מדינת תהל היפה

לקט פרקים לשם תמונה פנורמית אודות הדת הנשית:

שישה מליון אמהות קטינות וארבעה אבות לאלוהים …

"עשה בי כרצונך היום,"- תהל הקטנה אומרת, ובאחת , הן כולן הבנות מוכנות מתגלמות

לבוא בצלמה הרחום-איתן כארבע בנות מלוכה ארצית,

תחת ארבעה אבות להעבירם לדתן…

 

תהל רן:

מתנצלת קצת שבמקום פרחים וחלה לשבת אני מביאה לכם…כתבה שהתפרסמה בעיתון לאשה לפני שנים רבות. במסגרת מכתב שכתבתי לפסיכולוג בכיר מאוד שניצל אותי…ניסיתי להתחזק מזכרונות קשים של התעללות מינית לאורך כל ילדותי מגיל ארבע עד גיל שש עשרה הגעתי לפסיכולוג הבכיר המומחה, בתקווה לשקם את גופי ונפשי המנופצת אך במקום לעזור לי, הוא אנס אותי, ואת תמימותי…

(הוא כבר מת) הכול עדין טרי ובהיר. אבל אני תהל כותבת היום… הוא הספיק למות כבר, לי לקח המון שנים עד שהעזתי לצאת מהאילמות שלי.

 

תהל רן, כתבה בעיתון לאשה...

 

פרק 1

הלבנה לוקה בנפשה

והשמש נלחמת על חייה

גגות הרעפים מכוסים בצבע שפכטל אדום

אני קשורה בחבל הטבור לשישה מיליון אמהות וארבעה אבות.

אלוהים, עשה בי כרצונך היום…

פרק 2

..והנה היא מ,נ,ט,ר,ל,ת מטעני צד
זוחלת בתוך מנהרות ומערות תפורות בחבל התבור שלה….
תראו אותה אופה כיכרות, מנשימה מדים ריקים , מגוהצים, מריחים ריח של מסילת רכבת ישנה וכרוסלא צהובה.
על דם וחלב עומד היום כל העולם! …
היום אלוהים אל תעשה בי כרצונך.
בפשוטות תרד…

22.07.14

 

פרק 3

לא צריך לפלוש לבעלי ההון בין הרגליים, זה אינטימי מידי עבורם.
הם כבר ידעו לפלוש אליך בזמן שאתה נלחם על חייך בארץ עתיקת הון.
לא צריך לצעוק. מי שצועק היום נחשב מת.
לא צריך לבכות היום מי שבוכה נחשב אומלל בין אומללים.
לא צריך לחיות היום באמת. רק לעשות כאילו שאתה חי.
בארץ שלי שבה ילדים מתמוטטים מעוני ומרעב. כן רעב. כן יש רעב. כן ילדים רעבים…

אני מדליקה בליבי כל יום משואה לזכר כל חברי הכנסת שלי שלי
שעושים עבודת קודש ונלחמים בגופם ובנפשם למען הילדים, שטוב לכם שהם ככה מטושטשים ורעבים…
שהעם יפסיק לספק לכם מנה ראשונה ומנה שניה ומנה שלישית, אז אולי אולי תתעורר בכם ההבנה

שמדינה שמפקירה את ילדיה ובועטת בנפשם ובגופם בפנטומימה אכזרית, זאת מדינה עקרה מתחושה של אמהות ואבהות שבינינו,

שהפכה את נפשה באכזריות, בשיטתיות, בבוז מתמשך וחגיגי לחלשים שבנינו.

תודה לכם ארס נעדרת…

5.11.14

 

 קיריל וסיליונוק, 6

 

נטלי גוטמן:

"אני חתולת אשפתות ששכחה איך לפתוח פח זבל סגור," (שרה וינשטיין )

זו אני כזו, מודה, וכמובן שעובר אורח לא מוכר יכול במקרה לשנות את מצב הפח, אבל גם עבורו פתיחתו תהיה זמנית…והשכנים? הם לא חייבים לי ידידות, כהרגלם בלילות הם, אומנם, פותחים פחי זבל, לא מביטים בי ובועטים בפחד במי שנכנס בין דבריהם שאיבדו מצורתם ..

אני מעדיפה להישאר רעבה, אך לא להיסגר בפח הביתי המתחמם מאחוות ההפרשה הקבוצתית. היום בלילה חברתי הזקנה עושה עמי חסד ומספרת אחד מסיפוריה שנוצק לראשי, כאבק כוכבים אל אותה פלנטה חשוכה ומאוהבת שאני שליחתה היחידה… בשצף עולה של לחש היא פותחת ומסיימת ללא נשימה:

"…את עוד מחפשת יד גדולה לאחוז בה כשחשוך?

הנה את הולכת על אבני חצץ, יחפה, חודים בכפות רגלייך פוצעים וכפותייך מותירות שובל מדמם. תמיד תוכלי למצוא דרכך הביתה בעקבות שביל האבנים האדומות.

תכף יטרוף הזאב, הוא יטרוף אותך.

ואני, עומדת על השביל שבנית. אני צופה בך מרחוק ויודעת לפנייך,

יש סדר לדברים, קודם בעדינות: במילים, בליטופים, אחר כך בתשוקה ובלהט. הרוק יתיז בין שיניו, ידיו הן חזקות. ציפורניו הארוכות יחרצו בבשרך סימנים. את תשתקי, ילדה, כי אין שם יד בחושך. את והוא ניצוד-וצייד. הוא ילטף את שערך, ילדה, אבל אחר כך ייאחוז. השיער שלך יהיה חבל. הוא ילפות אותך לאדמה, ומלמולייך יידומו.

תכף..הזאב יטרוף אותך, אבל אני יודעת לפנייך, שגם כשהוא יטרוף, את תחתכי בסכין החוצה את דרכך מתוכו, ותצאי משם רטובה ויפה וטהורה כמו וונוס מתוך הים. ותמשיכי להניח אבן אחרי אבן בשביל חייך מדממת, עד שתגיעי אלי…

לך ולי יש צלקות ציפורני זאב ארוכות באותו מקום בעורף,

את ואני יודעות איך חותכים דרך חדשה מתוך קרביים

יש לנו את אותו הלב המקולקל, שאי אפשר לראות בעין.

אבל נניח זו לזו יד על חזה:

יד קטנה על לב גדול, יד גדולה על לב קטן ונלטף ונלטף

עד שכל הדמעות ישטפו את שביל האבנים האדומות,

והנהר יגיע אל גן העדן …של כבודך ולחדרי כבודי."

אוגוסט 28, 2014

 

רעיה כהן, שמי הברבורים

 

ציור מאת רעיה כהן

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.