוטופית בעידן אנטי-אוטופי כשלנו, היא אולי פסגת הגאונות המוסרית של וולבק.."החלקיקים האלמנטריים" מלא הערות, שנאמרות לכאורה אגב אורחא, אבל בעינַי הן ראויות לתשומת לב רבה, על מצבם העגום של הספרות והאינטלקטואלים בנקודת הזמן ההיסטורית הנוכחית. ההערות הללו פוגעניות ובוטות: הספרות מתוארת, למשל, כמוצא האחרון של ברונו, כלומר, של מי שלא הצליח להשיג מין בחיים, ופונה לעיסוק במילים. וולבק, הדובר מגרונו של ברונו, מדבר באלימות על חוסר הרלוונטיות של סופרי עבר גדולים כמו מרסל פרוסט ותומס מאן בעולם שבו מי שנחשבים הם ביל גייטס.. או זמר הראפ סנופ דוגי דוג..

זהו הסופר ששנאה עצמית אינה תכונה זרה לו, והשנאה הזאת לספרות, בראש ובראשונה..בשל חוסר התוחלת של כל פעילות רוחנית בעידן הנוכחי. בעידן שבו הגוף הוא חזות הכל – ולא כל גוף, אלא הגוף החד-משמעי ביופיו – המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע שבו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על אבן, היה אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של האדם), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים, הופכות למיותרות..

והפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שוויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופיה..

(קטע, המאמר פורסם בגיליון מספר 54 של "ארץ אחרת": גופניות – בין משטור לחופש)

20.01.10

יצירה אקטואלית העדתיות, שבסתר מחוררת את החברה, כדג שהוצא לחוף ואף בשמש הטובה לכל, הוא מסריח מהראש…., Mostaf Asaeed Saeed Amran

Mostaf Asaeed Saeed Amran עוצמתי.. אקטואלי עדתיות בסתר מפרקת את החברה

סיגל אשל

שדה

בשדה נידח גדל לו עשב
גבוה ועזוּב ודק
מוריק מעצב
ובריות שותקות חולפות בלי תֵת מבט
כי פני גוֹרגוֹנָה ליגון
אם רק תציץ בהם תהיה לאבן.
וילדה אחת תוהה מדוע כה גָבָה
היא מביטה בו ורואה רק קְלוּמִיוֹת
ששמש מאבֶּקֵת בזהב. 
היא אצה לקראתן
ומסתחררת בזרועות פשוטות
נדקרת ונִלטפת חליפות.
ורוח משוטט נושף בלחייה
היא מתענגת על לחישתו.
העשב מנוקד אדום חיפושיות 
והיא סורקת שדה המחלפות 
תרה בכפות פרושות את זיע כנפיהן.
צמרמורת באה בגוו של השדה
ומתק ברגביו
ואבן, זעירה כמרגלית, זורעת נהרה
קורצת לה להתפרקד מלוא קומתה בין זרועותיו.

27.07.17

צילום שדה בפארק עירוני מחביא פירות דובדבן על חיבוק יבש.., באר שבע יולי 2017, נטלי גוטמן

 אני פארק פירות כתומים על יבש

אנה טום

אני שולחת צבעים
על פני המים.
תפסו אותי בשתי ידים
אל תשאירו אותי
רתומה 
לטבעת אש. 
אני מהגבול הזועק.
אלך להוביל עגלת
עיטים. 
ארתום את האהבה
למקום אחר.
בין כך ובין כך
אבלה את חיי
בין צבעים
שנס ליחם.
בין כך
לא אלחם.
אלך להוביל את העגלה
בשתי ידים
אתנחם בזרועות האהבה
שנס ליחה
כמוני
כשהייתי מהרתומים
לעגלת מתים.

 

27.07.17

 מיכל שלי, מתוך תערוכת תל אביב

 ציור מגדל בבל עכשוי…, מתוך תערוכת תל אביב.., מיכל שלי

אביבה טוהר זהב

בשכונת ילדותי 
מול הבית ההוא,
מתחת לפנס הרחוב .
רחשו חיים שלמים.
משחקי ילדים 
לא משחק החיים…
רצנו תפסנו ונתפסנו.
משכנו ונמשכנו .
דילגנו ולא מעל מהמורות הקשיים.
משכנו בחבל ולא הוא אותנו.
והגומי היה גמיש להפליא 
לא קשה ולא מתפשר..
והקלאס הו הקלאס
ריבועי ריבועים מסלולו חינני וקבוע.
וחמש אבנים קטנות כה קלילות
להטטו בין ידינו
אבל לא חרצו גורלות.
קיפצנו על חבל 
והוא לא"נמתח מדי"..

וכשהגיע תורי לספור 
על עמוד החשמל נשענתי
נשענתי וקראתי בקול-

אחת, שתיים,שלוש..
אבל כשהסתובבתי לחפש 
חבריי הטובים התפזרו.
כל אחד למסלול חייו.
לפעמים כשאני סופרת שוב
תרות עיניי את צחוקם.

26.07.17

 ציור שלושה חברים אמתיים, כמו שלושה חברים מאת רמרק.., עצמון יניב

 עצמון יניב, שלושה חברים אמתיים, כמו של רמרק

אדם קדם

בְּעַד

אֲנִי בְּעַד הִתְבּוֹנְנוּת בִּדְבָרִים פְּעוּטִים
כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת מֵהַצֶּמֶר חוּטִים
שֶׁמִּטִּיב הָאָמוּר
נוֹטִים פַּעַם לַהֲפֹךְ בְּגָדִים חַמִּים
וּפַעַם נִטְוִים יְרִיעַת אֳהָלִים 
חוֹסְמִים מַשַּׁב רוּחַ נְטוּיִים
אוֹ נִקְרָעִים לִקְרָעִים

אֶת הַתְּבוּנוֹת
הַמַּעֲמִיקוֹת בִּנְצֻרוֹת וְהַגְּדוֹלוֹת
לְהַנִּיחַ בְּיַד נְזִירִים
וְסוֹפְרִים
לְסִכּוּם הָגוּתָם וּמַהוּתָם
לְחָכְמוֹת הַנִּדְלוֹת
מִתַּעֲלוּמוֹת

עֲלוּמוֹת..

אֲנִי בְּעַד
אֵלֶּה הַשּׁוֹתְקִים שִׁשִּׁים שָׁנָה
בְּטֶרֶם הִנִּיחוּ דְּיוֹ בַּקֶּסֶת
שֶׁהָפְכוּ קְשִׁישִׁים
עַד שֶׁנִּשְׁחֲקוּ בָּהֶם הַחוּשִׁים
אָז נִגְּשׁוּ אֶל הַדְּיוֹ
בִּקְּשׁוּ אוֹתָהּ לָצֶקֶת
וְגַם אָז
לֹא חָדְלוּ מִלַּחְדֹּל לִטְבֹּל
בְּבִסּוּס הַהִסּוּס

וְעוֹד עָשׂוֹר נוֹסָף 
בְּכִסּוּס צִפָּרְנַיִם שְׁחוּקוֹת גִּלְּפוּ אֶת הַלּוּחוֹת
מָרְחוּ אוֹתִיּוֹת אֲחָדוֹת לִבְחֹן אֶת הַלַּחוּת
וְכֵיצַד נִסְפֶּגֶת הַדְּיוֹ כְּזֵעָה בְּבֶגֶד

גִּשְּׁשׁוּ בְּרֵיחוֹת
שֶׁמָּא מְצוּיוֹת עוֹד אוֹתוֹת 
שֶׁהָרוּחוֹת וְהַסּוּפוֹת
מַסְתִּירוֹת
וְעַד כֹּה אֵינָן חֲשׂוּפוֹת
לַנּוֹדָעוֹת 
כְּטִיב סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת
בַּכְּתִיב

ציור  ההשתקפות המדומה.., Magdalena Guerrero Garcia

Magdalena Guerrero Garcia ההשתקפות המדומה

אֲנִי בְּעַד חָכְמַת הַפְּרָחִים הַיּוֹדְעִים שֶׁהֵם צְמָחִים
וַחֲלִילָה אֵינָם מַנִּיחִים שֶׁהֵם נָחִים עַל גְּזָעִים
חֵרֶף הָעֻבְדָּה שֶׁאֵין בְּרֹאשׁ עֲלֵי כּוֹתַרְתָּם
דַּעַת
יוֹדְעִים זֹאת
מֵהָרַעַד

אֲנִי בְּעַד חָכְמַת אִישׁ
שֶׁלֹּא הֵחִישׁ יֶתֶר עַל הַמִּדָּה צְעָדָיו
שֶׁהֵבִין שֶׁבְּכָל תְּנַאי יִשְׁחַק סַנְדָּלָיו
וּתְנוּעָתוֹ מִכָּאן
וּלְאָן
זֶה עִנְיָן מִזְּמָן לִזְמָן
שֶׁיָּדַע אֶת כָּל עִזְבוֹנוֹת
הַמֵּתִים
וְהַפִּתְגָּמִים שֶׁכָּתְבוּ אֲחֵרִים
לְלֹא פְּגָמִים
וְסִכֵּם אוֹתָם כְּנוֹסָפִים
הַמִּצְטַבְּרִים לָאוֹסָפִים
שֶׁהֵבִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם שֶׁחָלַף
נוֹתָר עוֹד יוֹתֵר מֵהַמְּעַט..

 

ציור היכל לכלים ליצירת מחול יקר ערך של צלילים וצבעים.., Magdalena Guerrero Garcia

Magdalena Guerrero Garcia כלים ליצירת מחול יקר ערך של צלילים וצבעים

שֶׁהָאָדָם מְזֻמָּן בַּזְּמָן
הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ נֶאֱמָן
בִּמְיֻמָּנוּיוֹת לְהַגְשִׁים
חָכְמוֹת יֶתֶר

וְהָאַחֲרוֹן כְּלָלָיו שֶׁיַּשְׁלִיךְ
אֶת כֻּלָּם לְאֶלֶף הָרוּחוֹת

עַכְשָׁיו אֲנִי שָׁב לַמִּנְזָר
לְסִפּוּר הַנָּזִיר שֶׁהֶחְזִיר אֶת נִשְׁמָתוֹ
שֶׁסִּיֵּם לְסַתֵּת לוּחוֹת
בָּאַחֲרוֹן הַכּוֹחוֹת וְרוּחַ אַפּוֹ
הִנִּיחַ קֶטַע יָחִיד בַּזִּירָה עִם מְעַט חֲפָצָיו
לְצַד גּוּפוֹ:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִדְרַשׁ
לֹא בְּמַעֲשֶׂה וְלֹא בַּדְּרָשׁ לְהוֹכִיחַ
חֲצִי דָּבָר.

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה
בַּגְּדוֹלוֹת וְהַנְּצֻרוֹת
לֹא עָסַק
מִלְּבַד הִתְבּוֹנְנוּיוֹת
כֵּיצַד הֵן אֲצוּרוֹת
וְנִפְרָטוֹת בִּפְעוּטוֹת.."

(קטע)

06.07.17

Guy Garnier האם אתה זוכר כשהיינו נאהבים הבשר היה מחזיק ידיים בכל פינה, מרותך לכדי אור בציור של שאגאל..

ציור מאוהב פוער בחלומותיו.."האם אתה זוכר כשהיינו נאהבים הבשר היה מחזיק ידיים בכל פינה, מרותך לכדי אור בציור של שאגאל..",  Guy Garnier

כתיבת תגובה