מקום על שטיח..

רונן קלאס

ברחוב טשרניחובסקי, 
קשר רוכב את אופניו לעמוד – והלך. 
חלפו ימים, 
ומשלא שב החלו אופניו לגווע.

תחילה פורקו הגלגלים, הכידון והכסא
והשלד הנותר נראה כמו ירד על ברכיו. 
ומשלא שב, פורקו גם השרשרת, 
הדוושות ופעמון קטן.

ברחוב טשרניחובסקי 
שוכב על צידו שלד חשוף ובלוי, 
ללא רוח חיים, 
מתאחה עם הנוף העירוני

23.09.16

 evgeniy-titov-%d7%9b%d7%95%d7%9b%d7%91-%d7%a0%d7%95%d7%a4%d7%9c-2015

ציור  כוכב נופל, 2015, Evgeniy Titov

נטלי גוטמן

מקום על שטיח..

כדגל לבן על גופי הוא חזק ממני, חזק ממותי מחיי. העתק מסתורי מגורל, שיר מגע, סיפור כיסוי על מותי בחיי, שלא נוצר בבינה כשרה. החיים נגולו ארוכים מדי, בהחמצה נמו מרוב אהבתי. לא סעדו אותי שירים. לא כמו דת או דגל שלא מחליפים, המכתב ההוא המטיר בזרעו החיצוני, פותח תיבת פנדורה לשיפוט, מפלח בטן, ולתוכה מקפל תינוק שימות בי עם פתק לבן מכתיב מניעיו. ככתוב, על העולל להיפטר מאמו, פטירה תוך רחמית חשוכה, להתנער מגופה בדום גופו, לאט, כמו שעשה אהובי עולמי הראשוני מכור לטעם וצבע דמי, מעביר שרביט לבאות. כברכה לדרך בתיבת הנספים שלי, ושמה "הפלה טבעית". מתת מילת האדם, בלידה שוחרת שלום, בהשכבת בלון גוף האישה בין המתים, להעביר שבעה חודשי תינוקי. ובדברים רבים שיתבדו כמוות נסיבתי, ויישארו בזיכרון של רשת ממשות הנטל על רנסנס הנערות עודן מדממות בסיפור הכשרות, שליהודיות למות, ולחיות.

והתעתוע מתמשך ומושך עצמו לכל מערכת הנסמכת על דת הבנים, או על אתאיזם טוטלי מעורב בשמיות הנאורות הרוסית. ושתי המערכות, בשעת אנטי הופכות שולחנות יסוד, ובאלגנטיות עממית רוקמות פתקי אהבה קטולית, עם שרפות על מוקד עקב אהבה אפלטונית לאידאה.. שאולי כל סופגת כל מבינה.

כבר אז, כשהכתובים מכל הקצוות עוד לא נראו מלאים, תירשם בתור קדושה כבדה הילדה הערבייה, שפעם הייתה יהודייה, או רוסייה , ועד היום שומרת מגע, ולא תיכנס בברית נישואין עם בניי האקזוטיים מכל הבחינות הנידונות כאן. זו אותה סיבה שקברה את בכורי, ממשיכה להופיע בכל ניסיון מסגור החיים תחת דגל הסיפור הנוח למשילות. כך בנסיבתיות ללא קץ, בין החיים נשכחת נערתי הנוגה, שבספרים לא נכללת, ובתת-גרסה בלבד, רשומה. ובת המקום היא פלח אחד ממני על השטיח. היא ואני, וחוזר חלילה.

אולם המזרחנית צילה, משוררת הכנף, כבר נולדה, ומאוד בזמן, כשוקעת במצע הריחני של הפיוט במתת. לא לבדה האפגנית מצויה – ממנה אלוהות האהבה נכתבה ותיכתב, בחופש האמונה במקור נשי בתרבות, גם אם היא תרבות הסגר לבנות, שאינן איבר בגברי, במסורות שלא להן נותרות הפאר, זר לא יגע בהן..

הבנות והדגל, גם בשנאות המערביות או המזרחיות, אינם נשרפים, הבת אהובה כבית, כדגל השורש.. בארצי ובארצך, משוררת השדה תחצה ארצות להתאחד עמך. יהיה הישג הקן שתקים אדיר וצפוי, כמוך. עתיקות ההילות, אך איחרו העוברים העבריים לקבלן, בעידן המשתווה לישראליות כקנה מידה.

ולשמה, בחצי חייו בוקע כוכב העיר כפילוסוף שנחשף בשעת תחינתו, חסר זכויות יורד על ברכיו.. עוד מחכה. האחרון שמתאחה, חלוש בגוף, בשקע הנמוך בעיר, בכל משקלו של תינוק אנושי נשכח הנכרך בעיר. כמו זו שגדלה ומחכה למישהו שירוץ איתה מדביק נשיקה לצווארה הדלוק בכל רחובותיה, כשירה אורבנית שעוד תוכל, עוד תנזל מהחלונות הגבוהים, מצדיעה לנשיקה אלוהית של תינוקה למצח המציאות. כשלפתע, בין כוכבי ההצגה היא מהוהה, יולדת הרחוב קטינה, אלת האל חוקית בחסד של רגע בלוי. ורק תבצבץ ותהיה במלואה למזדחל בין רגליה פורם מחדש את תפריה. בנוכחותו של המשורר מרחוב החירות שאהבה עד 17 פעימות העונה, היא מתעברת מעברו.

היום היא קמה, כאוצרת אישיותו, של תינוקה הפילוסוף, היום היולדת רוקדת בלט הכללים, טומנת חרב בתקופתו, יחד עם חבלי לידתה של המציאות. ובתום הלילה, למודת הצירים העירוניים מתגלה כמשתפת נוף ישראל שהוריה קראו לו ולה, לתינוקת החדשה, בשם אחד..

צילה זן בן צור

בכיתי אז המון,

לא על מותי,

כמו על אהבתו.

ובחלומי מַתּי ובשרי נאכל ברימה,

ושערותיי התעייפו בהכנעה על העפר.

והוא בא ורחץ את שערותיי במי הפרחים,

ובושתי בפניי החלולים

ומגעו העדין היה חזק

יותר ממותי, יותר מחיי.

והנה על מפתן ביתי, פתק בכתב ידו:

'תשאירי לי מקום על שטיח התפילה שלך, אָנָאר'.

אני מקפלת את הנייר לציפורים קטנות ומעיפה אותן לשמים.

אחת עפה ישר אל תוך הלב המתעורר שלי. 'ככה זה אצלנו'

סבתי לוחשת לי, 'אנחנו מתות על אהבה'.

(מתוך אָנָאר בָּאלְחִ'י – ביוגרפיה סוּפִית דמיונית)

 ertugrul-onalp-%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%94-2013

ציור אורות קובה, 2013, Ertugrul Onalp

אוולין כץ

 ג'אן-פייר רוסניי / השליח השלושה-עשר

Le treizième apôtre / Jean-Pierre Rosnay
Factum sine imprimature

לְעִתִּים בַּלַּיְלָה, אֲנִי מִתְקַרֵב לַכּוֹכָבִים בִּצְעָדִים כֹּה חֲרִיִשִים שֶׁאוּכָל לְנַשְׁקָם בַּצַּוְאָר מִבְּלִי לְהָעִיָרָם.

בשעות היום אני לפעמים כל כך מתקרב לשמש, שממש אוכל להושיט לה את ידי, ואין זה בשליטתי

ובאמת מתחשק לי, ויש בי עצב רב. לִגְנוֹב הַכֹּל, אני אגנוב הַכֹּל. אני גנב.

%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%a2%d7%a8%d7%99-%d7%a6%d7%93%d7%a7-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%9f-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99

צילום בית חולים שערי צדק הישן, ירושלים 1996, אשר ג'בל

גנב שלבטח לא יזכה ברחמים מאיש, אפילו לא את רחמי השמש. גנב שאפילו לא יענה לקולָהּ הרך של הרוח.

והאנשים שעוברים, והשיירה שחולפת עם שאונם העצום ושתיקותיהם אינם מצליחים להגיע אלי. 

איש לא יפלוש לבדידותי. לא יהיה לי חבר, לא ילד, לא יהיה לי מחר. אפרד מכם ללא מילה,

סתם כך ביום של חול. אפילו לוח השנה לא יבחין בהיעלמותי. 

אם מדי פעם אני מרשה לחיוכי ילדים להתקרב אלי, זה אך ורק מתוך סקרנות. אבל אני מצהיר ומכריז,

בשם כבודי האישי שאני מיד מגרש אותם בטרם ישאפו להשתכן בכף ידי. 

אני המשוטט הנצחי. אני גנב התמנונים שמתעלם מן העשן הכחול שדולף מן התנורים.

אל תהום חסר פשר אני משליך את קול הפעמונים.אני אפילו יורק לפעמים על ראשי הפרחים. 

אל תכנסו לפה, אין לי דלת. אל תכנסו. 

בימים עברו, לפני שנים רבות מאד, לפני מאות בשנים, או אולי אתמול,

אתם נכנסתם אלי ושיברתם אצלי את הכול. 

אני שומע רעש מגפיכם ומטח היריות שאתם משיבים. 

אני יודע שתהרגו את כולם עד האחרון, שכל כדור טועה יִמָצֵא, יותך מחדש וישמש לחיסולי חשבונות נוספים. 

אני שומע את כלביכם שאילפתם לנשוך, נובחים אל המוות.. 

נרפאתי מכם לחלוטין. לעולם לא תהיינה בי שנאה, אהבה, תשוקה או תקווה.

הצבתי שומרים בכל מקום עד גבול מבטיי. 

אל תתקרבו… פה מתבצר משוגע שיקשה עליכם עד מאד לנצח ובחינם,

לכל מי שינסה להניח כף רגלו או צלו במחוזו. 

צרצרים יכולים לשיר עד שתיבש הקליפה הבוערת של עצי האשוח. 

הציפורים יכולות לשיר עד שֶׁיְּדַמְמוּ.

katz-evelyne-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%94

ציור ירושלים ירוקה, אוולין כץ

החתולים הקטנים והעזובים ביותר יכולים לילל בשקע אוזני כל הלילה..
בלילה אני ישן.
ביום אני חי.
שכל אחד יחיה בעבור עצמו ובחיקו.
שכל אחד יגווע, בגופו למען עצמו, מבלי להטריד אחרים

(מצרפתית אוולין כץ, ג'אן-פייר רוסניי 1926-2009 משורר צרפתי, בגיל 15 הצטרף לפרטיזנים, נלחם נגד הנאצים, נאסר, ברח מן הכלא והמשיך להלחם עד שחרורה של צרפת. כינויו היה "בֶּבֶּ" (תינוק) בגלל גילו הצעיר מאד..לאחר המלחמה ייסד תנועה פואטית, התחבר עם כל משוררי העולם עמם נפגש. ב 1978 ארגן את הפסטיבל הבינלאומי הראשון לשירה..)

ציור שעות מול קופסת קרטון מוארת כתנאי לחיי הרך.., Gilad Izrael

gilad-izrael-%d7%92%d7%9c%d7%a2%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-7-%d7%a9%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%a7%d7%95%d7%a4%d7%a1%d7%aa-%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%95%d7%90

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

בין כח המשיכה לכח הכבידה
כלבים שחורים חתולים זקנים
נחשים מסתתרים בע-רימות הגזם
פרח צל משוגע
אין כאב בזכרונות
רק קצת בושה
חבלי לידה פרומים
גם חבלי משיח..

א.

(קטע, 24.09.16)

 antonio-pepe-della-ventura-%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%98%d7%91%d7%a2

ציור מות הטבע , Antonio Pepe della Ventura

נטלי גוטמן

מחר חופש
נלך לכל מקום.
היום נושמים עמוק – טוב בכל המקומות.

בני שש-עשרה מחר שוב כמו גדולים,
נמצה מיטה וסדין –
בכפיים לא נרים אבנים  – מילים:

– אהבתיך,
טיפשונת ואוהבך.
– מה שתגיד, ממתיק,
מה שתגיד…

ועדיין, יכאבו העיניים 
להביט בנער
מול קרנף עירוני
מבוסס שמור המעיים
לא ניזון מצלחת הנעורים.

הקרנף והנער,
פעם בכיתה י'א
לא נראו, לא באמת היו.
פרטנרים כעת, הם מדברים
עברית עניינית, מגלגלים
מושגים של תועלת
הדדית:

– אל תגיד, אומר הנער, אהבתיה,
אל תגיד.
– אבל, עשינו עסק – היא תעבור
אליך, שלך היא בתנאי – אתה תהיה אחרון,
לא ארשה שתתנה לאחר.
אני אומר,

יש לה וריד עסיסי
ורחב שוליים,
למד נימוסים כלפיה:
אל תרשה לה להוריד נעליים,

תיצמד אליה,
תהיה יציבה
כגיליון על מקלון,
בפישוק רווחה
בעל אותה.

צילום בעצב הסופי..,  דני סלומון

%d7%93%d7%a0%d7%99-%d7%a1%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%a2%d7%a6%d7%91%d7%95%d7%aa

כשהופיעה.. 
נכנסת דרך החלון,
לא נרתעה, ולא התריעה,
היה לה מבט 
של ציפור
כלואה בין השניים-
אחד בעל און,
שני מלקק נעליים.

ודיברה היא לארבע אוזניים:
רוויתי.
לא יוצאים מהבורות פעמיים,-
כן, ממתיק, בינתיים, לא היו לי שיניים…

העלמה מלוחת הלחיים
לחשה ויפתה מאוחר
לבדה בין השניים:

– אהבתיך…
לפיך
טרם גברת, הוכשרת לזרות, פה פתחת,
היה לו טעם של מימי רחמי
ששתה עוברי,
ודי לי.

לא שניים –
פה אחד נשקני, הללני, קללני,
מדוע יצא יבש?
טל אמך נשחק מן השפתיים
ובי, בי לא נרטבו?

– אהבתיך,
טיפשונת, ואוהבך מחר…

– אל תגיד, ממתיק,
אל תגיד.
לא נכנסים למים פעמיים,
רגלך במדבר.

 

11/03

%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%a8%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%93%d7%aa-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%95%d7%94%d7%9e

ציור סתורת מבט.. או "רבה רעת האדם בארץ", כמילותיה של חני בת יונתן, הצייר איש גורדון

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.