בִּקַּשְׁתִּי לִקְרוֹעַ כֻּתָּנְתּוֹ מֵעָלָיו לְהַפְשִׁיטוֹ מִבִּאוּשֵי בְּחִירָתִי…

 

 נטלי גוטמן

"לא הייתי צריך שופטים, לא מבקרי תאטרון.. תמיד אמרתי לך שאת מי שאת, ועם סיום ההצגה בגמר באוניברסיטה אמרתי לך.. את – הצגה אישית מטלטלת.."(הכט מלכי)

"אָז בִּקַּשְׁתִּי לִקְרוֹעַ כֻּתָּנְתּוֹ מֵעָלָיו לְהַפְשִׁיטוֹ מִבִּאוּשֵי בְּחִירָתִי, לְטַשְׁטֵשׁ יִּחוּדוֹ מִפַּסֵּי פַּסְפָסַיו- אַךְ יוֹסֵף נֶאֱחַז בִּבְגָדָיו.." (שׁוֹשַׁנָּה קַרְבָּסִי,  "חוֹכְמַת הַבּוֹרוֹת")

ביום העצמאות כל המשפחות הבדואיות יושבות בביתן. יש בית ודי בכך, התרגלו. והילדים מהגגות לא רואים זיקוקים, רוב הכפרים בין הסדקים הנמוכים בנגב.. והצפירה רק רעש לשתי דקות, ואני בפניהם הד מהזיקוקים. אדם מהורהר, מי צריך בבית ובבית ספר..הכי צעירים מתלמידיי יודעים לדרוש ממבוגרים להיות ברורים ופעילים, ולא בדמעות, מי צריך הורים משותקים .. ויתלחשו ושאלו ישירות מהקורה לי בשתי הדקות התמימות של סתימת האוזניים. עצורה אסירה שלובת האצבעות עומדת מולם בעיניים עצומות, אולי מופעלת אלקטרונית, בובה, פוחלץ שנראה כמורה קדמון.. והיו בוגרים יותר שרצו לחלונות הכיתה להציץ במורת דמה זקופה כבדיית פינגווין, נראית קירחת מרעם זעקת היהודים הרחוקים לרגעים ולעולמים, נידחים, גם מבית הספר.

 ציור  ילדת האושר מרבה אצבעותיו.., Patrick Hermans

Patrick Hermans ילדת האושר מרבה אצבעותיו

בחוץ ילדים בהמולה הורידו עמודי חשמל באזור, הרי לא מהשמיים הקול, לא להם ולא עליהם מתאבלים.. וישאלו תלמידיי, למה..בנפילתה הסתמית הצפירה כאישה מוכה? ושתינו אני והצפירה לא נוכל להגיב, נמנעות –  שלא להרעיד את הבלתי-מעורבים בעוצמת התגובה שלי כשלה. שנדמה לכובשים הצעירים סביבי כי במקרה הגענו היא ואני לכפר, צבועות גוף בפסי האפור, שצובעות רק אותי, לא אותם. לא אותם חוגגת חולצתי הלבנה, מתחשבנת, נותרת חווית האני המזדקנת בכותונות חולי השמיים הרחוקים, משם צבע פניי המכחיל.. וצהלו כל הילדים, ועסקו בשלווה המורים, והנה אני כלואה, שוב יהודיה, שוב ילידת שמש קרה, ולא יכולה להם.. ולא לספק חום. מביאה ייצוג חי לאזעקת שווא, מבזבזת דממה מזמנם..באה מהמקום שגלש קדימה, מתוך הפרטיות כשלי עמוסת הפרטים – קורות הפוגרומים.  ואהיה להם אני הזיכרון האישי שייתקע בגרון המציאות כמדינה נוטשת מורי דרך כגרעינים בשטח דקור הצפירות, לבדם, ללא זכות לכלים, לשפת הרהורים, ללא ילדותי, בלי קינה בוכייה. הכי נמוך, בדיוק שם, טרם מי שופכין..

באותו יום נעדר היה שפינוזה הקשיש יותר מתמיד, הפילוסוף המשגיח על גורמי השמיים שיקחו ממני את כיפת ישראל, וישימו על ראשו.. כך מיד תיראה מנותקת ישראל שאחרי 2000 , הזולגת בטעות כנהרות זהב, בחומר הצהוב קר מקפיא המוח. השיכרות היומית ממנגלת את בשר האדמה בגבולות התיבה שנותרה מהיהדות כבדת הפאר המדעי-רוחני. כפטריית מדבר האאורטה בימי אבל יהודים בדואים, שכבשו מזמן את עצמם ואת ביתם, בייחוד לתקופות כל חגי ישראל, חילונים ודתיים ואחרים, כולם ללא זכות לכאב שבדבר המשותף. ועם השנים כולם קרעו את תלאי השכחה – הפעילו צפירה. כל אחד משלו. אחרי עשרות אביבים שלא היה למשפחות במדבר שלהט את השקט, אפילו מידע, וכמובן לא סיפור אסתטי לאוזן על ציון, ילדי הנוודים כמוני-כמוהם הרגישים למילה, שזקוקים לה ויודעים את ערכה הנוגע, שיהיו שוב יצירתה..שרים שמחת היום, לא יותר. כמוני-כמוהם.

באותו יום בחזרתי מהכפרים, גם בבאר שבע לא הרגשתי בבית, כי לא מצאתי סיפורים טובים שינעימו, שיסתובבו ברחובות לטובת המוזמנים במיוחד, עצמאים.. כי זה מה שביקשתי. רק מה שהתבקש. אבל מסכי הטלוויזיה פוצעים היו את הזיכרון, בדממת הזיכרון, שישבה שם לבדה במסכים, ולא באה במילים בשירים לנחם.. והארץ, כבר לא ברורה הלגיטימציה של בדידותה הצבועה בפיקסלים ללא טעם תות ותפוז לוהט. היא שבשגרה, מזמן, וברגל כבשה את פלנטת הבערות שתמיד גדלה כאנטרופיה והתפלשה.. כך שבתוכה ללא הרף חלק אחד לא רואה ערוצים של חלקה השני, ולא סומך על הלב החצוי בה כך, סוגד לשקט הרועם של עבר חלקי שהושתק פעם וגם כאן ועכשיו בכל קרוביו המתים מחדש באיזורים הנמוכים.. וכנראה, לא יבואו החלקים לעשות כמו פעם, אהבה עם השכנים..

הוי אבי שבקבר. למי נספר?.. המשחק שלי רק ליחיד, מגוחך רק יותר ויותר, ועוד מעט אבוא אליך ליד עצי תאנה ששתלתי לך, כל כמה שנים אחרי מותך, וטרם נתנו פרי שחור-ורוד האהוב עליך הכורך ים על גבעוליך, כחלומך המלוח בכל חלקיו בשווה..

צילום  עיר שוקעת בזוהרה, עין הציפור ערבה לכך.., ליקה רמתי

ליקה רמתי, ער השוקעת בזוהרה,עין הציפור ערבה לכך

 

שמעון מרמלשטיין

שלוש שניות לפני
הצפירה אני לוקח
אוויר ומתחיל לספור
את המתים.

את המתים המתים
את המתים החיים
את החיים המתים.

מישהו מאחור לוחש :
"אתה שוב סופר אותם?"
איבדתי אחד, אני עונה.
ואני לא יודע מיהו

 

11.05.16

 

שמעון אזולאי

(תגובה דמיונית להזמנה וירטואלית לאירוע הזיכרון ישראלי-פלסטיני המשותף)

תן לי יום אחד להיות עם עצמי. תן לי יום אחד ללבוש קוצים ולכאוב את שלי. אני לא שונא אותך, אני רק צריך רגע אחד לבד. וזה לא בכעס ולא בקדושה פוליטית, אלא רק בעצב חרישי.  ואני רוצה לדבר איתך בכל יום, בעברית ובערבית, ואני רוצה להושיט לך יד ולפתוח את הלב.

אבל היום, אני רק רוצה לחבק את עצמי. 
בוא אליי מחר.

11.05.16

Nogueira Da Fonseca, Margaridas מרגריטות- פרחי

ציור פרחי מרגריטות בבור בוער…,   Nogueira Da Fonseca

 

שמעון מרמלשטיין

כנראה שזה קשור לגשר של סוף השבוע
שגם למחשבות יש הזדמנות לעבור על הגשר הזה
ולהסתכל על ההשתקפות שלהן בצבע בלונדי או ברונטי.
ואולי זו תגובה לרגע שפתחתי את הטלויזיה ומייד סגרתי
כי ראיתי שיש ארויזיון. (שיש לו השפעה עצומה
לפחות כמו של תחיית המתים, או פריחת החצבים)

אין כמו חופש (מחופש לגשר סוף שבוע) לטובת היצירה
או כמו שאמר פעם הפילוסוף חיים אגסי
ששאלו אותו ממה הוא מתפרנס
אז ענה: אני פשוט יושב ומהרהר …
מה שערער את העצבים של כמה מאות אלפים
שכתבו למערכת העיתונים:
איך הוא מעז? איך הוא מעז!?
בלא לדעת שהם חוזרים על משפט
מתוך שיר של נתן זך

 

(קטע)

12.05.16

ציור ראש מיותר.., Ronit Ronnie Oanono 

Ronit Ronnie Oanono ראש מיותר..

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.