חוק השתיקה הבועטת, לילדות מבוגרות..

 ציור נהר קופנהאגן, רנה ר.מכאליס, סבה של מיכל, מאוספיה של מיכל ארמון ברק

רנה ר.מכאליס, סבה של מיקי, נהר קופנהאגן

אופק אביב

בֵּין הַחַיִּים הַיְּשָׁנִים
לַחַיִּים הַחֲדָשִׁים
 מַפְרִיד זוּג גַּלְגַּלִים

11.02.17

אשר גיבל, תל אביב שנות ה-70, 4

צילום תל אביב שנות ה-70, אשר גיבל

נטלי גוטמן

דעתי ישנה (מעצם היותי): אינני זקוקה לחוקים. אולי רק בחיוב פילוסופי. אם המיעוט או הרוב או הבודדים אינם שומרי חוק, כי אז ואף על פי, יש מקום לחוקים. הגלגלים כשלו, וזה מהותם, גם אני גלגל האדם שומר האהבה לכל חי וכושל, ולא עומדת בין הרבים כמחצה של יצור לא חוקי, מצליחה בכל מקרה למען היותי הומנית. אבל הרוב כמו המיעוט, כמו אדם טרם הכרתו בגלגליו הפשוטים, צריך לענוד על צווארו חוק, כדי שלפחות את צוואר אהבתי אליו, יכבד.. וכי מלאך נולד עם כנפיים, רק בני אנוש עם רגל שלוחה, במקום..ונפשו של ילד מכונפת מטבעה לא אמורה לשאת בעיטה תרבותית פוליטית משפטית, מבית היתומים הלא חוקי שמתנועע על גלגלי ההפרדה הלא טבעית בין נפש רכה ושפת המלאכיות שלה השורשית שהינה מיכל הרעד האלוהי המחוקק בתוכה..

ואת.. את הילדה המחוקקת בשמך – בשם מיכל, יהודית, עופרה, דורית, נטלי.. ישאלוה השמיים החוקיים, וילמדו מתשובותיה, כי יודעת שלהצלת עצמה תזדקק לעולם סביבה..שקושר את ידיו בחוק. ושלמענו חשוב לעולם להיות מבוגר כשמש טרודה. ויעמוד הוא על רגלייך הקטנות, עודך ילדה זעירת גוף בעלת יחסים אינטימיים עם הענקים – מלאכי השפה והספר, כי אחרת לא שורדים בין עוטי כיסוי סרק לא חוקי על העיניים שיתקשו לקרוא אפילו תווי פנייך.. בבית היתומים הזה ההזוי והממשי..

מיקי ארמון ברק, יער ואני , פסח 2015

צילום  יער ואני , פסח 2015, מיקי ארמון ברק

עידית ברק

..הַשְּׁתִיקָה בּוֹעֶטֶת
אֵינִי רוֹאָה אֶת הָרֶגֶל שְּׁלוּחָה
אַךְ הַכְּאֵב , אֶגְרוֹף 
לְבֶטֶן הַשִּׁירָה

(קטע)

12.02.17

רנה ל. מיכאליס, סבה של מיקי ארמון ברק, בקתה בדנמרק

ציור בקתה בדנמרק, רנה ל. מיכאליס, סבה של מיכל ארמון ברק

מיכל ארמון ברק

המלאך שלי

במאה שעברה כשהחלוציות בערה יותר בדם האדם, קם בחור אדמוני יום אחד בציריך, שוויצריה והחליט שעליו להקים מדינה.. או לפחות קיבוץ. שמו היה יצחק אך כולם קראו לו איצ'חו.. טוב לבב היה ושמח. בהגיעו לקיבוץ משמר הנגב קיבל סוסה שמיכה ורובה ומיד שעט לערבות הנגב יורה יריות שמחה באוויר. . . אחרי שהחברים עצרו אותו מהתלהבותו חזר לקיבוץ והבטיח להיות מסור ורגוע. מאז השתולל בפלחה בשדות במטעים בנה והקים את הקיבוץ עם החברים ונשאר שמח וטוב לבב גם כשהתגלתה בו מחלת כליות קשה. נסע לשוויצריה לרופא מיוחד וזה אמר לו: "איצ'חו, אין מה לעשות. תאהב את החיים. לך לראות הצגה.."

ציור זוג בטיול, לאה גולדברג עם בן זוג בקובנה שבליטה, מרים שחורי

מרים שחורי, זוג בטיול, לאה גולדברג עם בן זוג , בקובנה שבליטה

איצ'חו שמע כך והלך לראות הצגת תיאטרון בציריך, התאהב בשחקנית ומשידע שזמנו קצר הציע לה תוך מספר ימים להלך איתו בקבוץ בנגב לבושה גופיה וסנדלים. היה זה לילה קפוא בשויצריה. היא הסכימה מיד. גם כשלא הבינה חלק מהמילים: כמו קיבוץ למשל. גם כששמעה על המחלה. הם כמעט מיד ניגשו ונרשמו לנישואין.. עלו ארצה שוב מבחינתו..
קבלו צריף במשמר הנגב והיו הכי מאושרים בעולם. לכמעט שנה.

 צילום המלאך שלי ואמא בחתונתם, מאוספיה המשפחתיים של מיקי ארמון ברק

מיקי ארמון ברק, המלאך שלי ואמא בחתונתם, אבא

ב 18/5 אותה שנה נפטר איצ'חו ממחלתו. שישה ימים לפני שביתו נולדה.

מאז נולדתי הוא מלאך שלי.

ירשתי ממנו את הפנים צבע השיער ואת שמחת החיים.

 

8.05.17

 

עפרה קליגר

על ציר הזמןנ

א
אני צמח מפורר פקעות מתוך הצעקה,
אימה פושה בחצר הפנימית
מנביטה זרעי עלטה.
רק רוח העובר באקראי שורק מזמור,
 ואור משקה את פני.

ב

אני זרועה בשדה מוקשים.
מאחורי שואגת אהבה רעבה
עיניה כפנסי רחוב יתומים.
לפניי תנים מיללים , מרעידים את צירי הלילה.
בינתיים עובר הזמן על פני כצל.
אני הולכת ומתמעטת,
עוד רגע אהיה מושב ריק
 אחר הצגת הקולנוע האחרונה.

כל הימים הטלתי אפשרויות
להצדיק את קיומי
טרפתי אותן, כדי להטילן בשנית.
מאז החל הזמן להלך בתוך הגוף
כקול אלוהים חיים

 

3.03.17

פסל הזמן של ילדות לשעה…, Jurga Sculpteur

 יורגה ,מה השעה... Jurga Sculpteur

 

יהודית אוריה

 זכרונות

זכרון מעבר בגיל חמש מארץ חורפית מושלגת, מילדות מוקדמת פרטית ואינטימית מאד, מחווית-זמן מיתולוגי, בטרם הבנת מושג הזמן, לנחיתה קשה בארץ חמסין וזפת, וכאוס במקום שפה,. 
כשלראשונה בטיסה ראיתי את השמיים מקרוב, לא פלא שראיתי בענניהם המופזים את אלהים משקה את גנו, שהרי לשאלה איך נולדתי נאמר לי שבאתי מאוקינוס-החלב והדבש העליון, בו שוחים להנאתם המלאכים. 

 ..לא הבנתי את החמסין, הזפת, והלא-שפה, אני שידעתי לדקלם עוד לפני שידעתי ללכת את כל האפוס ההונגרי יאנוש ויטז, ואת שירי פטופי. 
שבועיים אחר כך, בסוכות 1960 הייתי כבר במוסד ליתומים "גן יבנה", שם חויתי אבדן זהות מוחלט. גם שם, לא רק הילדים אלא גם כל המורים והמדריכים המבוגרים נהמו כחיות, וכל ניסיונותי ללמד אותם לדבר הונגרית רהוטה, [אומרים אאוטו,לא אוטו] נכשלו. 
 נעלמתי מעצמי לגמרי כי: בתודעתי הלא מודעת לזמן אמי נעלמה לחלוטין ולנצח. נעלמה גם הפרטיות המתוקה הפעוטית התאומית שלי עם אחי, במקומה – כל הפעילויות האינטימיות ביותר, הרחצה, האכילה, השינה התבצעו בנו כבחפצים באופן קבוצתי בשיטת הסרט הנע, מדריכה אחת מפשיטה, השניה מכניסה לאמבט. האכילה בחדר-אוכל משותף, האוכל זר ומוזר ובלתי אכיל. נהגנו לחמוק מן המצב הזה, לא לאכול, לאכול יותר מדי, לבד, להתפלח לחדר האוכל ולחדר האמבטיה בשעות בלתי צפויות.
מצאתי את עצמי מחדש דוקא ברגעי האימה הקיצוניים ביותר, כשהאדמה נבקעה לחלוטין תחתי- כאשר כדי להרגיש בוגרת ואחראית בעולם הפוך, ממנו כל המבוגרים נעלמו, ושהיה זר ובלתי מובן לחלוטין- נעמדתי על כסא ושרתי, ואז זרחה מבטני שמש צהובה, והיא היתה המבוגר היחיד.

Elena Tanakova , DANIEL QUINTERO התמימות בכובע סמבררו
  ציור התמימות בכובע סמבררו.. , DANIEL QUINTERO  , מאוספיה של Elena Tanakova

אחר כך חזרנו לחיות עם הורינו ברחוב ביאליק ברמת גן, והלכנו לגן פרטי משובח בו התבוננו מהצד במשחקי הצברים, מקסימום הרשו לנו לפעמים להיות הסבתא והסבא במשחקי המשפחה. אבל אני זוכרת שכל הצעצועים לא היו צעצועים אלא חפצים אמתיים של מבוגרים – כמה חשוב היה לי לגדול – והיו לי נעלי עקב אמתיות של אשה, וסיידתי את גזעי העצים. 
עדיין פחות דברנו ויותר ציירנו.
 בקרית אונו, בכתה אלף בביה"ס היסודי "תלמים" כבר היינו מבוגרים. היינו ילדים אמתיים, כמו הצעצועים האמתיים בגן. היינו ממשיים, לא צללים, דברנו עברית. 
 אל תאמינו לי, זו היתה כתה אלף גנית, זוכרת שהבאתי אתי לכתה את הבובות שלי מהבית, הבובה הכושית,הגברית, הפשוטה העירומה מחמר שביר, שאיבדה בנפלה חלקים מציפוי הצבע שלה, אך הקרובה אלי ביותר, ואת הנסיכה הכחולה הקפואה בעלת צמות- הפישתן. אבל בכל זאת כבר היה לי קראש על בנים: על ש. הגאון האינטליגנט והחושני, שהיום הוא שופט. לאחר מלחמת יום הכיפורים נפגשנו שוב במסיבה של חברים שלי מתלמה ילין, כי הוא היה במלחמה ביחידת הטנקים יחד עם חברי הכנר ע. כי הערצתי אותו נתתי לש. במתנה את הרומן "מרטין עדן" של ג"ק לונדון, והוא לקח אותי לבקר בביתה של דליה רביקוביץ לאחר לידת בנה עידו. 
 אני זוכרת את חברי לספסל הלמודים, רובם מן המעברה, שבמקום סנדויצים הביאו פיתות עירקיות ממולאות בביצים קשות ומלפפון. אחד מהם פגשתי שוב ב2003, העלינו זכרונות: ספרתי לו על החוויה הקולנועית שלי כל שבת באחת עשרה בבוקר בקולנוע אור-און, גם הוא זכר, אך אצלו זה היה אחת לשבעה שבועות, כי היה צריך לחלק את הכסף בין שבעה אחים.
 גרנו בשכון אקדמאים בקיראון, בכיכר חול מרובעת בין ארבעה בניני סוכנות. ואחרי ביה"ס זרמנו ושחינו בחולות בקלילות, כחלק מלהק דגיגי-השכונה המעורבת: ילדים שהוריהם דברו ערבית- הונגרית- פולנית- רוסית- רומנית. 
 היה יותר מענין לראות באמצע כיכר החול את מחול הסערה של נחשול-האמהות הערביות בהתכתשות אגרופים בקללה וביללה פראית, בחלוקים צבעוניים פרחוניים הנפרמים בהיגלות המחשוף –כמה יפות ונשיות ופראיות הן היו לעומת האמהות הפולניות המופנמות, המנסות להסתיר את הצל משם בתבשילים הכבדים.
 אמי היתה הונגריה-ערביה מהסוג האלים דוקא, אך התחזתה לפולניה.היא היתה יפה וידעה לשיר אך לפעמים היתה הרסנית. לכן דמיינתי שאני בת מאומצת, ואחי דמיין שהמורה אופירה היא האמא שלו. אבל השכונה היתה המקום הריבוני האוטונומי שבו הלכנו לאיבוד, ומלכנו יחד עם כל הילדים האחרים במשחקי תוקע וחבל. אחי שבר את הראש לכמה ילדים, ואני בכיתי הרבה כי הייתי רגישה, כי גם זו דרך להשיג דברים. 
 היינו שקועים בלב אחד ממשחקי התוקע, בערב שלפני קץ-העולם. בעצם-הדימדומים, בהשתנות של כל צבעי הקשת, תקעתי את הסכין באדמה הכי טובה, הלא חולית, והרווחתי עוד נתח. כמעט עמדתי לנצח. לא ידעתי שאנחנו בעיצומה של המלחמה הקרה, שעכשיו שיא משבר-קובה. [קנדי היה צעיר כמו הורינו שרקדו ריקודים סלונים והתמזמזו ושרו בוסאנובה ושירי איב מונטן וברברה]. אבל כשנהיה חושך והירח והכוכבים החלו לבעור באש חיוורת, הנערים והנערות הבוגרים אמרו לנו שהגיעה העת להפרד בנשיקה, כי מחר קץ העולם. אני האמנתי להם….

18.05.17

(קטע)

 Orna Ben Ishay, מהאוספים, קהלת - מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת

ציורההכנה לקץ העולם.., קהלת : "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת..", Orna Ben Ishay, מאוספיה.

 

דורית ישראל

התחלתי לקרוא שירים
כשהפסקתי להקשיב לאנשים
שלימדו אותי 
לגרד מילים 
ולדמיין על מה חושבים המשוררים
כשהם כותבים
ומה הם אוהבים,
ואני בכלל לא מוכרחה לדעת,
מהיכן הרגל צומחת.
יש לי מיתרים שמפיקים
צלילי ערגה למילים 
שעוד לא נכתבו, 
כמו טיפות קרות 
על נקבוביות פעורות
ביום קיץ חם,
כמו אדמה,
כמו אהבה
ככה
ככה בדיוק
אני קוראת שירה,
כמו שאני אוהבת
 אותך.

ד.י

14.02.17

 Andrey Shustov מתוק הדייג הזה הטובע בים האושר..

ציור הדייג הצעיר בים האושר.. טובע …, Andrey Shustov

כתיבת תגובה