ניקיון חושים לא בנאלי

 

דבורה אזולאי, אנושי כל כך...

ציור דבורה אזולאי

"עשרות שנים…אף אחד לא שומע את פיצפוץ אבריי הנסדקים תחת עור חלק ומתוח, נסחט עד תום יומי. אי אפשר לבלוע לבה אפשר רק להקיא"… (אביבה זאבי)

 איקי בוברמן, יופי לי ביפו

ציור יפו, איקי בוברמן

נטלי גוטמן

חכמת הזיכרון בספרי הסטלגים

"סטאלגים עקרו את הקוראים שחיו בישראל התרבותית והפוריטנית כל־כך של שנות השישים והשליכו אותם אל עולם הזוי ומטורף עם חוקים משלו… עולם שהילך קסם על הקוראים…ורק עם התרחבות הליברליות נחשף הציבור לייצוג בוטה יותר ויותר של מין ואלימות בספרים ובכלי התקשורת. עתה בוטל  הצורך לחפש גירויים מיניים בחוברות הסטאלגים. את מקומם תפסו סרטי קולנוע ווידאו פורנוגרפיים כסוג חדש של בידור אסור… חלק מקהל נמשך גם לספרים אלה ולא רק מתוך רצון ללמוד על איימי השואה אלא גם מההנאה שבזוועה"…(ממחקריו של אלי אשד)

איחרתי, הכנס התחיל.

פטורה מהסרט, טרם אנצור מקומי באולם הכנסים, עם כוס קפה בחוץ שאלתי את חיים

מרנץ,- אמרתי, האם הדבר המבחיל

התרחש?

הפרופסור התלונן על שכולם מחפשים

למשש אצלו את לבו,

והוא בוודאות מבחין, והיידגר אף תמך בהשקפתו,

כי במאה הזו, שעברה, מעולם לא היה ספק כי

נחוץ הגוף לא פחות מלבו, דרוש גוף

שיכבדוהו כמותו בפרטיותו,

וכן, לא היה דבר שלא התרחש בשני קצוותיו: תוקפן-קורבן,

כאן-שם? לא, שם…רק שם – כן. – הכול אפשרי…

 

לאחר ההרצאות בכנסים א', בפסק זמן סופי, מעוגלים ישבנו חלוקים:

המותר לשפוט? והכול עלה, ועלה –

 ק.צטניק לא יצא מזה.

וגם אנחנו, חוג מצומצם מעודן,

מנתחי הבושה והחרם,

אלף תודעות ותודעה, בהצצה בשלה

מסכימים לפרוע דלת

לרוח הרעה הזו, מבחירה היחידה

כי אין דרך אחרת לשחרר הלם,

ללא המראה נגדית.

אלא אם כן, כתבתי לעצמי, – בניתוח פלסטי…

לשמם של הנערים שימלטו להם לתוך הסמלים –

מוכנים למות עליהם ועל החיים הפנטאסטיים,

שלא כק.צטניק, בהפגנתו הקלאסית, יהיו המנותחים טריים-

קורבנות האהדה הטריוויאלית – סבאסטיקה על פה השתיקה!

שכמובן, איננה קשורה לרגשות של הנאנסות המאולתרות לזנות כתשתית המלחמה,

 שרק במידה ותחיה – תואשם, לפי דרישת

מצרף תשוקתו המאחרת לקורות חייה…

 

על כן מראש איחרתי, הכנס התחיל.

(גם קוראיי יכולים לעצור כאן – בשיר…אבל אינני עוצרת … עלי להמשיך בחיים …)

 

הכנס התחיל. פטורה מצפייה בסרט "סטאלגים-שואה ופורנוגרפיה בישראל", הקשבתי להרצאתו של אלי אשד, מחזיק העותק הנדיר של "הייתי כלבתו הפרטית של…",  ומניח סיבות להשמצה ולהשמדת עותקיו של הספר החושף מעשי הניצול המיני ונקמות הקורבן.

ייחודיותו של הספר המקורי "הייתי כלבתו…" אינה מוטלת בספק, הספר שנקרא בשקיקה הוביל להכרה בקרבה מפוקפקת שבין מענים ומעונים, בין מוות ותשוקה. רק מושג הפדופיליה בזמנינו משתווה במימדי התועבה לתיאורי התעללות מינית במחנות הנאצים, כפי שנחשפו לראשונה בספרי ק. צטניק בתחילת שנות ה-50.

בנוגע לערכו הספרותי של המסמך הדמוי- תיעודי זה, אלי אשד אומר כאספן וותיק:

" סגנונו רציני, כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה…כל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות, אין פרטים חסרי משמעות. יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .לדעתי, לא היה צריך לצנזר אותו. זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא ..".

עם זאת, ספרי סטאלגים לא כבשו את לבו…

ארנון רותם, בלתי-נשכח

ציור בלתי נשכח,  ארנון רותם 

טרם הושמד הספר "הייתי כלבתו ….", כתב השופט בפסק דינו:

 …"אין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות…אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו- מותר להפיצו. אך חומר מגרה או מתועב שעלול להשחית את המידות, דינו להיות מוחרם…"

שאלתי את עצמי, האם החברה בישראל דאז והיום התאימה להגדרה כבוגרת המבחינה בין טוב לרע ועומדת כנגדו? הרי כבר אז, החשיפה לפעולות סאדו-מזוכיסטיות בהקשר המיני פיתתה והפעימה, והסתתרה בתת-מודע, ומה נשתנה? גם אם הייתה זו המצאה של ניצול מטורף אשר בדה בדמיונו בתהליך תרפויטי אין-סופי, את נקמתו כקורבן, במי פגע?

ארי ליבסקר במאי הסרט "סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל" הסכים לעזור לי בהבנת השקפתו. הוא סיפר שראיין עשרות ניצולות וניצולים, חקר בדבר שפיותו של ק.צטניק ומצא כי המידע שהתיימר לספק, לוקה בחסר. וכנימוק, מביא ארי טענה לגבי ספר השירה שכתב ק.צטניק עוד לפני המלחמה בו עשה שימוש בתכנים ובמוטיבים של דם וקורבנות, ושאותו ספר דאג להשמיד לאחר האירועים. מכאן, הטענה על אי-שפיותו, וכך בסרט מראה ארי, כי המקור שממנו שאבה החברה מידע לא אמין… כתוצאה, על פי העלילה שבדה מוח קודח, יושחת תדמיתם של ניצולים, והם ידונו להדחקה… שנים…  הסרט ניסה להמחיש את הטענה כי תשומת הלב שהקדישה החברה לקריאה מסוג ק.צטניק, הזיקה לבריאותה – שהדבקות בסטיגמות שיצר הסיפור הרחיקה גם את הניצולות מעצמן. וגרמה לעיוות הזיכרון ההיסטורי.

 ארי ליבסקר מספר כי קרא את ק.צטניק בגיל 14 והזדעזע קשות. אבל ספרי תעודה על השואה לא נכתבו, לכן המידע נשאף מסטאלוגים, הסטיגמות נוצרו בעקבות קריאת מיתוסים מסוג סיפורי ק.צטניק, תחושת הנאה מהזוועה נלמדה דרך התיאורים המפורטים לראווה,  בשל ההצצה התאוותנית לפורנוגראפיה במצבי קיצון, בחברה התפתחה נטייה בלתי- נשלטת לזעזע את דור העתיד, להטביע בזיכרונם של ילדים תדמיות התנהגות אסורות, לקבוע דברות חינוך באמצעות תיאורי זוועה המובאים בבתי- ספר…ואילו מהחינוך הזה – על סמך הזוועה, פיתחו הילדים "הפגין" האדישות או לחליפין, דרגות העצבנות עד לאכזריות. ייתכן שזה סוג של פורנוגרפיה בהמונים- הצצה במיליוני נשים וילדים שעונו למוות, כשעצם תמונות העינויים שלקוחות מן השואה, מסופרות בלשון עסיסית חדה, הופכות את הצפייה בהן למעשה זנות, כשהקשר עם ניצולות השואה עצמן הופך להזוי, כשכל מעשה הישרדות או מוות מתורגמים בהכרח בשכל הצעיר כמעשה מכיל תועבה תת-חושית… ואז, יש מקום לשיפוטו ולשאלת האמצעים בהם נקטו הניצולים, גברים כנשים…                                                   

ומה בנוגע  לק.צטניק עצמו? אף אם לא נמצאו הוכחות לממשות האירועים המסופרים על ידו, לא ניתן להתכסות בטענה על אי-שפיותו, רק משום שבשיריו שכתב טרם המלחמה, שזורים מוטיבים של דם וקורבנות, כי אולי, ראה את העתיד.. אמנים לרוב, כנביאים עצובים, מסווגים לקבוצת חריגים, בשל נשיאתם ביגון יתר ובהגיון האשמה על גורלות הסובלים.  ב"אוטוביוגרפיה" דן פגיס רושם אסמכתה פסיכולוגית ספרותית:…"אתה יכול למות פעם, פעמיים, … אבל אינך יכול למות רבבות. אני יכול. תאי המחתרת שלי מגיעים לכל מקום…" 

המרצה לפסיכולוגיה גליה גלוזנר-חלד עולה על הדוכן. לנושא ק.צטיניק היא הקדישה דוקטורט. ארי ליבסקר בשיחה עמי יביע צער על מאמציה של גליה לחקור את ייסורי הדמות הנידונה שספק אם תרמה לקדמה החברתית. אבל לי, ממבט פסיכולוגי, ועל פי גליה, הסתמנה שאלה אחרת.

(משפחתו לא שרדה, הוא שהה באושוויץ כשנתיים, ומאז, כפי שהעידה אשתו השנייה נינה, "… היה צפוף לו. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח, לא ישן או אוכל ימים ארוכים. בניסיון עקשני לגעת במצב שחווה כאנושי, ולחשוף אותו פעם אחת ולתמיד. במשפט אייכמן, נתן עדות, מתעלף במהלכה:

… אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ … אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ…ולתושבי הפלנטה לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים… הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים ולא מתו. שמם היה המספר ק. צטניק". (קצטניק ביידיש ובגרמנית – כינוי למי שנמצא במחנה ריכוז, אשר מקורו בראשי התיבות KZ למילה הגרמנית Konzentrationslager מחנה ריכוז.) בעדות הוא טשטש אירועים, ורק פעם אחת שמר על שמה האמתי של אחותו דניאלה שנאנסה על ידי נאצי, עד היום לא נמצאו הוכחות לכך שסיפוריו, כפי שתיאר, התרחשו.)

רצונו של ק. צטניק לדבר בשם כל הנספים לא התממש, ראשית, משום שראה עצמו כנבדל (כעילוי- כך הוגדר בצעירותו), ובהתאם גם התנהג- כראשון ויחיד שחשף תיאורים בלתי-נתפסים, חסרי כל סיכוי להתקבל כאמינים, כשהתריע על גילוי תופעת ההזדהות עם התוקפן ודחייתו העצמית של הקרבן. אך הוא לא טרח לכתוב את העלילה המפורטת למען הכרזת אושויץ כפלנטה אחרת, אלא דבק בתגליתו המזעזעת על קיום הרוע בכל אדם, בניסיונו הנואש לתאר את המצב כבעיה כלל אנושית. יום-יום היה מחזיר עצמו לזמן המחנה כדי לתעד שוב ושוב את הנפש בהזדהותה הבלתי-נמנעת עם התוקפן…לכך, לבנאליות של הרוע, פרופ' חנה יבלונקה תתנגד, לפיה, ספריו תיארו אופציה של רוע, בלבד, ואילו הבחירה לא נלקחה מאתנו. אין לקבוע טבע היצור שברשותו מגוון אפשרויות, ורק אחת מהן רעה…ל אך הרוע, על פי גליה, מושתל בנו כנטייה לכוח – לתוקפנות, כשאין מקורה באידאולוגיה או פגיעה נפשית, או פנטזיות חולניות של סוטה. טיעונה מסתמך על תיעוד האמן שניצל, אשר נקט במלודרמטיות ובלשון מתחום הפורנוגרפיה להוט להשמיע את קולו, לוקח את עצמו ברצינות, בעל כישרון ספרותי משקיע כל כולו בכתיבה למען כינון הזיכרון האובייקטיבי החברתי – על האדם. ואכן, סיפוריו ריתקו וזעזעו רבים, והפכו את אישיותו לדומיננטית בישראל משנות ה-50, ולו רק משום שהיה ניצול ראשון שפתח פיו, אלא שמורכבות הבעיה שבסיפוריו הפליאה…חנה יבלונקה מודה שאכן נותרה המומה בקריאתה את ספריו, אולם תוך מספר שנים השפעת הספרים על החברה דעכה. בתיאורים הסדיסטיים לא היה דבר שיכל להשפיע, היה זה תיעוד סובייקטיבי, ללא שלד למבנה אוניברסאלי. וגם אין בכוחה של ספרות כתובה או מבוימת בסרט ליצור בסיס חינוכי, טענה, זו מדיה חולפת, עצם החינוך מתרחש בבית…

אשר גיבל, העיר שנות ה-70

צילום העיר העתיקה, שנות ה-70, אשר ג'בל

כך או אחרת – בעזרת כתיבה חושפת או כתיבה מעגלת, הזיכרון הקולקטיבי מקיף וכולל סירב להיווצר. לא נלמד סדר הבחירה בו, ולכן שוב ושוב יותקף מישהו ויוטרד, וינוצל היום…אני, כמו כולם חשה חסרת מגן שבטי…של חברת השורדים, אבל הקבוצה החטיאה את מטרתו של ק.צטניק –  שואבת מתיאוריו בלא רחם חומרים ליצירה עצמית המקובעת, דווקא, בסטיגמות זיכרון קולקטיבי…סטיגמות שבהנאת חושים תת-מודעת שתופסת חתולת רחוב מרוטה כבעלת דמיון עם אישה שנאנסה: מדוע שלא תהנה ממשכב עם קצין או עשרה, ואם הוא נאצי, לא משנההכול אפשרי. המסכימים לכך רואים בזנות התפתחות עסיסית, מותרת כתופעה אוניברסלית, בנאלית, מוצדקת, כי רצויה לבריאות כמספקת לגוף חיים בכל מצב, ולכן לגיטימית המתארת משיכה לעבר הכוח הכובש, השופע… וימשיך לשאול הישראלי המוקסם מן החוויה יחד עם הכותב : מאיזו בחינה אחרת ייחשב הדבר כזנות – ממבט אידיאולוגי? חברתי? פסיכולוגי? מסחרי? לכל אחת מן "הבחינות" תימצא לה סיפור אנושי משכנע באמיתותו הכנה המטשטשת הבדלים בין קורבן ומקרבן. האמיתות תיראה פשוטה…

איש גורדון, משמעות נוספת

ציור משמעות נוספת, איש גורדון

ויהרהר מייצג התודעה הקולקטיבית, טרם ימנע מעצמו טיעון המחילה הטבעית: אישה כיצירת יופי מוגמר, באיזו דרך תשרוד, אם לא דרכו? 

הכי מאיים לגלות שבתקופה הגלובלית גם אחרי השואה, הישרדותן של ילדות, למשל, לעתים כרוכה בהפקרותן לתודעת שירות מיני. ק. צטניק הנציח זעקה של גבר הנחשף לעובדות, וכאחד שהכניס עצמו לנישה הצרה במטרה לעצור חורבן עתידי בנשים ובילדים, ולשמש בתור גבר עדות בלתי-מבוטלת. לא להחלים, לא לרפא את החברה, רק להיות אב-טיפוס לגבר פוסט-מודרני, שהוא, בין היתר, גם תיבה נפתחת. אין צורך להציץ! העד אמן. ולא ביקש לשפוט את ניצולי התופת, אלא למצוא בזמן הגרוע, בין גרוטות האדם הבנאלי, את האישיות השפלה – גברית כנשית, ולתת לה סיכוי מזערי להעברת טענת מחילתה… בעתיד…

הניתוח הפלסטי שאמור היה להיקרא בתקופות שלום, חסר גם היום, נעדר אמן הכתיבה מלמד חושניות האמת שתצליח לגייס כישורים ארוטיים  בהמונים בלא חשש לפורנוגרפיה. מי מוסמך לכתוב כך? כל דוסטויבסקי שבתחום, הלהוט להביא לצורך בניקיון החושים, כנגד חוקים קלי דעת תקועי פתרונות סופיים, צורך המוליד את הנכונים להגשמה רגשית. 

ואולי החשש לחוסר שפיותו של הניצול, במקום התמודדות עם טענותיו, רק ניצוץ מאותה מדורת טעויות מתמשכות של ישראל? אולי החשיפה לפשעי הכוחנות רק מצמיחה אדישות?  או אפילו את תחושת הבנאליות, ובכך מאשרת בנאליות ההנאה המגונה. ואם לביים זאת למסכי ענק, מדוע לא להזדהות עם התוקפן המצליח, בייחוד כשהצופה הכרוני נמצא במצוקה של נחיתות רגשית? לא מעט מקרים של הערצה לסימול הנאצי ולעיקרי תורתם, מתגלים אצל בנים וגם בארץ, מה שמלווה בהתנהגות אכזרית של ילד, החל מגיל 7 . טבעי לו להתרפק לכוחניות מוצהרת ומעוצבת במיומנות קבוצתית פסיכו-אסוציאטיבית, שמסייעת לו להתגבר על תום הילדות כהוויה פסולה… פגשתי אותם, כה דומים, בעלי אינטליגנציה תוססת אך מתפרקים באין קול באין מקשיב… עם השנים, בשוני קל הם מגיעים לחזון אישי שמועתק מן המוכן הרווח בחוץ, ובשקיקה נערית מתארגנים לפי הנלמד לצאת לחיים, קטינים חסרי מסגרת רגשית כלשהי, קורבנות החברה הם מחזירים לה בסטירה גלובלית, בפרץ תוקפנותם ארוכת הטווח… ואלה הם גם צאצאים של הניצולים… צאצאיי. במדינות טוטליטריות, כמו רוסיה או גרמניה הנאצית, המשטר צנזר את כל הבחירות המיותרת, כביכול, לכן עד שנות ה-80 הייתה רוסיה, לפחות, "טהורה" מנטיות ניו-נאציות. משום שאדם "רוחני כלז כפוף הוא למדינה… וצומח מתוך שותפות דם.." (כך עוד לפני היטלר הפדגוג הגרמני ארנסט קריק לימד על טיב הטיפוס השלם…)

אשר גיבל, 5 ילדים וחנות קעקועים, 1974

צילום ילדים ליד חנות קעקועים, אשר ג'בל

בדרכו של ישעיהו ליבוביץ' הצנזורה היא פנימית- ממה שראוי שיהיה בעיני האדם, שנוצר כרוחני ושלם דרך התמודדותו הטרגית מבפנים, בעל רוח ספונטאנית של פתיחות הבדויה על ידו לקראת שעות אמת, ובכך מפריכה סטיגמות התנהגות, כשגישתו זו מחוזקת על ידי סיפורת מסיבית הפועלת מבחוץ- מאוצר היופי שנכתב בספרות והונצח באמנות התשוקה המהנה באהבה. בשותפות הדם מסוג זה בין הקטין והחברה המוצפת במגוון אופציות לבחירה אישית, סיכוי גבוה להיווצרות אישיות הנבדלת מהמציאות הלא מפותחת. המגוון ראוי על מנת שהבחירה הסדיסטית לא תצטייר לעולם כראויה כגברית או כיחידה, ולכן- בנאלית.

  2006, עריכה 2015  

איילה אילן, שלום

צילום השלום, איילה אילן

 

שמעון מרמלשטיין

שם החיבה שלי, במקום ההוא, בארץ ההיא, הוא : "קליינה טויפל" (השטן הקטן) . כך שאפשר להבין שלמרות כל היופי. ההוד וההדר , גן עדן רחוק משם כמה אלפי פרסאות (בליווי רעש הדיו החורקת של פוגל בלילה. ביער) ואני הדבר הכי רחוק מטלית שכולה תכלת, זה מקומי שאני יכול להגיע אליו תמיד, כל רגע, ללא התראה. יש שם חדר ענק עם שולחן כתיבה, ומיטה. שתמיד מחכים שאגיע. מה שנקרא עיר מקלט בתוך לוע הארי.

אנה מוטבדזיק

ציור אנה מוטוודזוק

עדות
הייתי בן 23. חיכו לי שבוע שאגיע. מפריס. הבת, אהבת חיי. האימא (בוגרת ההיטלר יוגנד) , האבא, (חייל הוורמכט. חזית אודסה) הם לא ידעו אם אני אוכל חזיר או כשר, אז ליתר ביטחון שלחו מישהו שיצלוף בצבי, אחד מתוך כמה שיש להם באחוזה. כי מישהו אמר להם שצבי זה בסדר. מזל שלא ירו באחד מהטווסים היפים שלהם או באחד מסוסי המירוץ היקרים שלהם. מאז פעם בשנה אני שם. שלושים ושש שנים . רושם. כותב. רק בשנה האחרונה הוא העז להישען עלי, חייל הוורמכט. בן תשעים. "בוא," הוא אמר לי , הוא תמיד משום מה מדבר איתי בצרפתית (אולי כי למד אותה בשבי) "בוא. תראה איך התפוחים הבשילו כל כך מהר השנה." אני תמיד עונה לו בגרמנית. שלא ישכח. 36 שנים מאז. פעם בשנה. מישהו צריך לרשום עדות מיד ראשונה. ממי שלוחץ על ההדק. אני לא מאמין בעדויות מיד שנייה.

 

יוסי ארדיטי

לֹא צָרִיךְ יָמִים שְׁחֹרִים 
מַסְפִּיק עוֹרֵב אֶחָד
עַל פַּח לוֹהֵט
וּמִגְדַּלּוֹר קָטָן שֶׁיָּאִיר

 

צילום שנת 74, אשר ג'בל

אשר גיבל ,74, 2

כתיבת תגובה