מנות היסטוריה משוכתבת בגלגול לא גברי  

 

ציור שמחה מגונה…, קיריל וסיליונוק

 קיריל וסיליונוק, שמחה מגונה

דורית ישראל

קח 

ממני את

הצלע

הסדוקה

וברא ממנה

אדם

ובלבו

סדק

ואור בחדרים

 אמנון דהן, דגלי הזוגיות על הגג..

ציור הזוגיות, אמנון דגן

 

מרינה צוויטאיבה

שולחן

6

השתווינו, פוחלצים פרחחיים:

בפיכם נאכלתי בחיים

אך ציירתי אתכם – בצבעים.

תילקחו לגווע –על מפת סעודה,

אותי ישכיבו – על דף כתיבה.

 

היות ומאושרת הייתי בענייני אותיות,

פסחו עלי קערות עם רזי מטעמים.

ואתם סעדתם רבות – ארוכות,

לכל ברייה ייגזר – חלקה המתאים,

 

טרם לידתה, חרף טרחתה מיקוחה!

לכם – הצרבת, לי – ספרים, לי – גיר,

לכם – גיהוק גלעיני זיתים,

לי – חרוזים.

 

טבק כבישים על ראשכם! משמאל, מימין,

התנדפו! הפכו לנרות זיכרון,

המפה של פסים – לטלית אירוסין

עם מוות, תורכם ראשון – לכיליון!

 

אך כדי לא לבזבז זמן ומפה –

כולכם –  לבור – מקום נמוך,

עם שאריות שולחן הכתיבה תחליק מטלית דבוקה

 תנגב אתכם עם לביבות מחמיצות ולחם נשוך.

מירב סופיר סואלו, פורים הכי צבעוני שיש...

ציור פורים הכי צבעוני שיש.., מירב סופיר סואלו

 

ובפתיחת בידוק הגופות לאחר מעשה,

ינשוף יפרח – פוף! – במקום יונת

נפשכם. אותי אז, ישימו – עירומה,

שתי כנפיים שטות  למחסה.

 

     1933

(מרוסית נטלי גוטמן)

 יאיר אנקורי, 4

 ציור , יאיר אנקרי

 

ענת לוין

אחר כך הים לקח אותי אליו והכתיר אותי בתו. ולרגע התפשטתי מכל מטלותיי. ומבגדיי. ממעשים.

כשנכנסתי אליו, הים רעד לרגע ואז הסכים.

זנבי היה כסוף-אפור וצללתי. עטף אותי מבט רחום, כחול.

כשיצאתי, אישה שוב, חול היה בכל.

גברים יצאו מהים בבת אחת רצים, לוחמים רטובים.

נשים יצאו כמוני, נושאות תמיד את עצב הפרידה,

כאילו זה עתה הסירו מהן, בעל כורחן, את הזנבות הכסופים.

Odluka אנה מוטבדזיק

ציור אנה מוטוודזוק

הילדים יצאו ונכנסו פשוט בשמחה, עליזים, נושאים דליים וכפות ועוד מעט יבנו.

לפעמים רחקו עד איבוד והמציל צעק: "סבטלנה חמינדוביץ', הבן שלך החמוד נמצא בעמדת המציל". מה שטוב בים: אפשר להציל.

אחר כך לשמש נמאס מנשיקות והיא החלה להכות בקרניה הזהובות את קצות האצבעות, השוקיים, הירכיים, השדיים, הצוואר, הפנים. לא נורא, ממילא כולם פגומים, צלקות, שריטות, מכות יבשות, סתם עצבים. לפעמים באו גברים גבוהים, בפיהם הצעות של אהבה זמנית אבל לא נזקקתי. הייתי יחידית. אחר כך נעשיתי כולנו, משפחת רעבים, ובבת אחת הוצאו ענבים משקיות, אבטיחים מקופסאות, דובדבנים ואת הגלעינים ירקנו וכיסינו בחול, כמו שלימד אותנו אבינו האמיתי, שנהג לומר, שבעוד חמש מאות שנים יצמח בדיוק במקום הזה, שלא אכפת לו כלום, רק מעונות, ממים, מתנועה, מעננים. עץ דובדבנים

יולי 2015

הודיאל אפריאט, 12

 ציור הודיאל אפריאט

נטלי גוטמן

היינו בני חמש-עשרה, עצי דובדבן פורחים. חשתי בו נער דו-חי,  קצב הסימפטומים גבוה, עבד שומר חזון החוק. ככל תנועותיו ושפתו חד-מיני, משועבד לז'רגון כללי. אלה הדברים שחסמו בינינו, והייתי יום יום נחלצת ממצוקת הכליאה עמו באותו מרחב סביב בניין מגורינו. עבד יפה התואר מהקומה התחתית, מעליו גרה משפחתי נטולת קול וכעס, ללא אופציות שלילת היחס התחתון, וגם אני מנועה מלומר "לא" לאדם, משוחררת, מבחינתו, לכל הרוחות. ואף שנחסמה דרכי לסבתי רוח ביתי מהקומה השלישית, הייתי מאושרת מתשומת לב. מצאתי את עצמי עולה לדירתי, אף שידו ורגלו על שער הכניסה לחצרנו, מסתדרת כדמות המריבה למצויים באותה תסמונת החזון הכללי שאחז בכול סובבי . כל יום המחרת, כבר הייתי מוחקת לנערי את תנאי ההסגר של אתמול. וחוזר חלילה, כי לא אמרוד נגד האהבה אלי..

בדור ההוא של הבנים-חברים בחצר, בכיתה שלו, בכיתה שלי, היו מדלגים עלי, בגלוי או בסתר, כעל ריהוט חסר פרספקטיבה..והייתי מביטה בהם ובראי של עצמי, ולא ראיתי שם את נטלי, אולי משום כך וויתרתי על מראות ולשנים קדימה, כי מי נמצא בהן? רק צל מכיר בכל צלעות הפיצול לסיבות שטרם בוטאו בשכנות הגופים הטובה, בצלי ובחצרי הייתי לפחות נחשקת, מגולגלת ביופי צורתי. וחבל היה לי לגלות כי זרה לי אהבתו של עבד, וחזונו משוריין בטעם מגביל, שאפילו סבלו אינו הכאב, אלא התענגות מרופדת בהשקפת עולם, פרי ביתו הפולני הטוב. בכל מקרה, לבי נותר בחזי, ושכלי שתק. אך בלי השתתפות חושיי, עדיין ניסיתי לשמש לבחור מבית טוב חלום כל טובי. לא הספקתי אולי, כי בדיוק אז, לטובתו התגייסו הוריו, דרשו ממנו לא להתקרב, נקודה, ובלי מדוע. רק הצביעו עלי. והיו עלי מרוחים מבטם, שגילו לו סיבות, והספיקו לחיזוק התוצאה החזותית. הקשר שלא נוצר ממילא, נגדע ושחרר חוט שבין פולני ויהודייה שנות ה-70. קראתי את שפת הוריו בדיעבד, אנשים יפים ונעימים היו, כממוטה בנסיגה לקרחונים הקדומים, השאירו שרידי שפתיים של פשט אמו רופאה מוערכת, ואביו פקיד נישא ממפלגת שלטון העיר, ודמו אותי לכתם, בגופם חשו איך נשכבו שפתיי עליהם, ובמילים תיארו את קוץ השכונה, נורת איום ירוקת עיניים..

רחל ימפולר, לוליטה, נבוקוב

ציור לנבוקוב, "לוליטה", רחל ימפולר

נשמע ונעשה. ורק ילדים זרים יתמכרו אלי, מכל רכותם עד להתבגרותם, אפילו כחד-מיניים, יבואו בגילי הכבד נצח, להימשך אלי, ולהחזיק בי, כאילו תינוקת אני והם הוריי המסורים. ונהיה כבר כדו-חיים נורמליים יוצרי הרוטינה החושית. פעם נדהמתי לאהבתם – תסריט עתיק לשלולית הסיוט של חיי נפשי. אבל הם ביקשו בסרט אימה שהיו חיי, ורק שיריו יכנסו להקרנת הסרט, הגנרלית בארץ החדשה בזמן ובמקום לאותה מערת נעוריי.. ויתלוו עמי שיריי לתמונות היפות של קריאות גופי…

 5-8 לאוגוסט 2015

גדעון שני, רהט לוהט, 2015

ציור רהט, צריחים נוטים…, גדעון שני

גם ממגדל איפל נופלות ההיררכיות והגבולות התרבותיים, ומשם כל בנות המצב "המתרחצות", לפי צו ההתגלות של הצייר, "באי הוודאות "INDETERMINACY", כתוצאה רגשית ופילוסופית של מצב התערערות אמצעי הייצוג חושף העולם, כמקור של אי יציבות ואי ידיעה. אי יציבות זו מתבארת ביחסיות של ערכים, במשחק השוניות של השפה, בנפילת ההיררכיות והגבולות התרבותיים הישנים"(אנטון בידרמן)..

 אנטון בידרמן, אי-הוודאות של היום

ציור המתרחצות באי-הוודאות של היום.., אנטון בידרמן

"…ושאלתי אותו מי היו האלים של אותה תרבות קדומה והוא התעורר ופקח זוג גחליליות מהבהבות והודיע לי נחרצות, שלא הייה בתרבות הפרהיסטורית הזו שום אל, ולכן היא נושאת חן בעיניו…אילו היו האנשים ההם מאמינים באלים, היו חייבים לכתוב על כך, על מנת שלפחות הכתוב יתמוך באמונתם..וכאשר הרפיתי ממנו, מיהר והתכנף ושב וכיסה את ראשו במעיל, ובהמשך אותו לילה יצאה נשמתו..ודבר ראשון מיהרתי להתיר את ידיו ורגליו ולהוציא אותו מתנוחתו העוברית, ולתת לו מראה טבעי יותר, כדי לסלק אפילו חשד קל שנעשתה כאן הזוועה, כי בשנת הארבעים ואחת(1941) סבתא, עדיין, חשבנו על הזוועה כעל סמרטוט מלוכלך שיש להחביא, ולא כעל דגל שמנפנפים בו ברמה..ואז, פוסע בזהירות בין פצועים ומתים, ראיתי מה קרה בהיסטוריה ביממה שבה ביליתי בפרהיסטוריה…האם אינו מגוחך וירוד לדבר כך- באופן ביולוגי זיולוגי על בני-אדם ועל אומות שלמות כאילו היינו כולנו זנים של כלבים..לא לכך הייתה הכוונה של הדמיון שלנו, כי המילה "גזע" רק משל הייתה למילה אחרת "טבע", שהוא העיקר..שצריך לגלות ואפשר גם לשנות..הרי הפיהרר היה מדבר על סכנת היהודי בתוך כל אחד מאתנו…" (א. ב. יהושע, קטעים מתוך "מר מאני", 1990)

 אוטה שטולט,

ציור אוטה שטולט

 

ליוארה בן יצחק

כשהלכת

כְּשֶׁהָלַכְתָּ לַמִּלְחָמָה הַהִיא

לֹא הִבְעַרְתִּי אֶת הַבֹּקֶר בִּמְנַת קְרָב

דָּחַפְתִּי אֶת עַצְמִי לַנְּקֻדָּה הַגְּבוֹהָה

שָׁם הָאֱמוּנָה מִצְטַלֶּמֶת טוֹב   

 

 (לו היה לי צ'לו, פרדס 2015)      

גדעון שני, 6

ציור שביל הנקודות הגבוהות..,  גדעון שני

חנה טואג

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ טוֹבִים לַנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי 
וְדִבְּרוּ אִתָּן סַנְדְּלָרִית עַתִּיקָה 
וְחָשׁוּ אֶת דֹּפֶק רַגְלַי מִתַּחַת לָעוֹר הַשָּׁחוּק
וְקָרְאוּ אֶת מַפַּת מֶרְחַקַּי
וְיָדְעוּ, שֶׁכָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְהַתִּיךְ תַּכִּים רַכִּים 
בְּכָל פֶּה פָּעוּר מִצִּמָּאוֹן וּבְכָל סוּלְיָה פְּצוּעָה
מִזְּכוּכִית הָאֲדָמָה 

הָיִיתִי מַזְמִינָה אֶצְלָם עַכְשָׁו נַעֲלֵי חָג אֲדֻמּוֹת 
מְשׁוּחוֹת בְּאֹדֶם הַשָּׁנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד בְּמַיִם
וְרוֹקֶדֶת אֶת הַלַּיְלָה כָּל לַיְלָה מִדֵּי לַיְלָה 
בִּרְחוֹב הַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים

 

צילום להימצא בשוק הפשפשים.., דוד דקל

דוד דקל, שוק הפשפשים

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.