השפיות של סתיו מאז 1996

 ציור בכיסים העמוקים של הים.., אדיבה אור

אדיבה אור, תפיסה כחולה

מינה פרי הראל

בכיסים עמוקים
בין גאיות ועמקים
עיתים גלויים
עיתים שקופים
נמצאים הפחדים,
עיתים
שולחת יד
לפוררם עוד
שאוכל להם אחת אחד
עיתים מבקשת אני, היו
ברוך,
שאוכל לנשום מעת לעת
שפיות.

סימה לוביץ', נובמר

ציור נובמבר.., סימה לוביץ'

נטלי גוטמן

לו רק הייתי מעזה להתגייס כנמען בשירו של אחר.. לו הבנתי מה עלי לעשות, להיות או לא להיות אהובתו של שר טבעת האבהות העולמית, ולהסתפק בכך – בו. ואז, את האיברים הגבריים שבחרתי כאלטרנטיבה לעצמי מקרצפת המדף, בשיניי הייתי מרסנת, כמאוהבת בחולשת שריריותם. לו רק נרגעו שרירי נשיותי. אבל "הצמר צר מכסה בקושי את עריַית הפליטוּת" (חנה טואג). בפזלים ארוטיים כבדים הזנתי לילות בשעות ההתרפקות. ראשון החולפים היה עוצר בפניי. והוא משורר ישראל. בתואר זה נאסף ויכל לאסוף את שמורותיי בחיבוקו לקיר הנחל האובייקטיבי שוטף הארץ, לזרוע חול יקרות בעיניי. לו רק היה לאותו בחור קטוע יד, בנו של בעל הקפטריה ביפו שנת 92, גם כוח לשיר. לו היה לו ללוחם המלחמה האחרונה שלו, גם אומץ לחצות את ענן החברה, כשבא היה יום יום לראות בי שריד השמש במדבר, את צלם חיי העומד ברוחות הרחוב פינת הריחות של קפה אין ברירה, מלצרית-שליח-יצירה המנסה להנעים לים שמנגד. אך כמפיקה אנרגיות מסכר דמעותיי, הייתי רק צלם משרת העוצרים לשתות מהמרירות היומית של קפה מבושל.  לו היה שם הוא העיקר, בזמן קורא לעצמו בשמו האמתי הדומה לשמי, הבלתי-ידוע גם לי, מיד היה מגלה כי השניים שלא חוזרים לקרבות העבר, זה אנחנו, רוסיה וצבר, רגלינו-ידינו קטועות, ועדיין צומחות ממקום אחר. לו רק יכל לדעת אותי..

 אחרי 25 שנים המשורר שיודע כותב את המהותי לישראל הנחשקת.

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

בסתיו 1996 הסתפקנו בכל כך מעט
אני הייתי דימוי של משורר
ואת גוזל של כוכבים בתוך קליפה של אור

אמרת לי שאת אוהבת את המשורר
שגילמתי כמו גולם שיכור שחי בתוך
בקבוק של משי
מפרפר במפרשים שלי

שנטל אברו, צחוק הגורל

פיסול פרפר נפשי..,  שנטל אברו

יהיה אשר יהיה
את התקלפת בכח נשק התשוקה
ששיקשק במכלוליו
שמח כמו צחוק תינוק
מרעים בפגזי האושר
הארת את העולם באור בוהק
של פנסים על הבמות
בהקת מכדי לראות

אינגריד נוימן

פיסול צלם אור ..,  אינגריד נוימן

שהייתי כה מעט קמצוץ מאת
חלמת על אהבת מעט
קשרת לה קצת שירים
קצוות של איברים
את לא דימוי
ואני כבר לא דומה
לעצמי

חמת עצמות שורקת
מנגינות ברוח
שמח לפעמים לדלות מבין גלי האור
חלקיקי קליפה קטנים שלך

כי אחרי משרפות האהבות הגדולות
כה מעט הוא לא מעט

שנטל אברו, 10

פיסול אושר מעט.., שנטל אברו

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.