כטלאים אבודים פשעים קטנים

דורית ישראל

המילים מנפצות לי בועות מתות, בכאב חד ומשיב חיים, מפוררות סלעים וצוקים.

אני מעיזה
לפחוד
בגובה רב
מאוד.

(קטע)

 אשר גיבל, פרדי ודניאל על רקע רחוב ארלוזורוב...

צילום פרדי ודניאל על רקע רחוב ארלוזורוב, אשר ג'בל

שמעון אזולאי

פילוסופיה של הגאולה

השנים חלפו, אך במעמקי התודעה שלי נשארה גדולתו המדומה של בעל החנות – הוא יכול לרומם והוא יכול להשפיל. קל יחסית להיחלץ מחיי העוני ומקשיי החיים, קשה מאוד להיחלץ מתודעת העוני. תודעה שמחליפה את המוכר ברעיון שישנו כוח "כל-יכול" שיכול לחדור לחייך ולשנות אותם.. הדרך לשינוי איננה בביטול התודעה כמטומטמת, אלא במפגש בין תודעות שמחפשות אופק משותף. הדרך איננה בהצבעה על משיח שקר, אלא בהושטת יד של אמת. אולי אז נגלה, שאחרי הכול, המוכר הוא רק מוכר…

(20.03.15, קטע)

אשר גיבר, הקדושה מתחילה מהביבים

צילום הקדושה מתחילה מהביבים, אשר ג'בל

נטלי גוטמן

כלואה במצוקת ביניים, בלידה מאופקת נפרשה חתולתי על גבה, מגביה בטן קטנה כמפת מלחמה. ביבבה מתגלגלת אלי, סומכת שעמה אצלול את דחיפת השק של גורים לאוויר, ולכפות ידיי גואה, משליכה ביצת אטימות דו-שכבתית שכובלת פצפונים. ואיתם למציאות ממהרת, מתוך הלולאה בלי דם, משחררת את ההמומים דבוקים יחד, ללא כל דרישות לעצמאות. התפניתי ליבבות אם, אך היא כבר לא הייתה שם, חזרתי לאלה שנותרו בחיים, רואה שניים באפס כוחות מנסים לינוק, אמם מתקפלת להדביקם חזרה אל בטנה, ללא הישג, גם אני בוכה עמה. התרפקותה אלי עשתה את ההפך. כישלון כפול. הייתי כאן השד של אהבה. לא הספיקה לי אחת, של אבי, רציתי לתת יותר למישהו אחר.. והמציאות תסמן, תרדפני אישית, מפינות ההסתכלות עלי תעוט. על הבורה.

ידיו, רגליו, חום הגוף של אבא אוהב לא הפכו לחיבור ירוק מתוק להצלת גופי וארצי. אהבה אחת לא הספיקה. רק פיזית הישויות המקוימות עטופות רחמים עילאיים, הרקמה הישותית של אבי שתקה בתוכי, עד שראיתי איך העולם הקרוב, התנפח לגודל הנבלה, מרטש את לבו עד מותו. אז ידעתי, מחלת הבדידות משתוללת בישויות כמונו, ונגזלים התנאים והחסינות הישותית, וצריך שנים להמציא הגנות, וארשום אותן בתיק אהבתי אליך, כתחליף לצלם טבעי.

ונידונה אני היות המצע לקיום ילדותי, להזינו בחומרים אנושיים, חייתיים, צמחיים, פיוטיים, לא משנה, כולם ללא בבת עינה של ינקותי, תחת כיפת זיכרון אבי, עלי להיות ארצי למחשבות סרק מכל תורות הכפירה שרגישותי תספיק לכך. ולא רק משום רחם אימי שנהגה לקרוע את עטיפותיו בעודי בו בחסדו, אלא כי ישנו שק עולמי עם יצורים דביקים אחד לשני כמוני, שכל הווייתם שבמלונות לחיות חברתיות, וליהודים שחברתם כלהקת הנעים ונדים, הידידות לא תקום כדי להסתיים, ולא מאיבוד עניין ורחמים כלפי הזרים. ביום אחד כשאגדל זרה, ובני הבכור יעיר, שגם לו אזל המלאי עבורי, אשאר לעוד זמן רב, כעובדה שלא נדרשת לה עדות או הוכחה לאוזלת יד בהרכבת נפשות הבנים, אף שלמשפט אעמוד קורסת תחת החמלה אליו..

וחמלת בני רעה ללא הכרה באהבה, שכל מעשיה בסובייקט שבחרה, בנטול כלים לחבילה גברית שלמה, יסתיימו בבריאה, ובאפוקליפסה, להשלמה. כמעשה שתמיד יחוזר להתחלה, כמילוי ללא עטיפה, כאיש שלא עוטף אישה ברחמים שיכלו להותיר לפחות רחיפה דמיונית מעל תאי הגזים של התמימות והמתיקות המינית הדדית חלקית זמנית. התהליך הורג, מודה, אבי נספה בתוכו, אבל אני ההולכת בעקבותיו, לא אמות בריאה..

אשר גיבל, שביל הטייסים, אב ובן בערפל 2005

צילום שביל הטייסים, אב ובנו, אשר ג'בל

אכיר בחייזר המניפולציות ראשי שכה דומה לאמי, מוצץ גדולתי החלבית. אחיה בעונה רעה שאדם נטול חיבה חודר תשתיות הדם, אל הבידוד המדיני כשלי, נכנס מכניס אוכל גס של טקסט מחמיץ איברי החיים. ובפרצופו האהוב גלויה היסטוריית חושניותי המפותחת, הנשקפת גם בתרגילים סדיסטים שנעשו בצנצנת סוכר מזוכך של נפשי, המבצעים משליטים חולי ביולוגי לא אישי. ילדים חוליה חלשה.

שנים אחרי האהבה, מכל הקדומים האהובים שנאספו בה מתים, מתיישר הטקסט בנאיביות חדשה ובדואר המחשבות מבשר: דרושה תוספת הבנה עם רחמים!.. עדיין אין תגובה, לא ספר תורה וברירה. אבל תיזכר אמי, באי תגובתה לטקסט האהבה. מקריאת בני הבכור בן חמשה ימים חולה בוכה ער מאז הלידה, לידו תקועה, קוראת אני לאמי, נואשת מכל העם שתמיד עזבני בנקודות הדוחק כאלו, ומחפשת תשובה אחת לאהבתי, לא מוצדקת, לא מיוחדת, אבל שתיענה, שתבוא בזמן אמת.

יוסי וקסמן, מימי וגולי

ציור מימי וגולי, יוסי וקסמן

חוויתי החלטות אומללות של ניתוק אם, כמו מדינה שלמה מתנתקת מתינוק חדש עם הוריו הזקוקים לנוכחותה.

יום אחד בני עשה מהלך להצלת חיי – לקח לריאותיו את האוויר עם המים, ואת הסתכלותו בייסוריי, ואת עצמו מאותם זיכרונות חסרי ערך, שחרר. חוסם את הבלתי-נתפס. וטיפל ברעלים שעד כה התכחש לכוחם, ונותרו לו רק רחמים עם ערך, שלא שלי, סוף סוף ישנם רחמים שעוטפים אותו בארץ השלמה שמתחילה מאישה.

ואף שטורקים בה דלתות, פורצים לתוכה, לא תתנהג כמו המנהיגות היום, בקריאותיה המפורשות אליו לא תוכל עוד לקבל פסקת שאול אחת נוספת נגדה, קדנציית האדישות הרי על חשבון חייה.

וכשאמא לא אהיה יותר, הוי אישי הטוב, כמו בני מצא אותי, הרי כל שנות ההתעוררות הפוסט-ציונית שלך חיפשת לפתוח עמי את בית-הספר לענייני נפשי וגופי, וטרם מצאת.. רחם עלי, על אחת מרבות, ואינני רובצת על גבך בהזנחה כמו ארצך, מתוך פח צבעוני שולפת ראש כרות כספר תרבותה שלא נקרא בך, שבמקומו במיטתה השתמשת באמצעי גסות, אזוק ורתום כסוסון לחגיה. אתה אחר כעת, כחפשי מהאחריות על כל מה שאבוד, קח אותי חלשה אליך, שקם אותי, שכון בי, עשה בי צדק ואהבה…

וכשתבוא, שמע אהובי, כל מה שנעשה לילדים ולסבים המתאבדים כסוכרתיים במתיקות גופם האל-חזור, נכתוב להם ספרים בעטיפות נכונות לשפת הספרות היפה שוות נפשם, נשיר ונזמר להרחיקם מסופם המאוס המהיר כעלבון הבלתי-צפוי לקהילה שבנותיה ובנייה עוברים חיים וכל הייסורים, בלי להיכנס לסוד החושניות החומלת… כשתבוא, נתחיל מסוף הרחמים.

13-21.03.15

אשר גיבל, הגיסות הבית של ליבנה

צילום הריסות הבית של ליבנה, אשר ג'בל

 

רוני Ronit Oanono

פסגה כבושה
עצים רוחשים קולניים
רוח אלוהים
כנהר זועף הוא גועש שם למעלה
ליד ענני כבשים תמימים
הם לא מבינים
עומדים
מתמהמהים
משתנים…

 אורה ניסים, לטו בשבט

 ציור אורה ניסים

אינך חוצב את דבריו באבן
לא חוקקת
אולי פעם מזמן
ניפצת
שברת
אחר כך עמלת
תיקנת
שכחת

כאן למטה
שאר האנושות
ואני
מחכים

מסירה מחלצות
מזיזה דאגות
טובלת רגליי
בנוזל הירוק

אגם
ומיים קרים
השתקפות צלולה של חיים שלמים

רואה אותם
אדם ואישה
ערומים וקדומים
לא נחש
לא תפוח
לא אור יום
ולא לילה

גחליליות

עיניי עייפות
חצי כבויות
מחבואים
זה משחק מהפנט
עם שפריריות
דרקונים מהירים

ומיים
מיים קרים

בתיה וויס, היער המכושף

ציור היער המכושף, בתיה וויס

שניי פרפרים כחולים
הם חוטאים
פשעים קטנים
אהבה
בלי נפגעים
וללא עקבות

רוח אחרת שוררת
שורקת עדנה
קוראת
בואו
בואו
טלאים אבודים
הדממה התיישנה התקמטה
הדפים גם
והאגדה
נשארה
אגדה

ציור אין סוף, רוני Ronit Oanono

רונית רוני אואנונו, אין סוף....

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.