איני קשובה לאהבה חזקה כמוות

 

 

ציפור ציפורה מלך

%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%9c%d7%9a-%d7%91%d7%9e%d7%a6%d7%a2%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%91%d7%95

שמעון אזולאי

פילוסופיה של ההתאבדות..

המספרים מצמררים: בכל שנה מנסים להתאבד עשרת אלפים – חמש מאות מצליחים..מתאבדים ברוחם ובנפשם (בישראל!).. המתאבד חווה עצירה בשטף החיים, לא שונא את החיים, אלא את חייו שלו. כי אפשר לאהוב חיים, ולשנוא את חייך שלך. אפשר לאהוב חירות, זריחת השמש, את האפשרות להתחיל מחדש..ולשנוא את החיים שלך..את הדלתות שנסגרו בפניך, את הטעויות.. ויש רגע אחד שאתה שוכח שאפשר תמיד לכתוב סיפור חדש..ושכל אחד לפעמים קצת חלש..

(קטע, 9.09.16)

נטלי גוטמן

איני קשובה לאהבה חזקה כמוות

בזיכרוני שתיקת שנות מלחמת ההתשה. כדי להתחיל משם לחיות ושוב לשמוע, זקוקה לווידוי, על נגן הדממה הרוקדת עם אבא שלי – בכיכר דעת המלחמה ושלום, שרק חופש דו-כיווני – למלחמה ולשלום,  יעשני נוגדן הרוקד עמו הגלום בבדידות.. ויעשני אישה.

כי מבורך האיש שעמד שם למטה בצומת סואן נושא עיניו לחלון עם נפשי – נערה כלואה בקומה השישית של בית היולדות מבטון בן כמה מאות. מי שתחת פצמרים חסרי פנים ודיבור, בהד פניו שמע את ילדתו שהייתי, כבסרט דמים דומם – היא תלד את תינוקה המת בה לפני כולם מזמן, ולמטה תחכה לה איש שהוא אבא שלי. לבדו יתפרס נמתח לאורך כל ימי המלחמה החוץ גופית שלי, שהובילה רק לאותם ימי שממה שאחרי אהבתי..

ובקפידה ידפדף את הימים, הפסל המשפחתי בכביש של ראשי ניצב, בודד בשבילי. שאראה ואזכור כי אותי לא עוזבים.

בכל יום באותה שעה מאז, אחרי עבודה, טרם לילה, יהיה בי תינוק חי ליום אחד בדמות אבי השותק, נולד.

כשהייתה שתיקתו לבית-ספר למוזיקה שלי, כיולדת המת לחיים.

וכבר יותר מארבעים שנה השלום בשניים נשמר בזיכרוני. הסבל השתדרג, ובכך נגמר.

ואיני קשובה למוזיקה, היא הרעש שבראשו של אבי השותק מאחור

27.08.14

צילום שני ציפורים, אשר ג'בל

%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a9%d7%aa%d7%99-%d7%a6%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d

ואף שנותרו לי, מאז התאבדות עוברי, שתי ידיים טובות, מתרגמת את חיי משירה. וחולפת. "דְּבַר מָה חוֹמֵק מִמֶּנִּי. עֲנָנִים תּוֹפְרִים חֹרֶף וַאֲנִי פּוֹרֶמֶת אֶת יָדְךָ הַחֲסֵרָה" ( Liora Ben-isaac), מפקירה גם אותך אבי, לנקמת הימים כשהמתנתי לעירום הגבר. לגעת בקרקפת האדם, לא להבטיח לו חיים ארוכים, שיהיה רק אגדה יתומה. הלוואי ויכולתי להיוולד אחריו, להיות פורחת על גזע של אבא החסר שרצונו מתנגש באין סוף. וכי אני במקומי המוגבל מתרפאת רק לרגע, כשקוראת אותך – בשר אישיותך בחום גופי פוגש אותי. אנסה לנצל כל הרגעים – לא אזרוק עצמי לרוחות, באלפי צורות של שמחה אגלה חסינות, אהיה לרצונך. ורק למקום זול עם עלים ירוקים בראש, לא אתפתה, אפגש אך עם עץ שלם. תהיה הרוח מרחק יחיד בינינו. ותתפזר עלי בכל דפי חייך, ושוב אראה בך קצה, עליו אכסה.. האם היו רצוננו גבוליים? יחסינו תם עם לכתך, חבל כי בך כל מה שאחראי על כך שהצדק כואב. ויכאב לכולם, לכל החסרים.

אוקטובר 2017

ruz-melqumyan-%d7%94%d7%91%d7%93%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%a8

ציור עיר הבדידות ויופייה הנוצץ, Ruz  Melqumyan

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.