הצער לא מדויק…

פסל ראש פתוח…בתיה גזית

בתיה גזית, ראש פתוח פנים לוהט

מישל שרייטר

אַתְּ רוֹצֶה לדייק כֹּל הַזְּמָן 
אוֹמֶרֶת "לְצַעֲרִי"
אֲבָל צערך לֹא מדויק 
אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד אֶת הָאֱמֶת 
בְּבַקָּשָׁה
כולם ניזונים מֵאַהֲבָה 
שונאיי ניסחו זֹאת בְּצוּרָה , אֵיך לוֹמַר, 
לֹא כָּבְשׁוּ אֶת שִׂנְאָתָם 
בְּכֹל אוֹפֶן 
לֹא בָּטוּחַ שישנם עוֹד אֲנָשִׁים שֶׁלֹא פגשת כמותם
אוֹ פונדקי רוּחוֹת שמשתלבים עִם הַחַיִּים 
כְּמוֹ שהיית רוֹצָה

וְאוּלַי לְכֹל דָּבָר תְּנוּעָה ומקום מִשֶּׁלּוֹ לעצור בּוֹ 
מֻכָּר וּפָתוּחַ . אֶצְלִי זֶה לֹא הַמִּקְרֶה 
אֲנִי לֹא טוֹב כְּמוֹ אִיּוֹב בלהאמין אוֹ לכאוב 
יותר נוֹטֶה לחשוב כָּכָה
כּל כָּך הַרְבֵּה פְּעָמִים לָמַדְתִּי לָלֶכֶת 
מֵחָדָשׁ בַּזְמָן שאחרים חיכו לאישורים
הָיִיתִי חייב לֹא לִרְאוֹת וְלֹא לִשְׁמוֹעַ פָּשׁוּט לָלֶכֶת 
בְּלִי להתרגש להתייאש אוֹ מְאוֹד 
לִהְיוֹת צָרִיך . אֲנִי לֹא צָרִיך .

 איסמאיל אבקרוב, עץ

ציור עץ בתנועת שורשיו…, איסמאיל אבקרוב

מרכז הכובד שֶׁלי שייך לשעת לידתם שֶׁל רַעְיוֹנוֹת רומנטיים 
לִפְנֵי הַסְּפִירָה שֶׁל כַּמָּה מִלְחָמוֹת.
הדפתי אותן. על סמך היכרות רבת שנים איתי העדפתי 
להישאר חוֹבֵב קְרָבוֹת הוגנים, מַהֲלָכִים מפורשים 
נעיצת מַסְמְרִים אַחֲרוֹנִים . מָתַי אַתּ מגיעה ? 
כָּתַבְתִּי לִי בַּצַּד לִשְׁאוֹל אוֹתָך כשניפגש שׁוּב 
מַדּוּעַ אָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין דיבורים עַל בְּדִידוּת

 

נטלי גוטמן

לילה אחד היה עלי להבין, כי חידוש השם – מאהוב לשנוא, צרה לא מדויקת. זה יקרה צפונית מאוד מפטרבורג, כשלא אזהה יותר את מפת אהבתי, גם לא סטיה מהנורמה, לא שינוי קט בצורה ויהיה התוכן בחור לא יציב..  יצא לו שגדל ללא אב והייתה אמו שאובה מחומר מינרלי מועיל לבדידותה האנטישמית, וכל נוף ילדותו כפר אנשים טובים שבסיטואציה לא גלובלית נכונים במקומם, בקרליה הקרה נוגסת פינלנד. אחרי מה ומי שמת להם לאיכרים הטרודים בדור, שקדנים פחות, לא ישמחו שבתם היחידה אם לאהובי ראשוני, בעיר הצרים ללא מוצא לבדה עצורה בהילתה סופנית. אנשים טובים בפניי, ואת היהודים שיראו לראשונה עם בואי לאיזורם, ישוו אלי למעין פלקט של איקונה המוצגת בפני תושבים, בתים, שכנים, חיות החצר, אך בחשאי מכותרת כנטל זמני, כלה כפויה של נכדם היחיד.. איך יקבלו עורב לבן? ציפור במערומיה בלא סיפור שש שנות היחסים הפיוטיים מלאי דקויות האהבה הראשונה, שאין צורה ויצוג לה לסובבים.. רק אורחת לא קרואיה אני בכפר בחורי ראשוני מועדת בתעלת קרוביו המזדקנים, וזו התברר, גם הזדמנותם האחרונה להביט בי בהבעתם יודעת הצער, והסיבות לכך שלא יהיו מארחי גורלי. בוודאות חסרת פניות וגם בחמלה רבה שלא הסתתרה בתנועותיהם כורכים עצמם לתמימותו של כוכב חולף כמוני, נמוך נוגע מדי באדמתם נוטה ליפול ככוכבת פורנו מזן לא רצוי לדורותיו, זו שתשכב במיטת תבן ריחני המוכן לילדם, תהיה יהודיה..

אלי אייש, חריץ היופי החוצה את פסי הרכבת העולמית

ציור חריץ היופי חוצה פסי הרכבת העולמית… אלי אייש

הנער שנוכח בהשקפת חייהם, שותף כפוי סוד צערם האפלולי, הנו אהובי בן השש, לפי חשבון האהבה, בהצטלבות בין מארחיי לביני שבוי אהבתי אליו, החל האפרורי שלי המקעקע ,מזיז העניינים והפרגוד ליתושים, לגלות בעל כורחו את כתם הבשר. כמנוסה טובל באור ראשוני את עמעום תחושותיו ומחפה על הסוד הנורא, מושח על בקע לבי בגבריות הבוסר את חותם זהותי. דורך רגע על גופי המיושן, ללא קול, כי בשנות החברות באוניברסיטה כהר חיינו, חיינו כאילו אין מלבדנו, בקול השירה שלי, ובכן שתיקת היום אמורה להסביר כי זו רק אני שלא למדה לתואר.. עירומה.. מחובקת בדקירה מאחור נמוך משכמותיי, ונגאלת.. לראשונה מתרחקת מערסל התחנכותו, שוכבת תחתיו כאן ועכשיו יורדת אינטואיטיבית כבר לעומק הדברים, ששום צורה של הלכותיי לא יכלה לשנות, את התוכן המובנה בו ובכל. הרי, הוא היה חופשי ממני ובאישור היה דוקר בלימפות הבקבוק שלי הגופני, על יבש מפורר את ברכיי, וכבר מסובב את להב אמירתו זו להמשיך להתפנק באהבת החינם שלי, גם וכאשר ישמיד וישמוט מעצמו שריד ונבל של אותה מסורת אוטופיית סנטפטרבורג – של ניטרליות אצילית לסוגי אדם וחברו שמשכה אותו אלי, כאחת משלה, בכל פארי אדרת החיצונית שהיו עומדים עד כה לנגד עינייו קוטפות חלל הזמן המיותר לו, לפי כל הדעות המעורסלות, ללא דעה אישית או שליטה סנטימנטלית בסיפור חיי…

מירב סופיר סואלו, 6 ציור מירב סופיר סואלו 

וככל שלא סס להיות סיפורי, זה בא, ויתרחש לו בפנים. בתום המסע לבית גידולו, יישלח לחתונתי כסוף הסיפור – מכתבו, ובו כדור ההתפטרות עשוי נייר נעורינו בכתב המפתחות לחטא הגדול כאולימפוס אמו הקטנה… בתום החתונה שהחסירה חתן, למחורת היום וכשיעלה קמצוץ הבוקר ללטף את תלתליי, תבוא אמו לביתי, בית הכלה. זו שכתלמידת תיכון נוסח דמיוני שומרת מצוות האהבה, כרכה את בנה לחבילה אחת – האימא עם כל קרוביו היו בחבילת האהבה האחת. אבל כילדת רחוב עם החבילה שלה לא ריגשה במסירותה איש, וכחסרת שם בהוראת לבי הצעיר קיבלתי את הסתייגויות אמו ממני.. כמשהו חסר ההתכוונות, והצורה שלא יכולתי להמיר נמסרה כך, ללא תמורה, אך לא ידעה לספק בדרך הנכונה…והנה לראשונה היא בביתי! מוכנה בפיה השמור להביא מלל מאיר, חשבתי, לתת למצב הזה שם וכותרת לזיכרון.. – אתם (פנתה לאבי), יהודים, וככאלה אמורים לזכור זאת! וכי מה חשבתם לכם, להרוס לבנה את ניקיון הקווים הסוללים את פניו? להדביק לו יהודיה על הצוואר! ביודעין שעמה לא מקדמים קריירה?..אבי שראה הרבה, לא דמיין משהו כזה שיעלה עד לקומה השביעית של דירתנו במרכז העיר, ושעליו, על ירח החן שכמותו, יוטל מעשה גירוש ודחיפת אישה לחלל החוץ, וסגירת דלתות ביתו בפני אדם-עלה-ברוח…עם זאת, בערב אותו יום עצמו בא לנסוע עמי לטאלין בירת אסטוניה (כי לשם הובהל החתן, לפי דברי אמו), כי ביקשתי לחפש את רוח אהובי… כשמונה שעות לכיוון אחד ברכבת, הליכה עד לכיכר העיר, עשר דקות מבוכה בין ארבעה רוחות הגבעה ממרכזת ההודאות באפסיות החלל.., והדרך חזרה.. שוב ברכבת הברוכה מתמיד, איטית מתקתקת לתוך הלילה ליד אבא השותק עבור כל שנות מסירותו אלי. ולא ידענו אז, שבעוד חודש ימים בטני תייצר תינוק ללא אב האהוב עד כלות, המסכן שלא השאיר סימן חיים, חשבתי, ולא חיפשתיו לא הודעתיו שביקשתי לי שיוולד מישהו תחתיו, אחר. וכשיבוא בחודש השישי וינזל שעה בחדרי נוגע ברגליי נמוך מדי מזקיפות בטני, מרכין ראש לדבר ולהתהנהן על הפחד שלו ממני.., אזכור, שבסרטים שראיתי גבר שוביניסט, לפחות, לא יבכה כך, בעל כורחו, מכורח האקלים הכללי .. מוקדם היה כשהובהלתי לבית חולים, אמרו בני ראשוני בחודשו השביעי פיתח דום לב ואחרי שבועיים של המתנה השתחרר מבית קבורתו מתחת ללב של אמו, ולא הראו לה איך נזרק לקרטון ללא שם. אך לפחות, חייו היו ועברו לו בלידה טבעית,  מסרתיו כאדם לעולם הבא..

לפי גודל הנפילה הזו, נפערה מחדש לכל הרוחב גם הבדידות, וגלגלתי אותה אחורה-קדימה, נתלשת מהשורשים…

 הודיאל אפריאט, לבושה עשירה תובעת אהבה וטובעת..ציור הודיאל אפריאט

גשומה, עדינה, עסיסית במעשיי ובביטויי…זו אני, מאז ששכן אחד נזף בי – על הבושה לעמוד ליד חברי למשחקים בן ה- 4 , מקומת הקרקע העושה קאקי בחוץ.. לא נכנסתי יותר לחצר האחורית של הבניין, מקום הכי נמוך בזיכרוני על הרכות טרום חובה, התביישתי מחלקה הפחות ענייני של ההוויה שמשכני בריחות, בקולות, ובכושר היצירה הגשמית שלה… מאז, ידעתי להתבייש. בחלתי בשכניי יהודי השוליים, מאלה שמדברים בקול סותר מגמת הלשון המקובלת, תופסים רחובות המקבילים לשדרה שהובילה לבית ספרי היוקרתי ומציפים את העיר במשהו זר לטעם הסולידריות. הם דוברי אידיש, גועשים בשפתם הלא שלי שנשמעה לאוזן הפרו-רוסית כשגיאה מיותרת חולנית בעילגותה, כאילו מערערת דקדוק שמיעתי, מכה בו באמורפיות מבנה השמי המתפשט ביחס ללינאריות אורגנית צלולה של שפת הפעמונים- ההגהה הרוסית ששלטה גם באוקראינה בעלת שלד מפואר בטוניקת קולות השפע הצבאי קצביים נאספים לרעמה חלקה מתפשטת במרחבי האיליאדות הסלאביות, טובה הייתה בנכונותה למישור הזה של היבשת המתרחב כגיבור האומה האתלטית- אותיות המגן כמו נאגרו מאיתני טבע חסרי תחליף…מול זה שאר היצורים נראו כשעירי הגוף להגזים, פתלתלי הצורה, נופלים בחיוניותם בפני אושר האדמה בעלת שפה, ובטבעיות המתקבלת בהמוניותי, נאסרה בי הבעה לצורות החורגות, ולו ברמיזה. כחשוכי מרפא נתפסו כל הניבים הזרים, בייחוד אם אופיים מגזע עוכרי השם. היהודים לאור יום, כל התפשטותם התרבותם תמיד תשולם בפיגור תדמיתי ויזואלי וצלילי מובהק. וגם אני הייתי בצד הנכון, בעיניי לאותה שעה, וכילדת רחוב טובה התרחקתי מריחות רעים, בשאיפתי להשתתף בתזמורת מצוחצחת של עליונות הטעם המדיני ברחוב רוסי, נגעלת מיערות שלמות שוצפות זקנים בכעורם נופלים בתקן, כאילו מדיפים את האנרגטיקה של צמצום, דיחוי, ודיכאון.. חצוף ואפל על רקע המלאות ההורמונלית שלנו – כקטינים תוססים בחג חובה… גם החלומות היו לי מרדיו ומטלוויזיה, וכלל לא על חדרי חדריהם הזעירים  מוטמנים נמוך על פני הקרקע, או שקועים בחציים קרוב לכביש או במקרה הטוב למדרכה צרה מאוד, היה נראה לי כי הם במפגיע דלים בסימני חיות ובכושר לחיי אדם…

רחלל ימפולר , מסעות הצלב בשני צדי היקום

ציור מסעות הצלב…רחל ימפולר

להבדיל אני, פרצופי השקט המתנוסס גבוה על הגוף עם עיניים דוברות עדנה מסמל משהו מהיהדות שהתבהרה לי, והתגאתי, שהתעלתה מהפרודיה המוכתמת הזו, אשר עדיין, מפלרטטת עם מקומות שוליים השוקעים בעבר, והם כל כך בלתי-מוכרים בשתיקתם בנוגע לעברם המגומד, שרק מעיד עליהם כזניחים ושהבעתם תמה תוקפה סופית, ולא מעניינות הסיבות הנכונות שהובילו לכך, כמובן, השפל הוא שלא תואם את הדהירה השוטפת של החברה, השפל כבר שם, נראה לכל, ואילו, תושבי הערים הגדולות כמוני בעלי קורות הנוכחות, ובנוכחותי זו מסכת הצדק האלוהי הנוגדת לכל צורות הסלידה והשנאה ופערים גזעים שחדלו להתקיים .. מהו הדמיון הלא פרוגרסיבי כגון ההפרדה בין חבריי לפי גזע הוריהם, הוריי..? אלה רק דברים מגוחכים הם וכל תוקפנות יצרית בקרבתי הנה תופעה נבלמת, ומועטים אלה שבעל כורחם יכלאו מרצונם לאי-הנוחות שתיחרט בזיכרונם, בהיתקלותם בפני העצב הזה התורשתי שלי…

בוריס שפירא, דיסקווריציור דיסקוורי, בוריס שפירא

עד ליסודי סבתי יום יום יצאה מהבית למעני, ללמדני להכיר חברים, ובהחלטיות של אידישה-מאמא לקלפני בסוף הטיול מרחוב שופע כל.  הייתי בגיל של טרם הספיגה, והחברה נתפסה בי כסטטית מסובבת על צירה האחד כגמדה, ביחס לקיקלופ פנים ביתי. סבתי שלי רחבת המימדים, מקור תשוקתי הדרמטית, מלאת הטונליות כמקהלת האושר המסוכר..אבל פרחה לה לפתע נכדה הבכורה מביתה ותוך זמן קצר מהמרחקים נחבטה אחותי באותה מתכונת אסונות היהודים, וסבתי הגיבה בהתקף לב תוך הודעה טלפונית מטנפת – את ילדתה.. ומאז, זמרת האופרה שלי שגרירת לבי בכל עינייני חוץ ופנים, הותירה אותנו יתומים… ורק הפתגמים שלה ליוו אותי לעשורי השני – לחוקיות שניבאו להזהירני. ושתיתי את כוס המשחקים הבוגרים בשלמותה, ואם התמוטטתי, אז אל זרועות ילדי שמת טרם ראה אור פניי. הפלה טבעית, אמרה הרופאה, כאילו כופר שולם עלי להלבין זיו עיניי לקראת העתיד.  מתשלום זה השחירו ימיי, עלי הגנו כגברים אבי דוד ותינוקי ראשוני שומרי דרכי, באהבתם שנעצרה בחיים ואחרי החיים העצימה את ישראל קיומי, וכל הנתפסים מאז כחוטאים בשנאה כלפיי ימשכו למלכודת הדבש שלי, עמי ובלעדיי…

 ויקטוריה קרמורובה, רישום

רישום ילדי ראשוני..,  ויקטוריה קרמורובה

 את ימי הפורענות האנטיגזעית חוותה כל אחת מן הבנות היפות של אבי, ובשנת האינטלקטואליות  העולה של נשיותן. שתיהן מאלו משפחות הוויתור הדיפלומטי שהתעלמו מאזהרות שופר על סבל האבות, בלשון, אמונה, וזהות זכויותיהן נשמרו, ורק בצל האיסורים על השונים בין האסורים לחיים.. והמשפחות כולן תורבתו באידאליות לכל, האחיות עוצבו בצלמן, והודות לחופש שבאידיליה, רק החליפו שם..לדבר. כך סבלם נכלל לנישה חברתית, והתנחמו בה, כי הסבל ממילא בלתי נתפס, ומטבעו פרטי, יחידני ואילם הוא שותק על קיומו כנבדל, נחרט מבוהל מפרשת עברו… רק המצעים במיטת הורים התחדשו וכולם שמחו יחד, בגדי ילדים מגדלים לקטנים עברו, והעלו דגלים ללבוש, ונתנו יד לתמוך בשמיים שוויוניים, לנסיכות שכמונו. שיהיו לנו סמטאות קבע לסיפורי מלחמות והשמדה, שזה דבר טוב מאוד להתפתחות אינטואיצית קבלת האחר, רק כשהתוכן עצמו יילקח מהספרים והסרטים הבלתי-נשכחים, לא באור היום, אבל כן יזעק הלא אנושי-ממשי כפוגרום הבית החם. הסבים והסבתות עקודים יסתובבו ברחובות, ינגנו במסיבות בקולות עוצמתיים אמנות של אידיש, רגועים בטוחים כי אם איתנו ידברו רק רוסית, שפת הטוב פילוסופי תשלוט תסיר סכנות, ותשכון הבריאה בנשמתנו החברתית..

 חרף כך, מלאכית נפשי באה לשמוע אותם מדברים אידיש בחדרים, וידעה איך נושמים בינם לבין עצמם בשפה זרה, וכמו כולם תחילה העדיפה נפשי היגיון המוגדר כסלאבי, וההיגיון הפך למיתוס ונהיה ללוגוס מעשי למדי השאוב מתוך ספרות עולמית, מהודר ולא מתנצל על העבר, כמו של היידגר הפילוסוף, גרמני בצדקתו ובינתו מאיינת את היש שנוצר ואת הזמן שעבר, המשמעות היחידה, כתב, בה אני משותף לחברה שלי היא שאני עובד עבורה כמסמר, כפטיש, כלי לבריאת התנאים לארמון זכוכית התשוקה, לניקיון, לקריסטליות המקום בו יתחנך הגוף להיות אדם…

עופרה קטיעי, כרזמה ציורית

ציור אור לימוני לאחיות.., עופרה קליגר

כאחת מהעם, לא מצאתי אשמים, וזה אומר, גם לא חוטאים, עד עצם היום.. . זה קורה, ויקרה.

כי ההלכה היא לא רק יהדות ההליכה לגרדום

חוצה בין האירועים לכאן ולכאן,

תחת שם או בלי שם,

נגד האירועים או בעדם

מגוונת באמנות הבמה ובמתמטיקה שלה

יוצרת פיזיקת המכשולים ומבקשת עוד..

כמו שאוליוור טוויסט יתום ומאושר ביקש עוד ועוד נימוסים

וקיבל, מאותו פייגן מורו הזקן לגנבת שעונים, תחשיטים ואהבה…

שפינוזה שהוגלה מקהילתו לא יתאים לכל תינוק כי כל מי שסופג הורים במעידות שלהם באמצע הטוב שלו, יהירותו ייתכן תקדים ותתהלך לפניו כיהירותי.. המחוייבת לבוא להציל רגעים שמחים שפתגמי סבתי לא יכוסו והשיעורים הכתובים והמדוברים לא יכתירו באנדרטות .. אבל בעל הגוף הוא בשמיו החופשיים יתקשט, מתחת לקרונות הדוהרים ישתטח, והיכל דמו על פסי הרכבת על פני כדור הלכת יסתתר.. כל עוד בנסיעות המהנות ליד חלון ישב אחד מצלמו של אבי, ויביט אל כוכב הגלות הנראה בבירור כנושם איתנו…

מלינה גברעם, מסכות על הפנים

ציור מסכת הפנים.., מלינה גברעם

 

מירי רנדל הבר

בזמן מלחמה
כתבתי 
בצבע אדום:

הלב הפועם
יוצא מהגוף
אל החזית

נשכבתי על הילדים
וראיתי
כוכב נופל.

 

והכוכבים נפלו וקמו, כמו בכל המלחמות פרטיות וחיצוניות… גם תדמיתי בעיניי התפתלה שורפת זנבות הזיכרון, עד ששאלתי על היכולת להכיל, האם היא תכונה, או ישות מולדת? וגם אם חשתי שאצלי היא נרכשת, עודני תוהה מדוע הנרכשת לא מתגלגלת לתוך כל  תאית ובועת החיים, לפחות בלילות..

 

דניאל חקלאי:

"בלילות הלב שלו יוצא אליה…
והוא שוכב ליד אשתו. לפעמים מחבק אותה. פה ושם חופן לה את השדיים כשהיא ישנה. רך ונעים. והלב שלו יוצא לשכנה. בכל לילה. הוא שומע אותה בוכה מעבר לקיר. היא דתייה. הוא לא. יש לה 3 ילדים. בעלה נהרג בדיוק לפני שנה. הייתה מלחמה בעזה והוא התגייס למילואים. הבן הגדול עלה אז לכיתה א. עכשיו עולה ל-ב. הקטנה תינוקת. בת שנה וקצת. הייתה אז בת כמה שבועות. והסנדוויץ' בן חמש. מתוק. שובב

והוא שוכב ליד אשתו חופן לה את השדיים. הלב מנתר מהגוף שלו דרך פתח שנפער בחזה, קופץ על המיטה הזוגית שלהם, מתגלגל על הרצפה, ממשיך למסדרון ולסלון ולמרפסת. יש ללב הזה חיישן אוטומטי. הוא מתגלגל בכיוון הבכי. בעקבות ההתייפחות. מנתר מהמרפסת שלהם למרפסת שלה ומשם-דרך הסלון-לחדר השינה שלה. היא שוכבת שם ובוכה. והלב שלו קופץ לה לתוך הידיים. רק ככה היא נרדמת. מחבקת ת'לב שלו ולאט לאט נרגעת. הלב בתוך הידיים שלה. צמוד ללב שלה. היא עוצמת את העיניים. הלב נשאר איתה כל הלילה בכל לילה, ובבוקר מדלג בשקט מתוך הידיים שלה לרצפה ומשם מתגלגל בעדינות בחזרה אליו. היא מתעוררת בכל בוקר ב-6:30 וקמה כדי לצחצח שיניים ופורצת בבכי בדרך לאמבטיה. בדיוק בזמן שהלב שלו חוזר אליו והוא קם עם זקפת בוקר כדי להשתין…"

 הודיאל אפריאט, אנושי...

ציור האנושי.., הודיאל אפריאט

ידעתי, בעקבות המשוררים תפרוץ מלחמת הדעות, וברור כי הנחתי שבן/בת זוג אחד לא מספיק, בשאיפתי ליותר, להכלת יתר ביקשתי מימוש וביטוי בחלום בסרט בפרטי בקלסי כפי שהחיבוק ברבים עשה לי את זה, ולא כפי שהמפרש יפרש, דווקא, נמנעתי מלהצטרף עם אהבתי המרובעת זו למשתנה עם היידגר המשותף לנו, כהוגה שגורס בנפשות המיושבות הלא מוחלטות – בחברתיות הכי חמות, שהאותנטיות שלהן נמדדת על ידי תחושת הנשגב המהמם ברוע הכמות הקרה של פרטים הדבוקים יחד, אחרת דבר לא יהמם, את הבודדים בילדות שמשמעותם גרגיר, וכל מהות או צורה אינה מולעטת עליהם.. וניטשה, היידגר, שפינוזה, אף אחד לא יתענג עמם על האסלה, או על אוורסט כשהמטפס לבדו מחפש משמעות למעשיו…

ענת שירן:

"ארבעים שנה ענדתי על צוואר עשרים ושתיים אותיות
המה התנועעו הנה והנה, מכוסות בלי להיחפז בגלימת מדבר,
חובטות ברעב למילה כתובה שתצנח בלי מבט על חלק הלב,
ככה, רכה ומוגנת גם לא מתנצלת על מה שהיא"

 משה ספחרי, 2

ציור משח ספחרין

מילה כבדה לי על הצוואר… הזמנתי מחילה המונית והיא כבר כאן, וגם בסליחתי על צעירותי כבר נכתבו הסליחות. וזה טוב, ומותר עכשיו, לפחות, להביט בצורה מוחלטת.

שמעון אזולאי:

"…המצוות הן תשובה לשאלות שהמציאות מציבה ולקריאה שעולה ממנה. יש בהן עוצמה משום שהם מענה למצב לא טבעי או לא ברור מאליו. למשל המצווה: "כבד את אביך ואת אמך". לכאורה זה נשמע דבר פשוט וברור מאליו, אולם בחלוף השנים אתה מבין עד כמה קשה לעמוד בזה. אמא רחוקה, ענייני השעה דוחקים, הילדים זקוקים לתשומת לב, אתה שוכח להתקשר, אין לך כוח ללוות אותה לכל מיני עניינים. המצווה היא התשובה לקריאה שעולה מן המצוקה שלה, מצוקה ששגרת היומיום רוצה להסתיר. 
ויש מצווה חדשה שההיסטוריה המודרנית הולידה. זו המצווה ה – 614. אותה מצווה שניסח אמיל פקנהיים בעקבות השבר ההיסטורי המודרני ומה שהתגלה בעולם השואה. הציווי הקטגורי לא לתת להיטלר לנצח לאחר מותו, שפירושו אישור הפילוסופיה הנאצית או מימוש המטרות שלה. וחלק מזה היא הדרישה מן היהודי להמשיך להתקיים, ומכל אדם להתנגד לכל מה שמריח פילוסופיה נאצית.. (וחלק מזה) להבחין בין האיסלמיזם, אותה טוטליטריות רצחנית אנטישמית שהיהודי הוא האחר המוחלט שלה, ובין האיסלאם, שיש בו עומק, יופי וסיכוי לשלום…המצווה היום היא התנגדות מוחלטת להסכם.."..  

אדיבה אור, מלחמת בני אור, שנה למלחמת צוק איתןציור שנה לצוק איתן.. אדיבה אור

כי ההסכם הוא בין איסלמיזם ונאציזם. מימוש המצווה של השעה – חיבור בין הטובים המוחלטים – בין היהודי המוחלט והאיסלאם המוחלט, מעשה שלא לכל אדם מצווה, המצווה לאחד, כי די במשה כדי שהעם שלו בכל גווניו – סוטים וסגוליים, כל אחד יזכה בחנינת ארבעים שנה (רק לפתיחה) ולאלפי שנות גלות…..

משה ספחרין, חזרה הביתהציור חזרה הביתה, משה ספחרין

אנוסה גם אני. אך לא חיפשתי לשנות את התרבות הרוסית, גם היא לא הצליחה לשנות אותי, וזאת אך ורק משום מוחלטות אופרות תרבותי שלי- התרפקותי לאותה קלסיקה דימוית שהומצאה כגנטיקת הכלת הטוב והכואב בחבילה אחת יחד בתור פנטזיות לשימוש יומי… ואם אחינו במונוטאיזם לא ראו בפנטזיות ההכלה גבורה, די בהכלה שלי, בקולי יש מספיק מיתרים לשאון שמחת העניים..ולעצבות העשירים.. וכי מה לא עושים למען אחים קטנים שלא יבכו כובשי אדמותיי בחצר הכרתי המוחלטת אהובים מטבעם.. וכי מה עוד אעשה במתת הגוף? סוגדת לפי הלכתי לתשוקה מוחלת ולשביב הזיכרון על האהבה המתרפקת, כמו שלי שאינה מקרית…

 18-30 ליולי, 2-15

 

אביבה זאבי

אתה מספסר בי אהבות:
נותן בי ילד ולוקח גבר,
נותן לי גבר ולוקח ילד,
נותן לי ילד וגבר,
ונוטל ממני תשוקות.
מקלל אותי באהבות,
שיש בהן טעם לפגם.
נח עד שהשרב נשבר,
ומוריד עליי גשם,
לרקוד בו את השיגעון.
להרות לילה ברחם היום,
ולחדול מחדש ומחדש לאהוב

שבן באמרני, חופש

ציור חופש, שבן באמרני

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.