כשבוב'לה בונה בסטיליה

שטנל אברו, 1

פיסול שנטל אברו

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

נקבור את הילד שלא נולד
כרוך בעטיפה של שוקולד
ונטמון אותו בין הקליפות
תחת השקיות הרטובות שבמטבח
עמוק בתוך הפח
עסיס תסיסת פירות ורקב

 אשר גיבל, 15

צילום אשר ג'בל

ישקה את צמיגותו המתייבשת
של הילד שלא נולד
שלא נולד לעד
גם הנצח לא יעקור אותו
מאינותו החלוטה
אפילו אובדן הוא לא
כי מעולם לא היה
לא נחלם
לא נהזה
לא נהגה
גם לא הותיר עקבות
של שכחה

בתמונות הישנות
אין לו משפחה
רק אימא ואבא ושלשה ילדים
וכלב שחור
וכמה חתולים
והוא אינו
בין הצללים
גם לא ברווחים
אפילו לא נשיפה
גם לא בקמטי הדאגה של האב
הוא לא הלך
לכן לא שב
ובכל זאת
הוא נכתב עכשיו
כי אני רואה אותו בפנייך
היפים
בכאב
בחריצים

את נהדרת בבגדים שחורים
מוחקת לי את כל החשקים
נופלת עליי כמו מפולת של סלעים
בעפעוף
ברפרוף
בתנועה קטנה של יד
זה הילד שלנו
הילד שלא נולד

14.03.15

בתיה וויס, 8

ציור הפנים היפות של הלב.., בתיה וייס

 

נטלי גוטמן

בובות היעף השכלתני

"הַדִּמְיוֹן מְיַצֵּר מְצִיאוּת לְלֹא בְּרֵקְסִים מְכַבָּה אֶת הַשְּׂרֵפָה בָּרֹק…"   (ליאורה בן יצחק)

" ואם האל נעלם ממקומו בעולם העל-חושי, עדיין, נשמר המקום עצמו, גם אם בבחינת מקום שהתרוקן…העמדה הריקה אפילו מזמינה שישובו ויתפסו אותה.." (מרטין היידגר, מתוך "הישות בדרך", שנות ה-50-60, ברלין, תורגם לעברית ב-1999)

כלב נכה אימץ את דוויד בסוף הספר "חרפה" (קוטזי, 1999). אותי לא אימצו בביתי. מנעתי זאת, וקיבלתי אקסטזה, מיומנות, וצער. אך לא חרפת הותרת מאחור כלב מבין, באהבה אלי חרב.. כך בנשיקת אוויר פסח עלי גבר אהוב, לא אחד, אחרי נחיתות רבות, ואחת שסידרה אותי לכלבלב עם תווית החלפה. זה כשבאתי כבר ריקה מכל שלישיית שושלת הבן–אב-רוח הקודש, נשכחת בקרקס נטוש כבובת "סואוק" אהובה על יורש העצר מסיפור ילדותי מתבגר ענוג, אז פונה גופי באמבולנס ישראלי מכל במה מאובטחת, נגררת על הקרשים מעץ טוב. אף אם רבו בי אקדמיות, בכבודן רק הנפילות קלות לסואוק של לבי, והעליות כמעוף עם ראש אל תקרת הכאב. עד לשנת 2013, קרוב ל-22 ביוני, יום תחילת מלחמת העולם ברוסיה, במועקה המוכרת של זיכרון לאנדרטת חייל אחד ואף אחד, את הזמן הארור של שנות נעוריי שגזל מנשים תפוח הבחירה בבן-זוג, ספרתי אותו כנמק באותה אנדרטה של הלא נבחרים לגברים, לאבות, לבעלים, לבנים שבי כולם הוזכרו..גם בי נשארו עקבות מבתולות שחורות בהן נספרים כאחד כל הנהרגים להשחתה, ובדום דמוי שלום מדמים מלחמה..

וכל זה מה קשור לבחורי הארצי מותאם לאהבת נשים לא למלחמה, מה אומר לו למצוי בים התיכון, כשהוא שוב מטפח את אליליו הרומנטיים חסרי לאום ומוצא בי אפשרות לממשם, והמום שאכן נשתמרה בי אליו אהבה בגודלה הטבעית מספיקה לדור שלם, עמום ועממי באהבתי הכה מובנת, תופס את נטלי שנישא לה בטיול לקפריסין, שהייתה למשפחתו, מאהבת, אחות רחמנייה עם ארבעה בנים מכל צד, בשווה, לשלוש שנים טובות אך חיצוניות לו, כמו באגדה בלא סיבות לכך.. אבל את מלחמת ההימורים שלו לא עשה עלי, ואחר עשור שנפער כשלא בא לדרוש לשלום הנותר בי ממנו, לא נלחם, מתהוות מולי מסיבות חדשות שלא מזכירות סולמות האהבה של פעם, בגיל שישים הכוכבים שבהקו בעבר חזרו לשטח את לילותיו, להפוך צד של כריש לצד של דוב מיושב בחורף מחפש אפילו מילים במחסן של שנות ה-90 , בו קשר במו קסמיו אותי ובניי אליו ואהב במינון את בובת המדינה שהייתי. הלא מתאימה לו אז ביופי הלירי, והוא כמפתה תמים חיפש ראווה, לא בת לתומו של אבי הבלתי-נראה בערכיו השומרים עלינו, אלא אישה לתומו, ואת ילדיי הצמאים לגבר, ואותי איבד בשכונת אבי עיוור הצבעים, שבהתמסרותו גידל לו יפה מנשים שגם במשכננו הירושלמי נתפסה כמיותרת, לא קלע לאבטיפוס בעל טעם מכור לחובבי קזינו, אבי לא הכיר פנים וחוץ – כבשים מוזלים טעימים במרק ללא אלוהים..

איש גורדון, עדר

ציור  איש גורדון

התייתמה אהבתי העיראקית. ואז, בהזדמנות, אבי נפטר עלינו. תינוקות לא נולדו, שלושה עשר חורפים לא שלמים משכו את החבל החי ממותו, ספרתי אותם בשלישויות כשדים אי-זוגיים, ב-13 לדצמבר אבא הלך רחוק לתקן את התאריך, ואת העיראקי שלי שאהב מהעדרו מצליח להפעיל כמרכך ריחות.. והנה המועד לתיקון הגיע בשרוולו, אחרי שלוש-עשרה שנים תפס אותי אהובי עדיין בחיים. אמו גוססת, סיפר, וכבר לא במיטתה, הוא את רצונה למסור לי את בנה ולא בהשאלה, זוכר, עם זה הוא בא הפעם. בנשיקות הלא נגמרות שלו, לא מצפה מעצמו למילים, מתמיד לבוא לאמא ואלי, ומרגיש חסוד, כאילו שתיינו על הסף, ופוחד שאלך ולא העניק לי מילה המתפרשת כנפש לבושת גופו המשכר בחומו, מוריד ממני את נטל פגם הגזע הצלוב שלי שביסודיות המתפשטת מופץ כאות קין בעיתונים של תחילת שנות התשעים בשמו "חטא רוסי". אבל עכשיו, אמו הולכת. והוא במחילה שרוי בפניי, בהנאה ילדותית, בדרכו מתמודד עם סופה הממסמר אל קלסתרון החירות לבניה את רקמת מוחה האפור מתמיד. עכשיו, הוא עושה זאת, חופשי בחסותה חסרת הגשמיות, מחויב לידיו הבאות בביטחון לפילוסופית, מנדנדות את בובל'ה שלו בערסל חיבוקו המוכר כקרוב ללב, לא מופתע מפזם לאוזניי כלתינוקת האחרונה שלו, על כך שלא ידע להוריד ממני עיניו, ושיאמין לזרועותיו חוגגות המשיכה. כמו ילדים אנחנו, וכמו עצים, חשבתי, שנשתלנו עוד עם אבי, לעטוף שמיים מעל קלחת האהבה המבויתת. חבל שצמחים והילדים בלי אב גדלים ישירות מהאדמה שחרשתי בשמחה האחרונה הנותרת לי. וגם, אמרתי, אין גבול לחוסר סיבתיות, פרידות מהפינוקים שלך קוראות ללכתי, כי כבר מלאיתי את השליחות, אהבתי אותך, כל חריץ סתמתי בליריקה שלא לך, ובאת לשים נקודה? לא, אמרת, והוכחת. דיברת. היופי ההוא שלי שקראת אליו מתוך ספרי, זו הוכחה. חשבת. ולא, היופי אינו מדינתי הלא בנויה שנשדדה, ואינני כאן, הנה תורך להראות שאין בך רחמים. שהקסם שלך טומן אדישות הבנים והבנות, שלא טעמו ממך בגדולתך להיות אבא ואהוב של בובל'ה, השמורים לעד במרחק רב ממך בשכונת השופטים. הכריזמה שלי נגמלה מפיתוי, ודומה יותר לסנה שיריי, ואתה בנעליך.

2015-03-25 14.50.08

ידעתי אותך ואדע בלא נוכחותיך. אבל לו רק היית מגן דוד לרחמי הארוס, רחמי העינוגים כרעיון של חברות בשרנית על אדמות הצייר רובנס. לא כך החלקת על כיסא גלגליך מנייד הגישה של סיפוק מוגבל, גם כשאני בפניך חשופה כארץ נאנסת, חולה, הרוגה, באין יוצא ואין בא חסומה.. שוב לא היית הגבול לעוול, גומר האקט – גומר אותי, אינו תורם חירות זרעיך, לא רוקח בלזם הגבריות לבריאות האישה. שתוכל לבנות בובל'ה משתייתה את ימי שלומה.

וויתרתי, אמרתי- לא, לירושלים תשוקתי. לא!- ליופי האסור למריבה, בדוי לרגע, וכבר לא רלוונטי לך, שלא יירשם בך, כמו בפילוסופיה כסיפור אסתטי, לא לך המלכה כיהודיה תהיה חקוקה במצח, כאובייקט העבירה בסדום המת במיוחד לשם אחד מוחק העתיד כמוך..

וגילי כמו יופיי, אחיזה הזויה.. אמך תיקבר ותחדל לחשוק במצודת אישה לא משתלמת בשל אי-וודאות ההתענגות, ויתברר, שהיית מסוגל לשמוח בתוך הטרגדיה הטבועה בחושניות הסלע שלי, המקימה את הנשכחות של התום שהכיר מאהבת אמו, כה דומה לבובל'ה שבזרועותיו גם עכשיו רכת מראה מאוהבת תמיד בטוב רצונו, בלבד.

והוא בר מזל המתון בכל- בהימוריו, ביחסיו, בהשקעותיו זאב מתוק ידידותי לסביבה. שמותר לו, ומוטב לו לשים פעמיו למדינה אחרת ממשכן בוב'לה, שלמרות הפוגרומים התקופתיים, שחקני תאטרון בובות החלומות כאן הכי פחות צפויים.. 

מירב סופיר סואלו, שדה חירש של כוכב הזיכרונות...

ציור שדה חירש, מירב סופיר סואלו

באותה שנה יופיע רופא צעיר נאמן עד כלות נאצל. חלמתי כי איני מתמצאת במרחב נותרת ללא זיכרון אצלו. בערב כזה ניגשת לרופא לאתחל את עצמי בביתו.. מאז, איני שבה ממנו מהמפר את שבועת היפוקרטוס למעני, המטפל בגופי כבדג ישותי, מקפל את בגדי מלכותי, מעיף אותם להימכר, להשיל יסודות, בכיסופי גולם חושך מתחילתו ועד סופו של הערב שלא נגמר, להתענג..האומנם, כך מרפאים?.. נסתי בין קשתות העיר ממולכדות עמודי בטון חלקלק, יצרתי קשרים עם אנשים תקועים ברחובות, שלא הביאו לי תשובה, ולישועתי נדמה שעזרתי להם לסחוב את עגלותיהם, עבור בקשותיי להראות כיוון כלשהו שיהיה גם שלי, גם אותי משייך לבית. אך כגודל רצוני להתרחק מהקוסם שמכר את איבריו להשתלה בי, מהזיז ביתו עם התשתיות לקרב אל גופי הדואב, כך הופעלה תמצית בדידותי, הלכה והרעישה את העיר כטורדת נגזרת. אלפי שנות יציאת היצירה המינית בה רתומה ממותני עד שכמי, בחינוך נשתמרה התימרה בחבריי במכות בשני צדי הגוף ביעף שכלתני קר.

אבל, בכחש אלוזורי חולמת על רופאי הטוב, מזהה שהציל את החמישים וחמש שנות חיי תוך שעות מסירותו הווירטואוזית, שפוטרת אותו מהשלת פרטיותו, ומשכיחה בי ובו כל סטייה רפואית . כי אין לי כל צורך בבית של אדם טוב אחר, יש לי את שלי מתוחזק על פי דמיוני כשרוני. השכם אשלם את מחירו.

גם את מחיר סירוביי לכל המבקשים ממני להישתל בגופי, אשלם מחסכון בדידותי הרומנטית. סירובי ניהיליסטי כמדיניות גלותית, כללי הילדות אינם משתנים, לפיהם, פוגרומים בי – נסלחים, אופציה לחיוך – כבטן פתוחה, קריצות לחלום משתף – בשפע. בן דורי האהוב, אתה צודק – תישלף אהבת קיץ אחד לפחות מרשימת הנספים, ודי בזה לתיקון הבורות.

קיץ  2013  –  28.03.15

אורה ניסים, ליום האישה

ציור ליום האישה, אורה ניסים

 

טמילה רם

 

תרגש
כקולומבוס
שגילה את אמריקה

תנשק
כעלם פוחז 
מגשש (תר) אחר שד

תשכב עימי
כנהר נמזג
לים

תאהב אותי
כמחול קרני
החמה

היום מחר 
ועד עולם.

אלי כדורי, דף לספר
ציור דף מספרי, אלי כדורי

 

דורית ישראל

 

יש לי סימן,

אות הטבוע בבשרי,

פעם הייתי שלך,

חטאיך דבקו 

בעורי.

ליקה רמתי, יפו

צילום אמנותי, יפו, ליקה רמתי

 

עוד לא סיימתי 

לשלם,

את חובך לחברה

יקירי,

עוד לא נענשתי 

מספיק,

על שאהבת 

אותי. 

 

בסטיליה

שלי

 

צילום מאה שערים, אשר ג'בל

4 אשר גיבל, מאה שערים

כתיבת תגובה