ארבעים רגעים בחיבוק דיפלומטי

 

 

יהודית אוריה

 

הָלְכָה לִי לְאִבּוּד בְּאַלְפַּיִּם וְחָמֵש עֶשְׂרֵה, בְּבַּרְצֶלוֹנָה
נִרְאֲתָה לָאַחֲרוֹנָה בִּכְנִיסָתָהּ לְשֵרוּתֵי הַבָּנוֹת, בְּבֵיהַ׳ס הַתִּיכוֹן עַ׳ש תֶּלְמָה יֶלִין
בְּ1972, בְּהִתְחַכֵּךְ כְּתֵפָהּ בִּכְתֵפִי.
צְרוּבִים בִּי פָּנֶיהָ בִּקְרִינַת-עַל כְּשֶשָּרָה
מִשְפָּט שֶל קוֹנְצֶ'רְטוֹ לִפְסַנְתֵּר שֶל שוֹפֶּן
הַשִּירָה הָיְתָה אֹפֶן מַחְשַבְתָּהּ, אַתֶּם יוֹדְעִים
הַמּוֹצֵא הַיָּשָר יְשַחְזֵר
זֹהַר הִתְעַרְפְּלוּת חוּשִים
בִּנְגִינָתָהּ

 

 ...

ציור מירי סוסנה

 

נטלי גוטמן

על אופן המחשבה אומרים בחברה קרבה לפוגרום עצמי, כי שירה וצורה מסבכות את תיק המחשבה, ומתנכלות בלי לסדר אקלים ותחזית אובייקטיבית. ואומרים: בצורה אין מקום לקו ישר ורק זאת עושה- מצרה, מנפנפת בקווים, מתחפרת בהצלבת שאלות…והנה כעת, נידונה שאלה סורחת, וסביבה ערפול שני הענקים : מה עושה אמנות לבנה לאמנות שחורה ושתיהן ידועות במסירותן הנואשת..?  נדמה כי הטענה כפחותה שוקעת בילדותה, מתוקף אי-הגדרתה העצמית, כילדה מהגרת מסתובבת גזורה מהגדרות לבנות, בת על תנאי ועל סף, שגם הוא בבעלות הלבנה, והיא רדופה.. ואפילו בישיבתה בבית התבגרותה תדמיתה בשביל ילדיה המשחירים לה מיום ליום זניחה, אולי משום טבע השמשות הבהירות…כך נראית צורה לשאלה? 

אבי פילר, בערבה

ציור בערבה, אבי פילר

ועל אף הנאמר על צורתי שלי, ניסחתי אותה, ונהייתי משוררת פני העובדה – היושר המצופה ממני אינו באמירה. ואומרים לי, שכל בעל בית התפילה כשלי וכישרון צעיר, ניתן וצריך ללמדו לשיר את הפזמון המושכל, ואם הוא לא יעלה על שרטון, זו תיחשב כפעולה זרה של אפליה (רק שלא דתית). שהרי, אם לא ללמדו את לבה של הלב הכלל גלקסי, זה כמו לא לתת לכל בעל שכל להיות הורה לילדו הנולד ביושר המולד שלו צבעוני עד שחור..  וישנה הנחה שלא כל אדם יעלה על הקו הישר שבהורה, אלא אם כן, הוא לבן כמו הוריו וכמו משוררים מספרי לימוד לבנים משום שבלמידה המוצלחת ישבו עם ישבנם על הצלחת מרטיב הכוכבים המיומנים לנצוץ, לכן עליהם אומרים- שגדלים כנצלנים. ואז, בהכרח זוהרים על רקע שחור בוץ שבשמיים הממשיים בלילות השגרה להם.. ואף שדלוקים מבראשית ולעד כלבנים, זה נשמע רע, ומילה ככל מילה בטעם העגול אינה מוסיפה ללילה השחור דבר, רק נקלעת עמו בעין הזדון שאין לפספס..

Barbara Callio ברברה קליו

ציור Barbara Callio

על המשטח הזה אני יושבת לילות, ועומדת בקרים לכתוב את מנגינותיי – להמם, לא לשכנע בנוסחה לסילוק הכוכבים. והם נצחיים, ודלוקים במידיות.. איני מתקדמת מאומה בזמן שנשען על כתפי הלום, במעברים מבינה שעלי, בינתיים, לחוקק את חוק העבר לשם מציאות הגלישה תחת עששית חן שכבתה, בכל פה פועה בלא אורות מהכוכב שלי של הבדיות והבדידות. אין לי נר אלטרנטיבי, חבל להשלות את הקוראים – כל מה שיש זה מה למדוני ואני הסכמתי ללמוד, לא ליהנות עם אפיקורוס המרוחק, אלא לחוות את שעמום הוראת המצולות השחורות של אחווה בכל מחיר. כי גם הנר גדום ולא יידלק לי אם לא אדע אודות מתקני הכוכבים – איך הם נדלקים שם ומדוע לבדם מתוכם… וגם ממלמדיי השונאים השנואים על הילדים כמוני בגן של חיי, למדתי חיבוק קר של ידע בגודל דובת יער עבות… שם ראשית, לטעום ממילים סוקלות מפריכות כל השגותיי, מורידות עלי אבנים היקרות לי שממיתות.. ואיך זה שדווקא, אותי.. אותי? עד היום הזה, שחורה מדי צורתי או לבנה מדי גזרתי, מנדים אותי, בחומרי אילוף נגד מזיקים מרססים..אבל זהו החוק המשחיר שאת הישגיי שופך בשער הבדייה והאמנות המתאבדת התובענית מדי לאמת השלישית בהיררכיה האפלטונית שתימצא אך מאוחר, בסוף מעשה חיי. תלמידיי ביקשו, והבטיחו שאם אמציא מוח המתחדש מתוך הקשרים וחוויות, יפסיקו הם למות.. ויימצו את הצחיחות של יצירתי עד לקריעתם את ים היסוד. חשבתי, במדבר אתאמן להיות דוב הקיץ, אאגור מזון ראשי בלי לישון בחורף, בלא צייד על נחליי השופעים גוזלים וורודים ברקיע השחור, וכאשר כמוהם אני תלמידה שחורה זפת אתמרד מסרבת לזרום בלא טעם האמת האגדית של שפת הסבל הלבן שלי, אז, על חשבון כל תענוגות האמת שחסכתי בעצבות תורתי, אביא את הפלזמה הפולקלוריסטית של הגוף למצב נפשי – שילחין וישיר ויאהב מדפי המחקר היום-יומי, ואת הלילות של לימודיי יכתוב רכוב על סוס, בעל פה בלי תכלית ..לפחות לא זו שמשתלמת. על כך בשרי מברך את דור הגלות, על התובנות הדלוקות בו לנצח, עצם מצחו הנו ביטוי רגעי לחסד חייו הקצרים מאוד בחברת השמיים המאיימים מטבעם…אבל לא כולם כמוני זנוחים , ויש למילה זנוחים אחרים:

"הַזְּנוּחִים יֵשׁ לָהֶם זְנוּחִים מִשֶּׁלָּהֶם. יֵשׁ לִרְפוּאַת נַפְשָׁם, יֵשׁ לְטוֹבַת גּוּפָם. הַזְּנוּחִים,שֶׁנִּזְנְחוּ מִשֶּׁלָּהֶם, אַף הֵם יֵשׁ לָהֶם זְנוּחִים וְאֵין שׁוֹכֵחַ זָנוּחַ אֶת זוֹנְחוֹ. כָּךְ, בְּגַלְגַּל עֲנָק חוֹזֵר, זוֹכְרִים כֻּלָּם אֶת כֻּלָּם וּמֵיצֵרִים עַל לֶכְתָּם מֵהֶם וּמֵהֶם וְאֵין אִישׁ נוֹשָׁע מִפִּלְאֵי הָאַהֲבָה, שֶׁלָה בְּמַפְגִּיעַ וּבְמַפְתִּיעַ אֵין זוֹנֵחַ" (רבקה רו ורבנר)

 SILENCE AND NATURE לאונרדו זימנז

ציור מאוסף של לאונרדו זימנז

ואם ישנם חתכי יונתן בחנה טואג ופלחי מרים שבאור הלימונים משמיעים קולות מתוך בטון עשן הציפורים, חשבתי, כשקראתי את סלעי חנה, שהם הם חתכי לימונסטייל עצמו שיפתחו אוורור משכר, חודרים לבית ולחולים בו, כאשר האורות הם לימונים חיים. כי אז לא נורא שאלוהים בפניו צבוע סיד ירחיו, או הוא בור בלימונית לילותיו השחורים, מרוב חושיו, עדיין בשבילו, השמשות – שבורות, דוקרות לשמו. ולא יבוא לזגג מחדש, כי המשוררת שלו זכתה לסגולת הצורה השבירה, אף שחתוכה מראש לפלחים יעודים, תולה על כל וו מתת מגולגל זכור מתקשורת המסכים, שמגן מהאדם המבולבל בין שחור ולבן קורץ למשוררת בבוז, ופוקד עליה לחבר למרגלות נעליו את זהותו שתנצוץ בין הצבעים בגופה, שגם בלגימתה האחרונה תהיה עטופה כפצצת מימן אטומה שחורה נוחה -לו, וכל עוד מנומרת היא חריצי הכוכבים שזולגים מיץ סחוט על פני אהוביה, באצבעו הקטנה מורה- לה להתרבות בחוץ, אם ברצונה להיות… ברגע זה מרוויחה דוברת השירה דקה אחת לפניו..:

חנה טואג

ליונה וולך , מיכאל אנג'לו אנטוניוני וזלדה האהובים עלי מאוד

אני צופה במיכאלאנג'לו אנטוניוני איך הוא שם אותי פעם במדבר האדום שלו בתוך קומפוזיציית נופים אורבנית , תוהה אם הציפורים יכולות לנשום בעשן הצהוב הסמיך הזה ומנסה לשמוע סירוניות ים מתוך הבטון
מבקשת כמו ג'וליאנה שאנשים שאי פעם אהבתי יבואו אלי שוב 
ויעטפו אותי כמו חומה כי חולת אהבה אני
והייתי בוכה לאלוהים המתוק שיבוא כבר בחלוני 
ושברתי לו את כל השמשות שיזגג אותי מחדש 
ולא בא. 
אברַי היו מולקולות זרות וחמקניות 
של חומר והייתי משדלת אותם לשוב אל גופי 
ושרה לי יום יום את ג'וליאנה:
אם תצבוט אותי לא תרגיש אותי 
אם תצבוט אותי לא תרגיש אותי 
איך הייתי במדבר שלו פעם.
ואיך בא הברזל בנפשי וחתך בה 
יום יום יונתן אחד 
וכמה כמהתי תות. 
עד שבאת לי פתאום מתוך המיית אדם ואדמה 
והנחת עלי את טלית כפותיך החמה 
וארשיתך לי ברצועות חן 
וארשתיך לי ברצועות חסד
והייתי

(* ג'וליאנה גיבורת סרטו הפיוטי של מכאלאנג'לו אנטוניוני "המדבר האדום" משנת 1964)

 איש גורדון, מפרקת שמש...בנמל יפו

ציור מפרקת שמש, איש גורדון

 

שירי ברוק שגיא

 

משהו נסדק הלילה. קשה לי להיכנס כרגע להגדרות גיאולוגיות או טקטוניות. רק יכולה לומר, קשה לכתוב מילים כשגרים בבית זכוכית. האבן הראשונה שנזרקה הייתה מתוך הבית. כנראה שזו הייתי אני. אבל צריך לזכור, יש אבנים שנזרקות כדי לעורר, לא כדי לפגוע. ואז נזרקה על הבית אבן מבחוץ. אבן קטנה מאד וחסרת חשיבות במפה הגיאולוגית המצטברת. אבל די היה בה כדי לסדוק. לא את הפסאדה החיצונית, פולחן האישיות שייחסה לבית הזכוכית שלי, שחשבה לגרד בציבור. אלא את הפנים. החוץ הוא לפעמים גם הפנים.

ארנון אורבך, ציור רחוב

צילום ציור רחוב, ארנון אורבך

אל תאמינו לסיפורים על קנקנים ריקים. הם יכולים להיות גם וגם וגם. ועוד להישאר צמאים, על אף שאינם ריקים. משהו נסדק הלילה. רוע, צרות עין, טיפשות הן אבנים קטנות. אבל כשהן נזרקות לפגוע, הן כואבות. הן לא דימוי. ולא הכמו. הן הדבר עצמו. המילים שלי נשארו שלמות (ככה זה, למילים יש חסינות פוליטית אל הנצח), אני קצת פחות.

אשר גיבל, הכתובת הייתה על הקיר

צילום הכתובת הייתה על הקיר, אשר ג'בל

ובכל זאת, לא אוכל להניח אותן כאן יותר. אולי אניח אותן במקומות אחרים. כי משהו נסדק.

***

אָז חוֹרְצִים
עוֹד סִימָן עַל הַקִּיר
שֶׁל אִי אֶפְשָׁר לְהִשָּׁעֵן
מְלַקְּקִים רַק אֶת הַכָּאן וְעַכְשָׁו
שׁוֹבְרִים קֻבִּיָּה מָרָה בְּטַבְלַת הָאַל-יֵאוּשׁ
וּמְחַכִּים לִשְׁאֵרִית הָאֵין.

 אשר גיבל, 23

 צילום אשר ג'בל

 

נטלי גוטמן

 

על הסיפור נלחמים, נערכים אליו אחריו לשדה הקרב עם כלים כבדים ומילים קלות, בהפרד דת, מין וטעם. והוא רק משול לסיפור שנשמע כמודרני זורע זיכרונות בני אלפי נשימות ושנות הדרישה לתמצות, כאסיר התרבות, שאם ימלט יוכרז כמבוקש, וכשהוא חוזר בשאלתו לטבעו מאשימים את חבריו- אותנו, בכך שהפך להיות שיר…ולא יפנו לו מקום בטורים לעיתונים, וכאשר גם הסרטים שרוטים והתסריטים פוסחים על ישראל, כי שקספיר הודח מהתעשייה הקולנועית כלא משרת את ההוי הטרום-ופוסט-הישרדותי מאופס, הסיפור חוזר ומתחייב להיות שיר. להיות הסולם מאונש משרטט אימפריית חוק עצמאית כי מתקיימת ומקיימת בתווי החופש למוזיקה כובשת הלב, וכצפוי, שמעלה בדרגה את אופליה כקלסיקה מאוחרת המחפשת את מותה בבית קולנוע…שם תימכר כמטפורה ממדית – אל המסכים עולה לרומם את המשפחה שבישלה עבורה מלחמתיות ללא כל סיפור כיסוי שיפתה לאולימפוס החיים, שבלעדיו, יוסרט הספינקס הישראלי בחיוך מונהליזה הורג הגיבורה, טורף בכהות חושיו את דמות הבושר טרגי-לירית שהפכה למשנית בארץ השמשות הרבות…

טדאוש מציובסקי, יופי נדיר

ציור טאדאוש מוטיבצקי- Tadeusz Machovski

רק הפעם – בסרט, אופליה תתאבד חמושה, משתפת את הצופים בהגיון מוחץ של סט סרטים הסברתיים עם אפקט הוליוודי..:

אשבעל עשתרות

בבוקר אני משאיר לכם שיר
בתוך שקית נייר חומה 
על מפתן הבית
הוא אולי נראה כמו קרואסון
אבל הוא זנב של שממית
ובזמן שאתם מרותקים
לתנועות המתפתלות שלו
אני זוחל כמו לטאה גידמת
לעשות לה אהבה

אנדזי טרוק, אחד שלא עוזב

ציור אחד שלא עוזב, אנדז'י טרוק Andrzej Troc

באור הלימונים ישובצו בסרט שיר ואוזן בעטיפה ספרותית מיתולוגית שמדמה בועה חברית קלסית. היא באה תמיד כשנביאיה כבר נספו כליל ממגרש תרבות הביניים של המאה העשרים ואחת, בשעה קריטית- טרם המסירות לאהובה אלוהית ירדה על פסי רכבת השבטיות- זונה חרוכה מוצפת מוטרדת, מתקלפת מפויחת שאריות הגלמוד הפסבדואוקלידי.

דוד דקל, עם דוגמנית ויקטוריה

צילום עם דוגמנית ויקטוריה, דוד דקל

באור הלימונים הוליווד מחליף הספינקס מפיק את תור הזהב מתלווה לחיוך ישראל כאמא מלכת החול, היחידה שנכנסה לאופוזיציה מרוב האהבה, ולא רק הדור ההוא האפוכלי שלא נתלה כעגל דמוי לימון בטעם השפה של אבן גבירול, כל הזהב של חכמי ספרד שב להנשים ספינקס, צופה באותנטיות בהירה מאוד הן בקומונה, הן באליטה של חסידי העולם שהצילו את החומר היהודי הלבן שעלה ועלה מכל היבשות, ועל אנשי היום שללא אמנות הקלסית נתונים להפרכה משחירה, שהתיישבו על מוקשי מקלדת הרשת, מספרים חצי-בדיות חצי-מיניות חצי-אנושיות בלא נגיעה לשירה ולצורה סוגרים לילות בטלה עם אנס המקלדת, שבעצמו המרושת בועל אות אות בחיבוקים ונשיקות הנשכבות בחייתיות הגאווה על אונו המושאל, והן האותיות העבריות גואות תחתיו ללא צירי לידה… ויהי אור ההיסטוריה לימוני-מילולי המושיט לדפוס אדם…

וויטה קופריויסין ,

צילום, וויטה קופריוסין- Vita Kuprevisien

כך הם האורות, שגם אם המהפכה הלימונית הסתכמה במאה ה-20 בכולרת המטבעות "מתועדת ומדמיעה, שנמכרת עם שחר לסוחר" (על פי יהודית אוריה), מכלכלת היא משפחות עוד מתקופת הברונזה כשבהסכמי השלום מטבעות היו לשיני חליפין נטורליסטי, לנכס דיפלומטי של עובדי רשות הלימוניאדה במגזר המיוחס לאהבה ים תיכונית מהסרט הקלסי באמת… קלסיקה שחור-לבן.

 וויטה קופריויסין, לא חשוב מי יפה יותר מי חכם ...רק מי מאושר... 2 ,

צילום לא חשוב מי יפה יותר, רק מי שמאושר יותר, וויטה קופריוסין-Vita Kuprevisien

 

אודליה כהן

אנחנו פה ליהנות

 

היה לי חלום.
הפגנה בכיכר.
כולם, בלב גואה לקראת הבאות,
בשורות של שקט עומדים. 
לפתע.
את על הבמה עולה.
פסיעותייך, מנפצות את הדממה.
המיקרופון בידך. את מישירה מבטך.

אנחנו פה ליהנות. את אומרת. בטון האי אפשר אחרת.
גם אם חינכו אותנו שלא מגיע לנו. או שעלינו לסבול. אנחנו פה ליהנות! קולך התעצם
אולי זה נאיבי מצידי. יש יגרסו אגואיסטי. ואולי כבר כמעט התרגלתי שלא.
בכל זאת, לא נותר בי ספק. 
אנחנו פה ליהנות. דממת באחת.
נסו לשכנע אותי אחרת. המשכת בנשימה נחושה.
עד אז. אם מישהו יגיד שלא. אחבק אותו חזק.
אם הוא לא חושב שאנחנו פה ליהנות,
לפחות שיסבול מחובק

 

צילום זואי גרינדאה

זואי גרינדאה, 28

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.