חיילת עד ואיש צמא

 

 

יוסי ארדיטי

אֶת נְתִיב הָאוֹהֲבִים
חִלַּצְתִּי
מִדֶּרֶךְ טוֹעָה,
וּמִשֶּׁטָּעִיתִי אֲנִי
דַּרְכִּי הָיְתָה אַהֲבָה.
דַּרְכִּי הָיְתָה בְּלוּיָה
עֵת אָהַבְתִּי

 

נטלי גוטמן

זה קרה מאוחר לגילי, גם לדורי. בסוף המאה ה-20, כשלרמון הטוב נפטר, עזב עם כל אותן זונות ויתומי המזל אחרים, להם חילק את עצמו. ולא תוכל לטישא שלי כבר לחזור בה. מלצרית הרוח לא תהיה, הזמן מיצה אותה סופגת סופית.. ב- 95 נמלכה בדעתה, ובאוניברסיטת בן גוריון התקבלה לאסטרונומיה, כדמות כלאיים מבטלת את עניין הכוכבים באין סיבות לקיומה. וכך החלה את עזיבתה. עזבה לבאר שבע, לילדים חוזרת רק בשבתות, ובתקופות  הארוכות של מבחנים לא חוזרת..

%d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%a5-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a7-%d7%9c%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%9b%d7%a4%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%99%d7%90

ציור הצללים של מציאות .., רותי הלביץ כהן

מחליפה מדעי הטבע למדעי הרוח, עוזבת ורוכשת מחדש. שותפיה היו נעלמים בשבתות, בהן יבבה לבד בכל יופייה שכוח האל,עוד שבערבי שישי ננטשה וכבר לא הבדילה בין עבר לעתיד.. בשנה ההיא גלתה תאים קוליים. לטלפן, לא כדי להשמיע קול, בטוחה הייתה עדיין שיימצא מישהו להביט בה. בעדיפות הראשונה החזיקה באישה שבה, בעל כורחה נזירה, בניה בגיל היסודי שבוים של איש, שלא הכיר בסימני שמה הטוב, אף שהפריחה למשפחתה, כיד אישה, קרקע עם גינה מלבבת. ובעצמה לטישא היא בארץ ללא גגון חברתי וכלכלי, ואביה יחליף ערים, יתישב קרוב להאכיל מכפות ידיו את בניה. ויעבוד, וישוטטו הילדים בבגדי הסוכנות היהודית ברחובות ערד או בבית עזוב בשעות יום ולילה. ויגררו את אהוביי הקטנים רוחות חולפים לבית ספר נטוש לקוי הילה, שלפחות מרחיק ממבוגר הטוטלי בחושך משלו סומא בביתם, חושש מעבודה כמו מאור חזק, ולבניו כמו לגדולים, לא רחום לא חסוד לא אבהי..

אשר גיבל, נעמה וענת בגמלא לפני 30 שנה

צילום הילדים בגמלא, לפני 30 שנה, אשר ג'בל
 ולא לעצמה חיפשה לטישא חבר – לילדיה גדומי הטבור שבתלישות עוברים את יומם, והשכילה בעצמה לספק ריחוק מהם, כישות חורשת המקורות להוביל את ללולאת הזמן החי בה בשבילם. בינתיים, בשל שיחות השיגעון שלה בסופי השבוע, שילמו על הטלפון השותפים בשווה, בלי להתריס נגד, אף שידעו מי זו שנשארת בשבתות, והניחו נכון כי תייבב עד מוצאי שבת פגועת הברירה שלה. ורק תא קולי לרשותה, מכניס מעט עליזות, וכך תזכה לימי ראשון, לשקוע לשבוע של מבחנים וסמינרים, עד לשבת הבאה..

איקי בוברמן, עיר תחתית

ציור עיר תחתית, איקי בוברמן

פעם אחת זה קרה, שמצאה מישהו כמעט כמוה עזוב, ברעיון. רק להבדיל ממנה ייבב בנהיגה ובלחן משירים עבריים בלהקה מארבעה קולות עם בנותיו הקטנות, אותן גידל ללא אם בדירת אמדר בקומה אחרונה מנותק מהקרקע ברחובות. נפשה כלאה בראשה את שמחת הארבעה בשיכרונם הנואש של נודדים שרים בדרכים, והפעם באו עד באר שבע – במיוחד אליה. נשלפה מחדר הסטודנטים ויצאה עם המשפחה העליזה בחזרה לרחובות.  ובאמת עטפוה בטבעיות של געש, הרעיפו עליה אושר נייד, נד, מוזיקלי עד, עצום מכדי להיתפס כמופרע. והביטה מחויכת, בשתיקה אוגרת סופגת רגעי פלאים, מרככת דאגות, רואה בנות כולן גיל רך, כל כולה מנדבת להישפך להיכרך אחריהן, לדירת אביהן.. וכבר החשיך. השניים יעלו את הקטנות לקומה המוזנחת, ורעבים כולם יאכלו טוסט במטבח, מקורותיו מציץ פח קרטון מחורר מגלה עקבות הנוכחות לשעבר, של אמהות מסוימת, מעין אישה והפיגור שמתלווה אליה, מרבת הידיים והרגליים, היא נראתה ללטישא מכשפה שנמלטה מפה החוצה דרך סדקים שרק הרחיבה באגרופיה. ולא הגלידו מאז.

זואי גרינדא, 11

צילום זואי גרינדאה
כל הארבעה חיפשו להתאהב באימא-אישה.. והזדרזה לטהר מעט חדריהם. ורק בלילה הבינה כי אביהן חייל הלום קרב. קרבות. ורק חייל. לא ידע מאז לחבק את בנות ה- 4 עד 6, ואת הנשים לא חיבק, ראשו המסובב מסוחרר במהירות המואצת, נגדית. וביקש לו סקס אורלי בשל כך, ולא התעצב מסירוב, אמר שלא יכול אחרת, ונרדם רגוע, בהשלמה עם המציאות, לבדו לידה. והיא המומה.. בבוקר ניכר כאילו שלא חיבב את הבנות אך לא השתמט מתפקידו כאביהן, נותר שקט ומאוזן, והן בכו הרבה. אחת התפרצה על כולם, והוא חסר חיבה, באיטיות של הלום המלחמות עשה שוב טוסט גדול ואל השולחן הקטן כולנו התקרבנו, אכלנו והיינו למשפחה בבוקר שבת. עד שלא הודיע האב שחוזרים לבאר שבע. ולשם הסר הספק, הסביר כי לטישא חייבת לחזור ללימודים, וזהו, ושהם שוב ישירו לה כל הדרך חזרה. והבנות בגרו לפתע, דבוקות לרגליי. ורק בקרבת באר שבע החלו הבכי, וכרכו סביבי את ששת ידיהן שלא להיפרד מאמא.. היה על אביהן להסביר ברצינות התהומית שככה זה, לכל לטישא בית משלה. כולם נאלצו לקבל את ההגיון, ואף שידיהן הופלו בכוח, הראש הביט ישר – אל תוך הרגע האחרון, לדמוע פחות. החייל שלהם כבר פתח בשיר שגרת הדרך ובקולותיהן נרגעו והתרחקו. מאז, לא היו ללטישא חברים עם משמעות, ונעלמו התקוות מקולי.

דויד לוויתן, 2

ציור דויד לוייתן

 

וגם היום אני רוצה לשכפל בנות שרות, שיצילנו. די ב תהל אחת שרה ברמקול הרחוב מהאפוסים שלה, כדי ששכונת ג'סי כהן תצא מאשפתות של עשרות שנות מסע מנותק בסגנון יהודי מת המתהלך בלב הארץ. אחת כזו המושתלת בקרקע הכי בוגדנית מביאה למרד התוצאות הטובות כשהיא כמו חיילת עד, טובלת אליה איש צמא…

 

רחל תהל רן

אני רוצה לכתוב.
ולמחוק
ולגנוז
ולמות בשערייך
ולגעת בזחל שייהפך בלילה לפרפר
ולזחול על ארבע בגשם הראשון
ולשבת על הברכיים של בית הלל
אני מחפשת מולדת עם פנים אנושיות.
ואת אשה מול חלוני נשקפת ובדויה,
אני רואה אותך נודדת בין קודש לחול
עכשיו טובלת אליך איש צמא חסד ומגע

זה יפה אשה שמרי על זה.
אני רק רוצה לכתוב

 

6/01/15

רעיה כהן, כיסא-אדם

ציור רעיה כהן

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.