אין אויב שזקוק למחאתי, רק אני וידידי…

 

 צילום אמנותי, מים….,  ליקה רמתיליקה רמתי, מיים

 

בר-עמי שפירא

בליל סהר מלא
מתוך שנתי הנודדת
הילד שבי ביקש בורא עולם
שחמק ממני מלבי

גם דמעות יתקבלו ברצון
בגאות ושפל
השכחה נשטפת

 

נטלי גוטמן

כישלון יהודי וסופי

(בעקבות הסרט "בחירתה של סופי")  

בביתה הפולני גבר גרמני. הוא מציע טובה – בוויתורה על בתה בזרועותיה תקועה, לא ייקח את בנה שלרגליה. וסופי בוחרת, בוגדת, ונכשלת. כאמא. ומאז, בכל בחירה הבאה תשוב לחות כישלון היופי שלה. נשי. אלמנה יתומה מילדיה, עתידם כעברה, להימסר לנאצי ההגון, לפי הסדר, קודם הקטנה, ולאחר ארכת חיי בנה למספר בלתי-ידוע של ימים, אולי שבועות, ייעלם גם, ותהיה סופי שקטה וחסודה משופרת סיכוייה כערובת מין יפה, לשנים. הוא ששוכב עם גופה הנערי, מפואר עבור מעמדה כיהודייה, נדמה, כי שתה ממנה חלב הפיצוי על סבלו בעוולותיו…

ובכל הזמן הזה, החיים עמדו מולה יקרים לה.. גם אחרי הכול הזיכרונות על בחירותיה, בשל החיוניות מובנית מתרבותה, לא שיבשו את רגשותיה החזקים כלפי אהוביה הפוסט אנושיים, רבים ונבחרים. והיא קיימה עצמה נאמנה, כנהוג היה בבית הוריה. כפי שהתרקם לפני המלחמה בשנות השלושים כשהגתה יחד עם אביה את ספרו על הפתרון הסופי, כבר אז סופי התנהגה על פי אידאת הרצון הטוב, וגם בעידן של אמריקה שלה התעקשה לפרוץ מתוך עולמה הסופי כפתרון שלה, בהורדת גבולות מהאהבה והשמחה, לפי כל התיאוריות, קבליות או אנטי-קבליות, חילוניות-אזרחיות, או דתיות–אריסטוטליות, הסתמכה על הנעשה באלפיים חמש מאות שנות בחירה מלומדות קולקטיבית, והתובנות של אביה מוכרות שזורות בתודעה יהודית, נוצרית, ומוסלמית, והשוויון המוחות בולט לדעתה. כי למדה את העיקר, שנמצא בביטול גשמיותה הצורנית של החכמה, ביטולה העצמית, וחכמתה – בת חן קטנה ללא גוף, פועלת מאוהבת תמידית, ולכן, נחשקת על ידי התוכן המשתוקק להימזג לתוכה, רצוי.. כל כולו מהורהר שרוי בהשגת הנאות הקיום. מתוך הרגל חובת החיים, שכל תוכן בהם השבוי שלה, שלא מודע לסבל שבחירותה האין-סופית להשתייך לצורתו המחויבת המובטחת לה.. 
גם אם באמצע החיים ביום אחד התוכן שבצורה שוב גרמני מיסודו, וכזיכרון המהות מנסה להשתלט על צורת סופי, תתגלגל ברוח, כמו חרס דקיק של פלחי מוחות שרופים דבוקים לצו הדמיון של פילוסוף או נביא, ויסודר לכולם חיבורם לגוש סלע עירום מהודק בסיכות האמונה המשתוללת על דפי הקודש.. הכול סודר על ידה, בשורה נקייה אחת יהיו המעשים שאחרי המעשים שלא היו להם הצדקות..

ציור דיוקנה של סוניה אסלן, שיר ערש עצמי

 שיר ערש עצמי, סוניה אסלן

 ארץ בנות הברית בראשה של סופי, כקדחת היא באה לגור בהן רחוקות מהעבר הפולני שלה, אלפי מכולות העלימו עבר. הפחד עזב את מהגרי החכמה. וגם היום בחירתה תיחשב פרוגרסיבית למדי- להשתקע בשני אהובים בו-זמנית, צעירים שסופי תעשה להם סקס ואהבה, ולא תספר על הפולנייה שהיא, תדע בכנות לחיות ובאמינות לשהות במרכז תשוקתם. והכי תדע לפאר את ימיו של נתן אהובה הסכיזופרני שבחר במחלתו זו מגיל עשר. עכשיו עליה לתת לו סיכוי לרצות ביופייה הזך-צח-זחוח הסופר-חסוד כפולני שלה. קרבתו לסופי תעניק לו תחושת גשמיות, שבכל מצב אחר מחוקה מזיכרונו. ויהיו שני הפגועים נובלים כזוג נצחי, מספיקים לחלוטין לחוויה, והינתנותה לנתן – ההלכה שלה בלי מעצורים, כזו שכבר בגופו אחזה, הגוף שמיום ליום נהייה אלים ומסוכן יותר…

ואומנם, על סופי, כחובת המושלמת, לבחור בבחור הכי טוב, והאופציה של מותו של הטוב בלעדיה, אינה נידונה, כל עוד אין זו אחת מבחירותיה החופשיות, לא תישאל. והתרחקותה לא תישקל כלל. הזמן שנותר לו הוא הזמן שהיא תבלה עמו.

אופייני לבת טובה היחידה – לבדה תימסר, ישירות לידיו, תרחיק כל קהל ומשטרה, בלי חשש להיפצע מאדם לא שפוי ולמות לפניו. את האמת השלמה תספר לאהובה השני שלה: שכל עוד נתן איתה, היא חופשיה מאשמה ומוכנה להתנחם, ולהתאבל על כל קרוביה ועל שני ילדיה, אחת ואחד בן ובת, כשאין בה חרטה, כי נמסרו להשחתה הרי מידיה הטובות.. לכן נכפה עליה שלא תעסוק במותרות מעשיה, אלא בהחייאת אהוב מגברים, שבלעדיה הוא רק עוד נפש יהודית אבודה כמו שהיו ילדיה, שזה בעצם כלום. אך אפילו לא יוכל הוא כמוהם ללכת לכבשן בעצמו במודע –  איחר את מועדו, דעתו נטרפה כמקדימה מראות המלחמה. והנה הגיע יום פתרונה הסופי של סופי- היא תלך עבורו לשם, אחרי שנים רבות, עדיין,  בוחרת בכישלון המשותף למאוהבים..וזה הטוב האמתי, חשבה, מה שמותיר את הבורות שמושגי הצדק חפרו, רק לה, בורות של מתת ותנאי מקדים, שלכל זוחל טבעי הגוסס באטיות וללא מגן מוסרי, שיעור חובה שעלול לגרום לו, חלילה, לחפש חיים מתוך רחמיו העצמיים..

בזה סופי לא תעמוד.

 שושי הורוביץ, 3

ציור עיר אהבות העבר.., שושי הורוביץ

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

אני והחברה הכושית שלי
לא כל כך מתאימים
היא אומרת לי שלא רק שאני לבן 
וזה קצת קטן
בייחוד אם משווים לכל הכושים
שהיו לה
גם אף פעם לא היה לה גבר
עם כל כך הרבה שיער על הגוף
היא מסתכלת עליי קצת כמו על קוף
בגן חיות
שלא עושה עניין מהעירום שלו
(איך כולם נבוכים כשהוא מושך
בזין שלו
כמו בידית הילוכים)
אני אומר לה
מה את רוצה
אני יהודי
זה לא בדיוק לבן

 אל תלכי שולל מההלבנה שעברנו
באירופה
מהקירצוף של הבשר 
במרתפי האינקוויזיציה
ומהכביסה העמוקה
באושוויץ
בפנים אנחנו עדיין ערבים
כלבים יכולים להריח את זה
אם עוד נשאר בהם משהו כלבי
מה אתה עושה עניין מהמחנות
גם אנחנו היינו בגיטו
היא צוחקת
ומנענעת את התחת שלה
כמו בקרנבל בברזיל 

מול הפנים שלי
קצת יותר רחוק מהאף 
אני מבקש
בכל זאת אני יהודי
והגדול אצלנו נמצא למעלה

אבלין כץ

ציור תאי האהבה.., אוולין כץ

והיא ממשיכה לצחוק
ולתקוע את המכולה שלה
בפרצוף
עושה עם הידיים 
תנועות של נהג סמיטריילר
ברוורס
וקולות פנאומטיים של הוצאת אוויר
וכשאני מטפס עליה

אני מפחד מהמרחבים האינסופיים
של השתיקה
מרגיש כל כך קטן
כמו יהודי נודד
אבל היא צוחקת
בצחוק ששובר את השקט
ומרסק את הנצח
אל תהיה עצוב
אתה בבית
מספיק עם הנדודים
בגילי כבר לא חשובים הזיונים
בוא לאימא
אני אחבק אותך
אתה והקללה של העם הנבחר
הגדול למעלה
ולמטה הקצר

 

צילום ברוך, סטיבן, ויולי, אשר ג'בל

אשר גיבל, ברוך סטיבן ויול

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.