מכתב שלא הספיק לשנות עולם

איגור שיפילין, עץ דבדובן זקן

ציור עץ דובדבן זקן, איגור שיפילין

אוולין כץ

רְאֵה עֵץ הַבְּרוֹשׁ פָּרוּש זְרוּעוֹת 
כְּבָר מַרְכִּין אֶת צַמַּרְתּוֹ בְּדַרְכּוֹ 
אֶל צְלָלִיתוֹ הַמִּתְאָרֶכֶת, 
לְהֵטִיב עִמָּדִי רַק בִּקֵּשׁ וּבְחֶמְלָה רַבָּה שָׂם בִּי עֵינָיו..

(קטע, 4.12.17)

נטלי גוטמן

כששם בי ראשו אבי, בחיק ביתי נטמן. מבטיח חמלה למי שלא בא, לא בא ולא מסמס, ללוותנו. פלנטה השילה עור אימהותה מזמן, אבל בנה היחיד ששרד המשיך לרחוץ את גופה המצטמק שוקע בהפרשותיה. כל יום אחרי עבודה הוא הילד שלה, בידיו מרימה קלות, מלבישה בניקיון, מחזיר לה פני אישה יפה, את אמא מקיים. ובגילה רק אותו זכרה, אחרים בבית שלי התעלמו משנתה האחרונה. כך במות אמא יהודיה באירופה בשפל הרב מוסרי אז, זחלה היא מנותקת משיבולי ילדיה, כדמות. מתפתלת מצורתה שטוהרה מגוף, מבדידותה מקבלת זכות לארץ. ורוכשת שם, לעשרות שנים לחיות. אך מאבדת כבר בסוף המאה, אותם טלאיי ילדיה שלא קוראים את גופה יותר, לפי קמטי סיפוריה המדומיינים עם מלאכים שומרי סוד נפשה. ואינם מקריאים אותה בחיבוק חצות לסמן בה סוף יום. אינה שירת המפלט וחלום יותר, רחוקה משולחן ערוך לישיבות מתוקשרות, שהסימפוניה אינה סדר היום, שירותיה כשומרת עתיד המקוריות הלאומית בוטלו, ונידחת גם מקבריה.. אבי ידע בדמדומיו לדמוע עם שירה ולהקשיב לקולה כלתפילה שלא למד, בכל אלפי שנות חייו היה בנה. 

כנושאת אותו, אכתוב: חזרו בכם, לאותם דברים שרציתם לאמר. השירה מצדיעה לכם עדיין, בה פינות טיפול יומיומי, כשל אבי סועד אמו הגוססת לבדו בחיוך ודמעות, כמו שסועדים שירה המנוסה ברגשות אשר נגזלו מכם. והסכמתם לה, ברגעים החשובים, באירועים שעיצבו את פניכם. אבל בכושר היפרדותכם, גם מכתב פרידה מדופלם תזניחו, ולא יוכל לכם, מותנה בכך שייקרא להגיע אל חוף הלחיים המסמיקות לכם משני הצדדים..

ציור קרקס הלוויה לעצב.., David Apotolescu

david-apotolescu-%d7%a7%d7%a8%d7%a7%d7%a1-%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%91

סרגי יסנין

מכתב לאימא

עוֹדָךְ בְּרִיאָה, אִמִּי הַיְּשִׁישֹׁנֶת?

שָׁלוֹם לְךָ מַאַם, שָׁלוֹם, בָּרִיא אֲנִי!

יְהֵא הָאוֹר בַּדִּמְדּוּמִים רוֹקֵם כֻּתֹּנֶת

שֶׁבָּהּ בֵּיתֵךְ הַקָּט צָרוּב בְּזִכְרוֹנִי.

 

לִי כּוֹתְבִים שֶׁאַתְּ לִדְאָגָה נִסְתֶּרֶת טֶרֶף,

נִקְרַעַת מִיְּגוֹנִים וְצַעַר לֹא מוּבָן,

שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

לְבַקֵּשׁ בּוֹאִי, וּמְעִילֵךְ מָרוּט וּמְיֻשָּׁן.

 

אַתְּ חוֹזָה בִּשְׁעַת עַרְבִית כְּחַלְחֶלֶת

לְעֵינַיִךְ מַרְאֶה נוֹרָא חוֹזֵר וְרָץ,

כְּאִלּוּ בְּמִקְרֶה, בְּרִגְעֵי קְטָטָה נוֹאֶלֶת,

בַּלֵּב שֶׁל בְּנֵךְ שִׁכּוֹר סַכִּין נָעַץ.

 

הֲיִי שְׁקֵטָה, יַקִּירָתִי הוֹי אִמָּא!

זֶה רֹק מַרְאֶה עָמוּם שֶׁל הֲזָיָה שׁוֹטָה.

לֹא כֹּה שַׁתְיָן אֲנִי הוֹי אִמָּא,

שֶׁבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ אֶגְלֹשׁ אַל הֵמִיתָה.

צילום סבתא רבה עם נכדתי.., אשר ג'בל

 %d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%90%d7%9e%d7%99-%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%a0%d7%9b%d7%93%d7%aa%d7%99

רַכּוּת שֶׁל יֶלֶד תִּשְׁמְרֵנִי.

חוֹלֵם עוֹדֶנִּי כְּמוֹ קָטָן:

מִתִּסְכּוּלֵי הַחוּלִיגָן קוֹלֵךְ עוֹד יְרַפְּאֵנִי

וְלִי יִקְרָא לָשׁוּב אֶל זֶה בֵּיתֵנוּ הַקָּטָן.

 

אֲנִי אֶחְזֹר, כְּשֶׁהַגַּן יַלְבִּין כְּנָפַיִם –

יִפְרַח לָנוּ, שִׂמְחַת אָבִיב יָבִיא.

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים חָלְפוּ, אֶרְצֶה לִישֹׁן כִּפְלַיִם,

אַל תְּעִירִינִי, חָדְלָה הַשַּׁחֲרִית לִסְעֹד לִבִּי.

 

אַל תְּעִירִינִי אֶל חֲלוֹם חֲסַר רִפְאוּת,

זֵכֶר אַשְׁלָיָה שִׁמְּרִי , שֶׁלֹּא יִגַּע בִּי.

מֻקְדָּם שָׁקַעְתִּי בְּלִי לִרְאוֹת גֵּאוּת,

בְּגִידָה מֻקְדָּם מִדֵּי פָּגְעָה בִּי.

 איגור שיפילין, גשם, אירלנדיה

ציור גשם אירלנדיה, איגור שיפילין

אַל תְּלַמְּדִי אוֹתִי תְּפִילּוֹת, אֵין צֹרֶךְ!

אֶל הֶעָבָר הַדֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה,

רַק אַתְּ מִפְלָט לִי מִזָּדוֹן וּמֹרֶךְ,

אַתְּ  מְאִירָה – אוֹרֵךְ לֹא תְּתָאֵר מִילָה!

 

אָז וַתְּרִי עַל דְּאָגָה נִסְתֶּרֶת

וְאַל תִּבְכִּי מָרוֹת כָּל כָּךְ עָלַי.

חִדְלִי לָצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

בִּמְעִילֵךְ הַמְּיֻשָּׁן, כְּבָר טְלַאי עַל טְלַאי.

 

1924

( מרוסית נטלי גוטמן, מתוך הספר "מכתב לאמא", כרמל, 2006 )

איסאק לויתן, שער

ציור איסאק לויתן, 1890

  1 Comment

  1. Nataly Gutman   •     Author

    קוראי חבריי יקיריי, את מכתב האהבה המאוחרת של יסנין פרסמתי גם בעבר, אבל לכל שעה משמעות משלה, והתפרקות האמא הרשמית של מדינת היהודים מכאיבה… כי סמלה אחיזה כלשהי של מניין ליד קבריהם של הורינו, וגם של אבי שנטמן בבאר שבע….ובכל זאת ישנה אהבה והיא תנצח את האטימות של מי שלא בא ללוויית יקירינו והמדינה שהשילה את עורה כבר מזמן וכל עשרות שנות זכותה לקיום זוחלת מנותקת מילדיה מזדחלת מתפתלת מבדידותה….טלאיי ילדיה לא קוראים את סיפוריה המדומיינים כולם על המלאכים שומרי סוד נפשם, והשירה רחוקה משולחן הישיבות המונוטוניות המתוקשרות ציבורית או פרטית…אבל השירה תנצח, כי היא שומרת על עתיד המקוריות הלאומית, זו או אחרת, היא דמעות האהבה…

כתיבת תגובה