גלגולי סלע

 

נטלי גוטמן
לרמון הטוב וחברתי זונה יתומה

בהכרה של הכרח לטישא מצאה לה את השכונה הדרומית, שלכאורה, הייתה מקום הכי רחוק מהאבסולוט שלה, שם, תחתי כולם בקומת הקרקע, נדמה היה שמתגורר העולם – איש זקן ואולימפוס שלו, חולון שנות ה-90. כנטבח למגפוליס הבת-ימי, נטול חוף ותצפית לים, אולם היה לה את לרמון הטוב מתיז מי הכוכבים ועיניו שוטפות כוכי רווחה חשוכה, וכיכרות של אור עירוני פשוט שנגזל מהתושבים שהיו עומדים שם בשורות, בדרגות בלתי-נראות כאזרחי ומהגרי החופש שחולק בסל הבטחה, או בסל קליטה, או בסל העזובה התעשייתית או ללא כל הסדר, או דרך נשמת לרמון מנהל חיינו המכור לשכונתו הא-סוציאלית, ונזקק לה כתמורה על חיו..

במחשבה יהירה חשתי משתייכת לו למטפח התקוות בלב הבניין שלוש קומות נמוכות של ההבטחות המופרכות. איש פיתוח היה לנו לרמון עמוד השדרה העברי, עוד טרם השפה. ממנו והלאה יצאו קווי אוטובוסים מלאי לחשים מפיהם של נוסעים טובי לב שוזרים לאוזניי מילים מתוקות, קטעי שירים עבריים, כמו לבתולת ים מתקינים בלון אוויר. האחרים האלה שליוו אותה עד מקום עבודתה באלנבי, שלוחת האיש הזקן מג'סי כהן, חשבה, והיא החזיקה מעמד כחודש ימים במאפיה כמשרתה מקרצפת מגשים לעוגות של שפע אפוי, שלא יכלה לבלוע פירור מזה בלי שתסחב עוגיה בתיק, להאכיל במתוקים של הארץ את ילדיה העצובים, רעבים לכל טוב.

מלינה גברעם, לשבת ביחד..

  ציור "לשבת ביחד", מלינה גברעם

בערבים בשובה לשכונה, נחה נכבשת משני צדי הכניסה האמצעית של הבניין, על ידי המכונסים, כל אנשי לחמו של לרמון, עיסוקו העיקרי –  הבעייתיים, לפי הגדרות התקשורת, חציי עולים, חציי צברים, חציי אבות או אמהות, חציי דורשי עבודה, ביטוי, מפלט..
לטישא עצמה שכרה שני חדרים קטנים בקומה הראשונה – חדר לילדים, סלון להורים. מעליהם התגוררו זוג זונות צבריות, לכל אחת ילדים בגילאים מ-3 עד 8. קרובות היו לגג השמיים שנתנו, אולי, תחושה של כיסוי ראש, חשבה.. ותחושת אוויר לילדיהן. רגלי הזרים שהעפילו לקומתן בערבים, תמיד היו כבדות, השמיעו תקתוק סדיר מדויק כמו שעון חלול. הגברים המועדים זכו לכמה שעות של זוהר הניקיון ולפאר של קן מעוצב לפי טעמן של הנשים. שתיהן יתומות מאב מילדות, עבדו במפעלי חולון מפרנסות את ילדיהן בכבוד בבקרים…ילדיהן המטופחים ממעטו לחייך, היו נמוכי קומה, חיוורים שקטים, ויפים. אחת מהאמהות-זונות בלטה בגובהה וביחסה אלי, ולמרות שטרם דיברתי עברית והיא שתקנית כמו לרמון, הקשיבה לי לתנועותיי, בדרכה, דאגה שהלבנים היקרים המשומשים שלה יגיעו למטרות צדקה – ליד דלתי. מצאתי לא פעם את מתנותיה בשקית, למען העולות כמוני אספה, ראתה כי בעליהן לא ידעו להביא הביתה תחושת שגשוג, לנשים העובדות 12 שעות עבור 5 ש"ח לשעה, ובעשור האחרון של המאה מתהלכות בסחבות, ולשנים רבות.. 
עד מאוחר היה יושב לרמון עם ילדיי בחוץ, שלא לבד ישוטטו עזובים בין הקירות של בניינים, והוא בדירתו הפרוצה לכל אדם הצמיח ורקח בלי הפסקה מאכלים פשוטים, סוכריות, לילדיי בישל בלי לשאול, חש באמהות שלא נוכחות עד מאוחר.. בעלי שהיה בבית, ניסה ללמוד, מנוכר, מסוגר, לא כיבד זונות, גם לרמון לא השתייך לתדמית שביקש. והם לא דרשו, פעלו על דעת עצמם.

איקי בוברמן, על מדרכות העיר

ציור על מדרכות העיר, איקי בוברמן

התאהבתי בשכנתי הזונה, בשערה השחור ארוך אסוף גבוה מעל ראשה, נוגע, זורם בין השכמות מטה, בקולה העבה, לא מעובד, בו דיברה עם אבא ילדיה כשבא לביקור, כיבדה את רצונו לידה להרים את ילדיו על הכתפיים להחזיק בהם ליד כולם, לשבת פעם בכמה שבועות בחוץ עם משפחתו, להימצא בחצרו של בית לרמון, להיות איש מול השכן הטוב .. ולאחר מכן, בשקיעותיו הארוכות, שבוי, להיעלם, גם מעצמו, מהכרתו, ובינתיים נחלץ, וכל מה שיש לו חברתו הזונה שדוחפת לו קצת מזומן להחזיקו בחייו הצמודים לכיור – שם מקיא את תכולת בטנו עד נשמתו המתובלת בסמים, קפה ואלכוהול. אבל שכנתי אמא ילדיו לידו, היא כבודו, בחצר הטובים של לרמון. כאן לא תישמע תלונה או טרוניה על מצבו, מצבה, ילדיה. לא תיתן תירוץ לרחם עליה, אפילו ללרמון, שכולם סיפרו לו את הצרות. בלילות שקטים תוכל לשבת אצלו בסלון ולארח את שאר השכנים. סוכריות ומסך טלוויזיה תמיד יספקו אווירה. לחסרי פינה, מכרים, זרים, חולים ובודדים – קורת גג, מקלחת, מיטה, שיחות ערב, שירות לקניות יומיות ולסופי שבוע..
חסר גיל היה לרמון שלי, ומבוגר עד מאוד. רזונו הטבעי סייע בתפקודו היום-יומי. מנתיניו בכונתו לא ביקש לחיות כשרצו למות, ולא דחה מעצמו אף סוטה שאולי אחרים סברו שלא מגיע לו דבר.. לרמון קבע חוקים לקיומנו, כמכונת מלאך שפועלת לטווחים ללא הגבלה מרחבית פיזיולוגית, בזמן דל או רגעי, לידו הם פעלו תמיד.. 

את לטישא השתדל לא לפספס לפגוש בחזרתה מתל אביב, עוד קודם היה אוסף את ילדיה מהגנים, מופיע תמיד בזמן, דוחף להם ממתק לכל מקרה, כדי שלא יתפתו לסחוב ולטעום משקיקי סוכר שמניחים על שולחנות של בתי-קפה. פיהם הממותק, סבר, ימתן את סבלם המיותר – כשילדי השכונה יידו לעברם אבנים כטקסם היומי, וניסו ללכוד את שני הרוסים ביודעין שלא יוכלו להביע התנגדות וורבלית, שטרם העברית בפיהם. הזקן סבר כי כדאי לפיהם האילם להיות ממותק, ואולי יבחרו בבריחה מבישה וישכחוה בשל מתיקות הסוכרייה וללא נקיפות מצפון.

בינתיים, תתגלגל אמם לטישא מהמשמרות המתישות במפעלי קוסמטיקה לעבודה בחנות חיות תעשייתית שיוצרת גם אקווריומים בהזמנה. לאצבעותיה הרגישות העדיפה עיסוק בקקי צעקני ויבש של ציפורים וחיות בר, מאשר בבקבוקי פלסטיק מרעילים מקבעי הפרוורים של בדידותה, נוברים בנשמת גופה. אחרי חצי שנה של ניקיון כלובים, היא למדה לדבר, מוכנה להיות מוכרת נלהבת דוברת עברית לחיות ולדגים, במינוח תואם דרישות התפקיד, ומעט מעבר לכך, סופגת בהנאה כל שורת עברית שנאמרה או נכתבה כאילו עבורה בממלכת תשוקתה החדשה..

מירב סופיר סיאלו, קליאופטרה..

ציור באור הפרוורים של בדידות עם מלך השכונה..,  מירב סופיר סיאלו

לרמון פתח בפני לטישא את ביתו גם כשהיא כבר עזבה את חולון עם משפחתה, ואחרי שנה קפצה לביקור לבדה בחטף של לילה ועוד יום.. ושוב, כמו בסיפורי פיות, נרדמה בסביבתן הבטוחה של זונות בסלון של האיש השרוי בחיבה עולמית, מכסה את פלג גופה התחתון העייף מתקרר בקרבת בלטות הרצפה, עטפה בשמיכת פיקה דקיקה בעלת ערך רגשי מעברו..מספר לה לראשונה על אשתו שנחה בשמיים כבר שנים, שפעם בתחילת חייהם הם זכו בשמיכה זו כחלק מחבילת סל של פרטי בית מכל ישראל. עברו הרבה מדי דברים שנפלו על ראשו הסתיימו, אמר, והוא מנותק מכל קרוביו באמריקה, לא ייסע לשם, מספיקות לו תמונות בנו ואשתו שניהם תלויים בסלון..

דוש חם ריכך אותי, בחדר הרחצה האפרורי עצמותיי השתתקו מלבינות במים, חשות בקרבת היושבים בסלון, ודמעות החולשה באו ונשטפו ירדו לי מאוזניי נספגות בהתלחשות שמאחורי הווילון, של לרמון עם הזונה טובת הלב: מה זה כבר משנה, אני יודע מה כבר יכולים לחשוב ולאמר עלי, ועלי, ושיגידו..אבל זה לא יגיע לכאן לפני שלטישא תיסע, ולא יגע בה. ובינתיים, היא תספיק, תגמור סידורים בתל אביב, וכאן תקבל מקום לנוח כמו שצריך בלילה.. לא, יש לי הכול, תביאי רק כרית.. שכנתו נשמעה עולה שלוש קומות לדירתה, חוזרת עם מאכלים שאני לטישא אטעם כשאצא מהמקלחת יחפה לסלון. ובדומה ללרמון היא תשב רק דקות ספורות לידי ולרגעים תביט ישירות בעיניי ובעיניו, ובעיניה לחלוחית של תודה לו, גם עלי….
באותה שנה ומעט, הוא, במקום כולם ייקרא לבוראו, כציפור שלא ידעה חופש אחר. ולטישא כבר תיראה כמו עיישא, כאילו תישתל בה אחותה הבדיונית מהרי ירושלים, ולא תהיה יותר זקוקה בתקיפות שכזו למקלט נפשו של לרמון. היציבות בחייה תצטבר כשבניה יתחזקו מהמים ומאוויר הארץ, ולא תיוותר ללטישא משמעות קיומית ולא תפקיד קוסמי.

 

רישום "אנהדונה", עמי רוזנברג

עמי רוזנברג, אנהדונה

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

אשבעל עשתרות, האם היה יום בחיי כגבר

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.