אור גנוז בעדן התבונה

 

חנה טואג

והנפש לא תמלא (קוהלת)

הדלי מלא אבל הכלי ריק
ובוהה ברגעי דבש
חומקים שלעולם לא יהיו שלו
כי הכוורת
וזמזומה העוקצני של 
הדבורה על שפת הפרח
ועמלני הדבש
פועלי היום יום המתים 
כמו זבובים לפתחה
הכלי יודע שהסוכר
הוא מתאבד
סדרתי

 איקי בוברמן, אקורדיאון רחוב

ציור אקורדיון רחוב, איקי בוברמן

 

נטלי גוטמן

בעירק של סאמי מיכאל הייתה דרך להיות פנים אמינות, יהודי נמדד לפי המילה שלו, לפיה זוהתה הקהילה, ועשו מסחר עם פניה, כעם כרטיס חליפין ושטר כניסה לקהילות המוסלמיות, והנוצריות. אלפי שנים זוהו עם פני האדם, היהודים הניתלים בסביבה זרה, ואושרם נשמר כאושר המקום. וכשהלגיטימיות של ההלכה תמה, עם היטלר שחדר לרדיו המקומי, עדיין היה סיכוי. אולם התרבות המערבית הרחיקה והשיגה לה חלקה מילולית בבבל מחסלת את תדמית האמינות שקדמה, והפוגרומים בין השכנים הטובים שעל רוח שכנותם נכתבו מגלות אלוהים חיים החריבו , ורוסיה האסיאתית שבלמה את הסוף נכנסה לאירופה שנגסה ממזרח הסולרי. היינו שם, וככל שעוד שרדנו קיימנו את מילתנו לפת לחם הדדי. בזכות זה גם עכשיו , כשומרי גרסת השמיות רכה ותקפה, נראים אמינים חיינו.

איני שונה מהסופר העיראקי, נציגת העבר מאותו זרם אידאליסטי, וכמוהו תוהה, איך הנאמנות של הזרמים שלנו שהגיעה מבבל המילה העברית, נשתמרה בכל חלומות העולם, ובישראל נאנסה ברבים ונגנזה במיעוט. בחילוניות נוסח המסורת היהודית שניצחה ברוסיה הקומוניסטית את פוחלץ הקומוניזם הנאצי, עם המילה כמפלט, שתלתי את עצמי לתוך חברה בדואית ערבית. הופעתי כחלמנית השוויון והמיסטיקה הקבלית, עם תכלית אגואיסטית למדי – להיפטר מהפחד מאנשים המכתרים את חיינו, ממקומם מאימים בחנק. באתי להחזיר לילדיי את ישראל המקורית, שמי שייתקל בה בכל הליכותיי ימצא מענה, ויקבל הבטחת אהבה. ובאצילי הפשטות, מילדים עד זקני הזמן הקצר שלי, פגשתי אוטופיות שגוברות על המציאות ללא הרף, וענדתי אותם על פרקי ידיי, לחוש במדבר המסורתי דרך יצורי הספיגה במגע בי, את החילוניות שלי הרוסית קוראים משפתיי כחרשים, ובפרצופי הזר רק לכאורה, רואים יופי חיצוני מעוגן, כשמילותיי חושפות ארץ בי ויצר ראשית האדם בהם, של המשיכה הלא רציונלית לשותפות חוצה כל. במוקסמים נאחזתי, במקלט זה ידעתי מגע של ערביות אינטימית, שמשקלה יעמוד כנגד כתמי השכחה האנטי שמית מחסלת המילים שחוברו לעתיד במגדלי הפנים המעוטרות בעבריות, מנטרלת כתמי החטא של אירופה ורוסיה אהובתי…

ולא היה בינינו ולא יהיה יסוד גנטי משותף, אבל, במדבר נולדים לשיתוף הגורל, שכן "מה שנמצא, נמצא, או בתוך עצמו או בתוך זולתו. מה שאינו מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.. שני העצמים שיש להם תארים שונים, אין ביניהם שום דבר משותף. וכהוכחה לכך- מושגו של האחד אינו כולל בתוכו את מושגו של האחר..דברים שאין ביניהם דבר משותף, אין האחד יכול להיות סיבתו של האחר..עצם אחד אינו יכול להיווצר על ידי עצם אחר.. "(מתוך ברוך שפינוזה, "אתיקה", מלטינית ירמיהו יובל, 2003)…

המזרח שלי השיג את ריאותיי ובחריפות השוני ביני ובינו, ביום שחליתי רקח חיסון מבדידות הגוף, הופך למזרח צורך נפשי, כפרי יחידי. ואף שליד ביתי חנה הסיוט המודרני דורס שרידנו, התעוררתי מחובקת על ידי יצורי כלאים אנו הולכי הרגל מפזורת הנגב. נעשינו לאחד בסבלנות האופיינית לבדואים שעטפו את עצמותיי נטולות צבע הדם, והנשימו אותי בכל שטחיי, משקים בתערובת מרמריה עם כל רגישותם התבונית הדומה לחילוניות היהודית מאז התבהרותה ההדדית בין בעלי מסורת ההקשבה להל התשוקה אל מנוחת העצמות בים האנושיות, באי הנושמים הנפגעים והמתגברים, איתי ועליי.

DSC04110

צילום התלמידים במנזר ירושלים, 2011, נטלי גוטמן

כותבת בדמעות ומודה: לא היו לי מלווים מלבדם, כי אין מלווים פנויים המתפנים לבעיות הגזע כשלי המיוסר בחירותו, שארוך בו הכאב עד קצה החולי.

וחשוך לי לפעמים, ומפחיד, וטקסט ישיר אז נראה נכון יותר מהליריקה הנשפכת מכל פתחיי. באותם ערבים, השירה והמזוזה נידחות הצידה, כדורשות מחשבת הטרחה היתירה, כשהזמן מעיד כי איננו. ורק קומץ אנושי מפשיט אותך בחדרי מוחך מהרגלי התפיסה, והקומץ כאמן שמפריע גם באמצע המערכה היומית עם לוגיקת האמונה שלו בייסורי האבות בתחומי הרוח לסוגיו, שכביכול, הילת הרוח דעת אובייקטיבית המתיישבת עם ועל גדרות הלב. והשכל הישר לא מסוגל להעביר את מאגרי הלב כמידע, וזה מה שמבלבל ומזיק לפוליטיקה העדרית, עיקרון השכל המידתי.. וריבוי הרוחות המפשיטות לא מקובל עליך המניח שפיזור ורוחב עלולים לסבך את הסולידריות בשבט כתווית חובת האחראיות על שפיותך.

לא מזמן זה כבר קרה, אחרי מהפכות ומלחמות שהטילו פחד אמתי, נכתבו ונעשו תיקונים אסתטיים להתנהגות האדם החברתי מטבעו. רוחו של יהודי אדמונד הוסרל הגתה ברלין שטרם היטלר, הורישה לשבט המוכשר בתפיסה הפנומנולוגית אדם-עולם, כלי ישיר לקריאת הכתיבה הרבה בדתות, במדע ובפילוסופיה עד כה. שהחכמה היא בקבלה ישירה של עולם כיצירה אנושית שנכתבה לפניך, ואתה ממשיכה הכותב אותה בכל הדרכים למען התקשורת עם האהוב מראש – העולם. ממך מושגת הסבלנות המופתית לתרבות השבט כתכלית יפה, כמזוזת השירה שבך, כבקשת חייו של הרמב"ם, הגרסה המשתבחת מעצמה, ורק בתמימים הצמאים לחלביות הדברים, השואפים למחויבות אליהם בעולם המתעדכן מתוך תמימותם…

 אשר גיבל, חלום החלונות הוורודים, כרם התימנים, 2009

צילום החלונות הוורודים , כרם התימנים, 2011, אשר ג'בל

מאז נצלבנו, כדי להניד ראשים כמזוזות, מתנו טרם נולדו בנינו בני חורין, שישקיעו בתבל ובפרשנויות, ויקצרו בשטף האהדה, שיגדלו על שירה וימצאו פגם של הפקרות, ויובילו לצליבה לא אחת, ושוב יגורשו מביתי המגורשים, ולא תצא למפתנה העשיר בתרבויות אלת הישועה, עם דברי חמלה בערבית ובעברית : מאשי, ניחה, עברנו.. זה היה כי התאפשר. ונכונה תהיה "הצבת הפשיזם אפשרית בספרות, מפני שהמילה אשר לא הושתקה ולא הוכנעה באמצעות התמונה, חופשית להעביר את ההכרה ואת ההוקעה." (הרברט מרקוזה). וחופשיותה לכאן ולכאן.

12.03.15

אדי שרוסטר, 5

 פיסול בובות, מוזאון ערד, אדי שרוסטר

 

חנה טואג

רעב

(לסבי וסבא רבא שלי וסבא רבא רבא שלי מנשקי מזוזות מדורי דורות באהבה…)

אני זוכרת איך עטפת אותי 
בקטיפת ידיים רכה ואמרת:
מזוזה שלי
מנשק מזוזות שכמוך
ברבר של יערות עד קדומים
ואהבתי את משקופיך על לבי
ערב ובוקר, כניסה ויציאה
הייתי קוראת בך:
שמע ישראל,אהובי
שמע ישראל
איך אתה יודע בדיוק
את הנקודה בשערי ביתי
והייתי מתרפקת על הנקודה 
המדויקת הזאת
מתוך קמיצת הלב
ולא השביע הקומץ הזה

את הארי

אהובי

 

צילום הצלב שמעון מרמלשיין

שמעון מרמלשטיין, שורת מלאכים, צלב מפראג

שמעון מרמלשטיין

שורת המלאכים

הצלב הזה הוא בפראג. במרומי שדרות וצ'לאב (עוד אחד עם חרב ביד על סוס) ליד המוזיאון. זה המקום בו יאן פאלך הצית את עצמו ב1968, בעת פלישה הסוביטית לצ'כיה. שלושה ימים הוא בער עד שמת. חצי יום חיפשנו את המקום הזה, כל אחד שלח אותנו לכיוון אחר, מרחק של ק"מ ויותר, עד שמוכרת הלוטו הרוסיה אמרה, הנא זה כאן. הצביעה על גומה במדרכה. שבוע ימים הייתי, היינו שם. ושום מחשבה על קפקא, רק על פאלך.

הוי המלאכים
הנה הם מרחפים בטור.
דונג רך
שורות ואור גנוז
נוטף ממפרקיהם
החסרים.

אחד מהם, האחרון…
היה רועה זונות
תווי פניו טושטשו מאז
אבל משהו במבטו נותר
בקצוות
אליהן העין רצה לפעמים
בבהלה.

היינו מביאים לו – עוד לפני שהשתנה,
את הבחורות
וגם ממין זכר,
שהוא אבוד יטעם

לפני כולם, כולנו
את עורן הרך.

הוא המלאך האחרון בטור
מקום שמור למי שמהסס, עדיין.
כנפיו נוטות אך במקצת רק
מהזווית המקובלת.
זה הוא שמבטו נודד 
לרגעים למטה אל האדמה.

איתו היא מדברת

האדמה

ובשפה ארצית
שהוא כמעט ולא זוכר
מלבד ההטעמה
המדויקת
על האותיות האחרונות…
בכל מילה.

אבי פילר, התרחשות בזמן

ציור התרחשות בזמן, אבי פילר

 

שולי בן נתן

מילים מילים לעייפה

בדו הם
רבו הן

כחול על שפת האדם
כמי צור שתיקת המריבה

אשר גיבל, מאה שערים, לפני 40 שנה

צילום מאה שערים לפני 40 שנה, אשר ג'בל

פרצו הן 
בזזו הם

ת'צלילים והמצלולים למשעי
ת'נושא והנשא וכל המתנשא

התפתה הוא
התבללה היא

jאשר גיבל, רחוב במאה שערים, שנות ה70

צילום מאה שערים ,שנות ה-70, אשר ג'בל

שפתו על מגדלי בבלה 
תחילתה בסופה כסופת מלל

סער הוא
נטרפה היא

עיצוריה ותנועותיה מעורבלים
וכל קולותיה חרש מעוקרים

אילן שדה, 1

 ציור Ilan Sadeh

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.