שוקו מלוכלך וכאבים אחרים

 

רונן קלאס

אנו מלאכי השרת
בכל פעם שאחד
מאיתנו מת לוקחים
האחרים
את סכינם ופורסים
פיסה מליבם
ומניחים זו לצד זו
לכסות על המת
עד שהוא חי.

הדוקים התפרים בכנפינו
אך תוכינו טלאים טלאים
גלדים של עצב מכסים
את איברינו 
ונשימותינו הכואבות
בצער את מות האלוה

בכל פעם שאחד
מאיתנו מת
פורשים האחרים
את כנפיהם וחובטים
זה על ליבו של זה
עד שהמוות מניח לו
ואחר
שבים למצוות משיב הרוח.

 עופרה קטיעי, קסם פרוע...

ציור קסם פרוע.., עופרה קטיעי

נטלי גוטמן

האחרים היו לי רוחות עם טעם וריח, הם הופיעו עוד בפעוטון בו אימי שתלה את יומיי הראשונים, להקיא מבדידות ומשוקו בניחוח אשפוז חולים. על האחרים בדיעבד חשבתי כעל רוחות מבוגרות, ועל עצמי כלוח חלק שלהם שהכאיב בגודלו שלא לגילי..  ולפעמים כאבו של הלוח נבע מעצם נוכחותי מביטה בו, מזהה נסתרות, כדבר מיותר לתינוקות..כשבמקומות החרפה המוצהרת, נגלתה לי מעצבת-על של חן הבובות והאהבות, ושמה האיר, גישה מהודרת הייתה סבתי בשלנית האהבה.. אבל כמו בסגור ידי אמי, ובציבור מסור לכלל, דבר לא נועד לי. וכשבתום הפעוטון חיכה לי גן לילדים בני ארבע, גדלתי מאוד לקראת הפגישה במקום עם בן, שכה שונה היה מאחרים – בהופעתו מאוהב טוטלי, חבר, חודר. בן לסודות.

הסדר שעומד על כושרו של מאוהב בודד, היה הראשון בארכיון הכתובים של מוחי בטרום-חובה, ויהיה למנגנון ממלכת התכליות הקאנטיאנית של זיכרונותיי. הופתעתי לגלות לאחר שנה, שהבן, צעיר ממני רק בשנה, כיצור מיתולוגי יעשה בי את הצדק הרומנטי – בהכנעה כובשת לב יכרוך הליכותיו ברצונותיי, באהובה שעוזבת אותו, שבדמעות יש לחתום על הפרידה הבלתי-נמנעת, ובתומה יכנס הבן לפרטי היחס אלי כנסיכה המנודה שלו ברוח. שכלי ירשום זאת ברצינות תהומית, חרף נשיקת הרך שלי לכף ידי.. התבהר לי לחלוטין מאז, לא נותרו אורות וצבעים לגשמיות אחרת – לעגון בהם בבגרותי, ולהישמר ולו ברמז כגשמית על סולם החלומות הארוטיים…וכך, בחושך המובנה נשרה גם התועלת מסולם הערכים והתרסקה נטולת זיהוי קיומי, ונשרנו כבת וכבן בתור אידאה לגיטימית…

דוד דקל, חיזור

צילום חיזור, דוד דקל

מי היה מאמין בעולם החינוך הסוציאליסטי שאליו נולדתי, כי יהודים למיניהם ורק הם יהיו המאוהבים הטוטליים בכאב זה, ויחולק ממנו לי בשפע מקורו מחוץ למעגל הקרוב והרחוק הממצה את כישוריי, ואני מונעת מעצמי כמתלמדת לתואר "מלומדת סדרתית"… גם אם הפעוטון והשוקו המלוכלך יתפסו מרחב וזמן ויכוננו קרקע חברתית סולדת העדינות שבשכל נסיכותי, הזוג הבודד מרחיב הלב יימלט משליטתם. הבנתי כי הסגר העולם לתוך גנון רשמי וגננת מורשית מרגיעים את האחרים, כנדרש שלהם לפי הכלל המיידי תואם נסיבות המציאות..

 

ואילו אני המתנשאת מעל ארונות ההלבשה של הגן לכל עונות השנה, שסבורה לתומי שהמאוהבת בחסד -אני בהם, בם מאבדת את פחדיי והגנותיי, ככזו לא אספוג את דינם – לוקה בעינה של החמולה הגלובלית בהפרעת העכבר דובר שפת תינוקות האדם, חית חן אפורה שאינה זקוקה למסגרת גנון ולא לנוסטלגיה להמנון חובה או לצינוק חובה, ושכלפי המופרעת כמוני פועל דין המסלול האחד- לגני הטבע להיטרף כרוח חיה בשל גודל רחמי שכלה.. אולם בכך, בפריצה פסיכולוגית כזו בלבד צוות האחרים חש שכוחו אינו בשימוש ליד פורעת ההשקפות זעירה בכל – בגוף, בגזעה, במינה, ואף מעוררת חשש בוורידיו וללא פתרון.. אלא אם יבוא למחוברים שכאלה הנידונים להמתין שתגדל היא, להתקרב אליה בתור מטופליה של רכותה, חומדים בזיו פניה, צמאים לחוות את היצירה הפנויה לנצח, חשופה בפניהם – חולה עליהם, על בעלי הרישיון למשאיות התוקפנות הרות אשליות השליטה בה, בביו-נורמליות שלה קלת הקבלה, כלת הסליחה, נוחה להשגה…

"עשרה קבין של אהבה
ירדו לעולם תשעה
סחבה ברחמה אימי."

(רונן קלאס)

אבנר חדד, 1

ציור אבנר חדד

והיו כמוני פנויים רבים למכביר, סבתות כולן ורוב סביי, שלקו בתסמונת הזוגיות תוך הקמת ממלכת העכברים מסומנים כיהודים בעברם הבלתי-מוגן. ואני שכותבת בלוח נפשותיהם ממלאה להם מרכבה חמה פורחת, שתהיה ארוכת החיים, גדושה להכריז על עצמה כחברתי לבינתיים..בזאת מקודשת הווייתי מוכת שכלם לעבודה מאומצת אלטרנטיבית לעתיד של המרכבה, לשם ההקלה על אונותיי עד כלות נשמתן הכפולה כשיבואו להתנות אהבה לפנוי גברי לרגע:

מינה פרי הראל

פנוי

הזמנת משאית העמסת חלקי אהבה ישנה
מגירות קטנטנות בהן זכרונות שוכנים נחים
ארון ספוג ריחות בשמים משכרים
כעת משקרים
מצעי אהבה משומשים
מלאי כתמי לילות תשוקה,
שהייתה,
השארת קירות מקושטים
ניחוחות מתנגנים
ואת לבי…
פנוי
לאהבה 
חדשה.

 

 אילן שדה, 7

ציור Ilan Sadeh

אבל להיגדר בין הכיסאות, ספק אם היה ביכולתי, כי בין לבין לא הייתי שורדת, ודווקא, ללא מיגון משום צד – כן. בהגדרה שהלב הנמצא בין כיסא השוחט עם גרון חצוי, לבין כיסאות אבן הכעבה לחולמניים שחורים, לא ימשיך לפמפם בלמדנות כעורב שקוף עור מלבין חצרות הלילה. לולא כלבה דולמטית מנומרת שגדלה מבראשית עם ילדיי שלקראת מועד מתיחת גופי בין הקוטבים, בדיוק לפני ארבע שנים החליטה היא להיפרד ראשונה מסבלי, כשחליתי כבר פיזית ולא יכולתי להזדהות במרץ הנדרש לה עם תשוקותיה המסתוריות אלי, המפונקת כעת הבינה כי ללקק את ההפרעה ממני לא בכוחה יותר, אז, שיתקה את רגליה האחוריות במקביל לאותו מקום של כאביי הביולוגיים בגופי, מקרבת את סופה תחתיי, תוך הסרת אחריותה,  את זכויותיה על ניחוח המשפחה מעבירה לבניי, מקווה שישכילו לרוקן מכיסיי הפנימיים עמוסים בהורמונים של הפרשות החמלה והזמן, את שנאות העולם רודפות שאריות אדם קטלניות.

צילום משפחתי עם כלבתי נשמה לוסי,  שנת 2000, נטלי גוטמן

אני, משפחה עם לוסי

 

טמנתי אותה באדמת גינה, בבור האחרון שנפער בידיי לטוב ביתי. את הקטבים המאיימים עלי לקחה עמה כלבתי וסתמה את פיה של ממלכת הזיופים שאבי לא הספיק להרדים בגופו…

 

ארנון רותם, 11

ציור המקום למות בו.., ארנון רותם

 

 שמעון מרמלשטיין

 

הפרדוקס שבכתיבה … ככל שזה רחוק יותר, כך זה קרוב יותר…

הַקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי
הָיָה בַּצְּרִיף שֶׁל הַשּׁוֹחֵט
מֵאָה פְּסִיעוֹת מֵהַבַּיִת
הֵיכָן שֶׁהַתַּרְנְגֹלוֹת הִמְשִׁיכוּ
בְּמְעוֹפַן 
עִם גָּרוֹן חָצוּי.

הַקֹּטֶב הַדְּרוֹמִי
הָיָה בְּקָצֶה הַגִּנָּה
מִתַּחַת לְאֶבֶן הַחֲלָקָה
הַכָּעַבָּה שֶׁל הַנְּמָלִים הַשְּׁחוֹרוֹת
שֶׁהָיוּ גּוֹרְרוֹת
פִּסּוֹת שֶׁל קֶרַח
שָׁקוּף, חוֹלְמָנִי
כֹּל הַקַּיִץ
רֶקְּס נִשְׁעַן עַל כְּתֶפִי
וְלִקֵּק אֶת שְׂפָתָיו"

ארנון רותם, לילה

ציור לילה, ארנון רותם

בין הכיסאות לא יכולתי להגדירני, כי בין לבין לא חיים… אלא שהופיעה אחת משומרות הפוליטאה, וכקנטאור הייתה מתוקנת.. נשענתי על כתפיה מאז. ההולנדית משכונת נווה נוי בבאר שבע היא שאספה אותי מפח לסטודנטיות חסרות מעון ושאר הפריטים הזנוחים, אמרו לה ששני ילדים קטנים עזבתי להמתין לי בעיר אחרת, ושאין מי שידאג לקיומי כאחת שלומדת פילוסופיה, מנותקת מהמציאות… ישנתי חצי שנה בביתה כולו מרושת צמחי נוי פרי ידה בגינה פשוטה וענקית, והיא ציפור ביום קלת משקל ונוצות מרחפת על פני קנה, בלילות היא כלבת חצר הנרדמת בשק שינה ליד מפתן הבית..  כשלילה אחד חשה ברע ונפלה בדרכה למטבח, רצתי אליה, אך אסרה עלי להרים אותה מהבלטות, אמרה: לא. אני אנוח כאן. קצת. ואקום. ואת, תלכי לישון… ישבתי מיוסרת במיטתי  ליד הפסנתר שלה בסלון, עד ששמעתי שחזרה אל השק השרוע על האדמה בגינה..מסתירה את עצמה. במלחמת העולם השנייה היא הסתירה יהודים, זה היה בקוטב עברה הרחוק, ועל המעשים האלה נתפסה ונכלאה באחד ממחנות המוות, משם ברחה, ובגיל 40 הגיע מהולנד מבקשת להתחתן עם יהודי במדינה שבהקמתה ולהביא לעולם כהולנדית ילדים יהודים ישראלים, לעשות את התיקון בדם שינבע מאמא אחרת ישירות לגופם סופי וצודק של הילדים הנכונים לנו..

אשר גיבל, בתי נעמה , 4

צילום בתי נעמה, לפני 30 שנה, אשר ג'בל

שלושה השכילה ללדת לה הרכרוכית למראה מעודנת בעלת התארים מספר מאירופה,  קוראת מושבעת של ספרות יפה ובחמש שפות מקור עבדה בארץ בחקלאות הקיבוצית, בכל שנות המדינה, כמות שעות יום שאין להן ספור. את בעלה, אומנם, לא יכלה לאהוב בלילות, כאישה התברר לה שתשוקתה נועדה לסוג אחר של גבר, אך ידעה היא ידעה לאהוב ביום. כך שהילדים לא ראו מעולם כי הוריהם אינם מאוהבים רשמית ושאמם ישנה בכל מזג אוויר בחוץ בשק שינה, כדי לא להפריע, לא לו לא לה…שלושתם גדלו כפרחי הטוהר הארצי, וכשבעלה נפטר בפתאומיות מכל העצב שבו, היא המשיכה. ובעשיית הצדק הנחוץ הפעם לנשים ערביות, הביעה בפניי את הכעס היחיד שלה – על האדישות כלפיהן. כי אם היא מעולם לא פגעה אפילו בעכבר שתפסה בבית, ויכלה להביאו עד לשדות פתוחים ולשחררו לחופשי לטבעו, כך גם כולם יכולים…רוכבת האופניים בגילה הקרוב ל-90, בנוכחותי ידעה לומר בקולה הרך הצלול, כי יפה אני.. ונעים לה לראותי צועדת כל יום ברגל עד לאוניברסיטה, וכה ביקשה להיות לי משכן גופי, גם אחרי הקיץ ההוא, ככל שאזדקק, ואחריי היא תעביר את הבית, אמרה, לרשות חברתה כמתנה לה ולילדיה הקטנים בירושלים כי להם אין…

אבי פילר, מיה ותמר, סטודיו ביפו

ציור בסטודיו, אבי פילר

אבל אני התחזקתי די בביתה, ונפרדתי. כעבור שנה היא באה לביתי, למשפחתי, וראתה בעיניה את העצב הכבד שבחיי הנישואים כשלי, ועזבה נאלמת, נבלמת. היא שממנה למדתי על פרקי האמתי הבא, אשר ישמור על מה ששרד בילדיי ובי, הלכה לי…שתיתי מסיפור חייה כמיילדה חוץ גופית חוץ חברתית מנודה נידחת אך נע ונדה ממחויבות יתר בלבד, כלפי האנשים האחרים שהשכילה למענם להשתוות לקטבים, לשמם להיות כלב שמירה בפתח המדינה. וגם לי, בדומה לה לא היה כל קשר מולד ליהדות, או לנצרות הרוסית, או לאסלאם, אבל בחרתי כתאומה שלה בשינה לילית בקן הזהב של דמות כדור הארץ הבדויה הזו בלא כניסות ויציאות האיימה, מעבר לזמן הזה ומחוץ למסגרות מכל סוג, חופשיות בנשיות של הקדם שנוכחת בכל המלחמות המיותרות של ישראל, שעות נוספות קוראת שואבת מהספרות היפה, בת דור היפה בעולם האחות השוקעת, אך עדיין, מאושרת בשפות המקור של כולם…

9-21.05.15

ארנון רותם 7

 ציור ארנון רותם

 

אשבעל עשתרות

 

אז פרמנו ותפרנו וזלגנו
והיינו דחפי החיים והמוות
עצמם
ונאסרנו והותרנו וירדנו
בכל העליות הנופלות
ונאספנו לשברים מתפזרים
שצפו במעמקי שלוליות
מעל שהיה מתחת ובפנים
שהיה בחוץ
ושנאנו ברוך ואהבנו
כמו רוצחים משוגעים
דפקנו את כל החורים הסתומים
ולא היה כל מסתורין
פרט לכל היקום
שהתפשט לראש סיכה
במפץ שהדביק את הכל
אל דחיסות אוורירית
צפופה

וכשגמרנו התחלנו וכשצעקנו
לחשנו מילים ריקות
של אהבה מלאה
טעונה במחסניות חסרות
שלא הפסיקו לעצור כל הלילה
את הירי חסר ההבחנה
שדייק כמו שעון מקולקל
שלוש פעמים ביממה
ביללה
וכל מה שנכתב לא פסק
מלהמחק על האבן הבוכה
בה נחרת לנצח קול הצחוק
המקונן
על אובדן האהבה
שפורחת כל בוקר
כמו פרח הרע

7.05.15

דוד דקל, מראה

צילום יצירתי מול המראה, דוד דקל

 

אתי אלון אלעזרא

 

פרח על פרח 
לא. איני חפצה בזרים 
די לי בפרח אחד 
שאינו בין המתים 
אין צורך לשים פרח על פרח 
השאירו אותו כך יפה הוא
פרח שלי שורשיך מכים אדמה 
אני פה נבולה
בוכייה 
משקה אדמתך

 

 אשר גיבל, שער כניסה מעיר דויד, ירושלים 1975

צילום שער כניסה מעיר דויד, ירושלים 1975,  אשר גיבל

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.