מושא אהבתי.. ועיר כחול לבן בנגב הבדואית.

 

נטלי גוטמן

 

כל אחד מושא אהבתי…אך הזמן מועט ובדידותי מבוגרת, ראתה הכול: כשבאישי נחצב המקובל, ואהוביי השווים לי בכישורי ההשקעה איבדו חשק פיוטי לתקשורת, גם עמי. איפה הסולידריות של שורות ומוחות? ככל שניסיתי לשבור זרות, התפרשתי כחייזר נקבי ברמות שונות. מיזמיי בגודל של אימפריית השירה והפילוסופיה, לא מצאו בעלים מלבדי, בכך נושאת אני את שיגעוני היישומי…אל המתים ולפייסבוק. אני מספרת להם כי העניינים הם כמו בילדות- התפלאות מדמותי מהנה, אך הרוחות כאלה שאינם מעיזים לצאת איתי. פסל הייתי וכמוהו נותרתי- קלאסיקה זמינה שתמיד תימצא בחברה תרבותית להביט בה, ללא חובת השתתפות בחייה.
מחוץ לעולם הדיגיטלי, כנהוג, נאספים פרסים לאומיים ובין-לאומיים לקלסיקות, לסובבים נוח כי אין בזה המשכיות, לא נהוג להיות מתלמד אצל אדם קלאסי, אפילו לא לבצע תרגיל נקודתי.
לא פעם הגדרתי לי משימות- להיקלט במגדל השן ולסרס את גבישיו שמנציחים ואף מעבים את עמודי ההרס של בבל לבבותינו, אבל גם כשההינדוס והשיבוט באנושי מובנה כננו-פסיכו-ביולוגי, פריון ההתבטלות החגיגית קוסם לארץ וכבר נהיה תקף רשמית…
בצעירותי חיפשתי אשמה על כך בתוכי אבל לא היה לי די, נותרתי שקועה כאדם שחושב טרגדיה, כחומר לחלומות הצעירים שמתאהבים בהם צעירים ורק הם…

אחד כזה
…מרכיב לו מולדת בשיעורים
מטיפות אקמול לכל הברואים לידו,
הוא נושם כתלמיד, הם – נגועים בו,
המרשם על שמו –
יד נועלת בלי להכפיש
את העוני ואת הזרים בארון הקודש…


2007-2014