מכתב שלא הספיק לשנות עולם

איגור שיפילין, עץ דבדובן זקן

ציור עץ דובדבן זקן, איגור שיפילין

נטלי גוטמן

בתפרקותה של אמא כיצירה ביולוגית למדינת היהודים שלמה, מתבקשת קינה מקדימה כל..על שהייתה באמא אחיזה גדולה למניין ליד הקברים של הורינו. אך ראה האשם הלא מודע.. ראה,

אוולין כץ

רְאֵה עֵץ הַבְּרוֹשׁ פָּרוּש זְרוּעוֹת 
כְּבָר מַרְכִּין אֶת צַמַּרְתּוֹ בְּדַרְכּוֹ 
אֶל צְלָלִיתוֹ הַמִּתְאָרֶכֶת, 
לְהֵטִיב עִמָּדִי רַק בִּקֵּשׁ וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂם בִּי עֵינָיו.

אָנֹכִי נוֹשׂאֵת קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל.
וּבְמוֹתִי אָבוֹא אֲנִי אֵלַיִךְ, אַשִׁיב לַךְ אֶת אַהֲבַתִי הַבּוֹדְדָה, 
אָלִין אֶת רֹאשִׁי בְּחֵיקֵךְ לְשֵׁינָה אֲרֻכָּה.

(קטע, 4.12.17)

אבי כבר שם את ראשו בחיק בית אהבתי, ונטמן בבאר שבע כמטפל, שתשמח לו אמא האדמה הקשישה האוניברסלית, כאילו שהוא האדם היחיד בפלנטה הזאת שמבטיח לקטול אטימות של מי שלא בא, לא בא, ולא מסמס לקראת לוויית יקירינו.. המדינה השילה באדמה את עור אימהותה, אבל הבן היחיד המשיך לרחוץ את גופה הקטן המתייבש ושוקע בהפרשותיו. כל יום אחרי העבודה הוא הילד שלה להרימה בידיו הקלות, את אמא מקיים. ורק אותו זכרה, האחרים בבית ישראל הקטן שלי סיבבו ראש ממנה..

אחרי מותה באירופה, באותן שנות השפל המוסרי, זוחלת מנותקת משיבולי ילדיה, מתפתלת מבדידותה קיבלה זכות לשם ישראל.. עשרות שנים של זכות לשמה ובסוף המאה אותם טלאיי ילדיה לא קוראים לה, את קמטי סיפוריה המדומיינים על מלאכים שומרי סוד נפשה, לא מקריאים בחצות אחרי העבודה.. אותה שירה שהייתה מפלט לה לאורך אלפי שנים, כאמא אהבה רחוקה משולחן הישיבות המתוקשרות ציבורית או פרטית, השירה שומרת עתיד המקוריות הלאומית שלה – יסוד האהבה העצמית שלה, נידחת גם מקבריה.. אבי ידע לדמוע עם עצמו בדמדומיו מקשיב לה באלפי שנות חייו…

 לאותם דברים שרציתם לומר השירה מצדיעה לכם עדיין, כאחת שמנוסה ברגשות שנגזלו מכם. והסכמתם לה ברגעים החשובים – האירועים שעיצבו את פניכם.. היזהרו מכושר היפרדותכם, כי גם מכתב פרידה מדופלם לא יוכל כבר לשנות אותכם אם לא יספיק להיקרא ולהגיע לאף לחי המסמיקה משני צדדים..

ציור קרקס הלוויה עצוב מאוד.., David Apotolescu

david-apotolescu-%d7%a7%d7%a8%d7%a7%d7%a1-%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%91

סרגי יסנין

מכתב לאימא

עוֹדָךְ בְּרִיאָה, אִמִּי הַיְּשִׁישֹׁנֶת?

שָׁלוֹם לְךָ מַאַם, שָׁלוֹם, בָּרִיא אֲנִי!

יְהֵא הָאוֹר בַּדִּמְדּוּמִים רוֹקֵם כֻּתֹּנֶת

שֶׁבָּהּ בֵּיתֵךְ הַקָּט צָרוּב בְּזִכְרוֹנִי.

 

לִי כּוֹתְבִים שֶׁאַתְּ לִדְאָגָה נִסְתֶּרֶת טֶרֶף,

נִקְרַעַת מִיְּגוֹנִים וְצַעַר לֹא מוּבָן,

שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

לְבַקֵּשׁ בּוֹאִי, וּמְעִילֵךְ מָרוּט וּמְיֻשָּׁן.

 

אַתְּ חוֹזָה בִּשְׁעַת עַרְבִית כְּחַלְחֶלֶת

לְעֵינַיִךְ מַרְאֶה נוֹרָא חוֹזֵר וְרָץ,

כְּאִלּוּ בְּמִקְרֶה, בְּרִגְעֵי קְטָטָה נוֹאֶלֶת,

בַּלֵּב שֶׁל בְּנֵךְ שִׁכּוֹר סַכִּין נָעַץ.

 

הֲיִי שְׁקֵטָה, יַקִּירָתִי הוֹי אִמָּא!

זֶה רֹק מַרְאֶה עָמוּם שֶׁל הֲזָיָה שׁוֹטָה.

לֹא כֹּה שַׁתְיָן אֲנִי הוֹי אִמָּא,

שֶׁבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ אֶגְלֹשׁ אַל הֵמִיתָה.

צילום סבתא רבה עם נכדתי.., אשר ג'בל

 %d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%90%d7%9e%d7%99-%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%93%d7%aa%d7%99

רַכּוּת שֶׁל יֶלֶד תִּשְׁמְרֵנִי.

חוֹלֵם עוֹדֶנִּי כְּמוֹ קָטָן:

מִתִּסְכּוּלֵי הַחוּלִיגָן קוֹלֵךְ עוֹד יְרַפְּאֵנִי

וְלִי יִקְרָא לָשׁוּב אֶל זֶה בֵּיתֵנוּ הַקָּטָן.

 

אֲנִי אֶחְזֹר, כְּשֶׁהַגַּן יַלְבִּין כְּנָפַיִם –

יִפְרַח לָנוּ, שִׂמְחַת אָבִיב יָבִיא.

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים חָלְפוּ, אֶרְצֶה לִישֹׁן כִּפְלַיִם,

אַל תְּעִירִינִי, חָדְלָה הַשַּׁחֲרִית לִסְעֹד לִבִּי.

 

אַל תְּעִירִינִי אֶל חֲלוֹם חֲסַר רִפְאוּת,

זֵכֶר אַשְׁלָיָה שִׁמְּרִי , שֶׁלֹּא יִגַּע בִּי.

מֻקְדָּם שָׁקַעְתִּי בְּלִי לִרְאוֹת גֵּאוּת,

בְּגִידָה מֻקְדָּם מִדֵּי פָּגְעָה בִּי.

 איגור שיפילין, גשם, אירלנדיה

ציור גשם אירלנדיה, איגור שיפילין

אַל תְּלַמְּדִי אוֹתִי תְּפִילּוֹת, אֵין צֹרֶךְ!

אֶל הֶעָבָר הַדֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה,

רַק אַתְּ מִפְלָט לִי מִזָּדוֹן וּמֹרֶךְ,

אַתְּ  מְאִירָה – אוֹרֵךְ לֹא תְּתָאֵר מִילָה!

 

אָז וַתְּרִי עַל דְּאָגָה נִסְתֶּרֶת

וְאַל תִּבְכִּי מָרוֹת כָּל כָּךְ עָלַי.

חִדְלִי לָצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

בִּמְעִילֵךְ הַמְּיֻשָּׁן, כְּבָר טְלַאי עַל טְלַאי.

 

1924

( מרוסית נטלי גוטמן, מתוך הספר "מכתב לאמא", כרמל, 2006 )

איסאק לויתן, שער

ציור איסאק לויתן, 1890

  1 Comment

  1. Nataly Gutman   •     Author

    קוראי חבריי יקיריי, את מכתב האהבה המאוחרת של יסנין פרסמתי גם בעבר, אבל לכל שעה משמעות משלה, והתפרקות האמא הרשמית של מדינת היהודים מכאיבה… כי סמלה אחיזה כלשהי של מניין ליד קבריהם של הורינו, וגם של אבי שנטמן בבאר שבע….ובכל זאת ישנה אהבה והיא תנצח את האטימות של מי שלא בא ללוויית יקירינו והמדינה שהשילה את עורה כבר מזמן וכל עשרות שנות זכותה לקיום זוחלת מנותקת מילדיה מזדחלת מתפתלת מבדידותה….טלאיי ילדיה לא קוראים את סיפוריה המדומיינים כולם על המלאכים שומרי סוד נפשם, והשירה רחוקה משולחן הישיבות המונוטוניות המתוקשרות ציבורית או פרטית…אבל השירה תנצח, כי היא שומרת על עתיד המקוריות הלאומית, זו או אחרת, היא דמעות האהבה…

כתיבת תגובה