פנטום עיר הקבר

 

 

נטלי גוטמן

באגם הסיפורי אני רוצה לומר מילה על הטרגיות שמשתלמת. בפינות האגם המרובע כל זווית בהתבגרות חופשית, כשל ברבורה לבנה וברבורה שחורה שהופכת למעשיה מבטיחה טרגיות. תשאלו את לטישא: האם היום את רצויה? ושפתה תשקע בלחשושי דיאלוג שסופו ידוע מראש, תוך סיגוף עצמי הרשרוש המילולי יחפש סדק ומוצאו בין שבריה.

 

%d7%a6%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%95%d7%98%d7%95%d7%a1-%d7%a7%d7%98%d7%a2

ציור אגם הלוטוסים.., ציירת יפנית 

 

 בין הבנות הברבוריות כל כאב מאוהב בעצמו ודו-פרצופי, מרטיב סדינים הדביקים לקראת בוקר ומתכרבל על כתמיהם, משדל שמעליו תקום לטישא כאם גולמית – על יוצרה, על סביבתה, על אדמתה הירושלמית. ולטישא, אכן, תתחנן לה לקום בגזרה הרצויה – כבית לשניים, לה ולתאומה הגברי שמודע לאי-גשמיותו של הבית, ושכך ייזכר בעיניו ובעיני רוחה. יהיה הכול ככתוב על פי לוינס- בית נשי מאוד, ברחמה, ולמי שגר בתוכה – שפתו חוקית ומחייבת. הנעלמים מדיאלוג עמה מותירים אותה עגונה מבית. נטושה מי שקדושת החוק אצלה, כנגד קדושת המקום.
 רק המתהלך ישר, לפי סודו שבראשו מוצא כדור פרחים מרובע, ומוסרו מהגובה לארץ, באינטימיות בתולית. המסירה מופנית לקולו של אורח או אורחת, שאת מבצר לשונה הניח מראש… קולו ואריזת לטישא שלמה, יחד הם מטפלים בקדושה- ברגשות שיהגו סימני חיים רצויים, ומבלי לשאול האם הזר מתכוון לחלוק עם הזרה ההיא את חלקו, יש להם מבט חוצה נסורת ריחנית הפרוסה כפיתיון זוגי על גג הבית. ואז, יסופר דבר וכאבו:
משפחה חצויה הייתה ללטישא הרוסייה, אביה ברבור מלאכי אטום לרע חוגג נצחי של החופש. חציו השני- אמה של לטישא הייתה כמעיין האי של אי-קשב. המלאך האבהי מוכה הרגש לכל הברואים יישלח מקשתה של האמא כחץ, הרחק מנכדיו ומרחמה של בנותיו – הקטנה והגדולה, שתיהן יפנימו את בדידותן מאב וכל אחת תמצא לה מפלט ממנה. לטישא תזעיק לעזרתה דוב יערות דו-לשוני שידע לינוק ממנה את תמימותה. כעדה לטרגדיה של תושבי ביתה היא תכתוב לו משהו בדוי למחצה בתקווה שיישאר בחיים אביה ויחבקה במקום כולם…

 

%d7%93%d7%95%d7%99%d7%93-%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%99%d7%aa%d7%9f-4

ציור, כותבת עדה על צדה השלישי.., דויד לויתן

 

העינוי יתגנב לו מהצד השלישי – ככותבת עדה בגוף שלישי היא תזמין את שניהם – הרצוי והמצוי. חום וקור לא יהיו עוד מושגים ספיגים, בשתיקה הרמה להם תתעורר בלטישא עיישא…בעין השלישית, בתוך מחנה הפליטים, אכולת תולעי משי מצרצרים מצוקות וחורשים את עורה הנושם אסבסט שמותיר אחריו ותחתיו עקבות דמומים, לטישא תצטרך להתיישב לעד כדי למרוח בשמנים הרפואיים שלה. ולהישאר זיכרון לעיישא…
העיר ירושלים מנוכרת ורק מדי פעם פונה אליה. ועיישא מטפלת בכפייתיים שבביתה, כתגובה ללטישא, שהרי שוב גם בחלקת הקבר המוערך, היא היחידה שהם מסננים החוצה, מתנכרים אליה הזולגת מתוך סורגים של הכותל התוך-רחמי שלה הזוהר, הפשוט. ומה היא שותה ואוכלת בשם האב? היא כותבת בשמו – אני לטישא, פרות הטרגיות מתוקים לי.

ועדיין, עיישא משתוקקת לסיפור האגם המרובע, אחד עם הידיים הפתוחות לרווחה עד כדי מציאת גוף שתומך באיבריו המרובים וניזון ממלל ברבורי מקומם ומשביע...

 

(29.05.14)

%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%94-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%9e%d7%a6%d7%91-%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%92%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99

ציור כיסא -אדם, רעיה כהן

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.