והיה העקוב למישור, לוח חלק…

נטלי גוטמן

אריק עזב, בניון ממשיך ולי נותרה שאלתי הערס פואטית : איך להיקלע לתענוג מתוך בחירה בשיתוק ? להלן, פיענוח האדם כ"טרי מפוחלץ בשגעונו שעוד טוען טענות קשות נגד קיומו שלו ובוכה.." (איתי ורמן)
בהתייצבותי עם המידע אודות משפחת הפילים בהשוואה למשפחת האריות מבחינת הישרדות השושלת, העדפתי משטור מטריארכלי של פילות על פני הפטרוניות במעשי בעליהן של לביאות החתולים המלכותיים- הפראיים. כי לפי התוצאות, בשלטון נוסח פילה מלכתחילה התבטלה מלחמת זכרים והמתח המיני עבר אבולוציה והפך למתח אוניברסלי יותר של אהבתן של כל הפילות החופשיות לכל הילדים של כל אחת מאימהות, ובכך מושקע מאמץ נפשי ופיסי. בזכות זה משפחת הפילים מוגנת יותר ועמידה גם בפני לחצים פנים חברתיים לעומת משפחת אריה שכמלך שליט אולטימטיבי, גורר אתגר אבסולוטי לתחרותיות בין הלביאות הנופלות למתח המיני חסר פשרות, נותרות חסרות אונים ומוטיבציה להגנה על גורים בשעה שבן-זוגן החדש חוטף להן אותם וחורץ את דינם פעם אחת ולתמיד ולכל הדורות.
והאדם, האם מורעף הכישרונות שכמוהו, יודע ליהנות מכל העולמות? באמונה כי ישנה תכנית פעולה שנלמדת אפוסטריורית, הוא שוב נתקע. הדיבוק האינטליגנטי שבא להחליף את טבעו, מספק מסגרת נוחה שמוסכמת בחברתו, בדתו, במדעו וזורמת טכנולוגית בסיפוקה לו הוכחות ותימוכין לעצמה כמסגרת …ובכך, במקום הדגם של מתח מיני אלטרואיסטי מהזן של הפילה המאוהבת, אדם מפקיר את עצמו למזלן החד- ערכי של לביאות, נסחף לתחרות מינית המחופשת בסנטימנט הרגשי, ומאז, רק סוטה מתכליתה הפרטית ומסכנת תכליות של תרבות המין…
והנה, היום יותר מבעבר, תודעתנו חסרת סבלנות למעמקים שמצריכים קריאת סף, ורוחנו הפנומנליות המזוהות כסובסטנציות לקוגיטו, מכל זווית ההופעה העכשווית על בלימת הנהנתנות תלויה בערפל האלוהי של אין-סוף אמצעי ההישרדות כשאין לה דת או מדע בטוח. אף שעל כישרוננו ההיפותטיים נבנו שבילים קוסמיים שאמורים להסתיים במזל אפשרי כטוב ובאושר…
ואין לא דובים ולא יער הפילים, ורק אם אני אמנית השיתוק היזום, אחת שכמוני סוגדת לאופק הפתוח לשיתוקים יזומים אחרים, בסופו של התהליך, ייברא בי מזל השכל האנושי, ואהיה שרויה אני בהתענגות או מהברירה הסגולית באהבה, או ממיניות של הדיבוק האינטליגנטי…
צר לי להודות היום שגם אני התהלכתי שנים שקועה בפנטזיות אוכלות ראש על "מרתף גופי האזוק", ולא שיערתי את חיי בלעדיו, אחוזת דיבוק הביטחון בעוצמתי לדור להסתנוור בציר כולו- מהמתרף מסור ההתמסרות דרך המבנה הצומח מעליו ללא כיסוי גג…
כמו לביאה שבחכמת גופה טומן הגורל הטבעי שלה וויתור על גוריה, פיתוי הנשיות הפיק בי צבעים למשיכה ופערתי מרתף לגורל ילדיי התלויים בי…..
שמחתי כשאשבעל עשתרות הפליא לתאר את החיים הטובים האלה, כשהטוב המוחלט שהגבר יכול להעניק לילדיו הוא אהבתו לאמם, שחור על גבי הלבן, ואתי אלון אלעזרא הוכתרה בתואר שני לחינוך ילדינו ואספה אותו ואת כל החרשים חזרה:

אשבעל עשתרות

"טוב אלה, אני חייב לעזוב לכמה שעות את מרתפי העינויים האלה של האהבה, אין כאן חלונות ואני חושב שהגיעה עת שקיעה, והמחבוא שלנו לא רחוק מהים ונושבת רוח מלוחה וילדים בונים ארמונות בחול, את שומעת? ארמונות מחול רטוב משובץ שברי צדפים, צוחקים לכובד כתלי הבטון הגסים שלנו, עירומים ממסמרים כמהי תמונות צבעוניות, והגלים, אלה, הם ילטפו ברוך את המגדלים, באצבעות של כסף, ימחקו אותם לאט לבלי הרגש, והיה העקוב למישור, לוח חלק, נכון להיכתב, שוב, מחר. אני יוצא אל הירח המלא, כבר העריב היום, להתחכך במשפחות הצועדות על הטיילת, בנחת, גלידות מתלקקות, צחוק של ילדים, איש משיח לאשתו דברים של הבל. אני מתגעגע לדברים של הבל אלה, למה כבר אינך אומרת לי דברים של מה בכך, בטלים, אתה דומה לצב, אני אוהבת את השריון שלך, תשיר לי שיר של אריק איינשטיין …"
(קטע)

פיסול, אדי רוס

אדי רוס

 

אשבעל עשתרות

איבדתי את הקול שלי
לא בגלל שצעקתי נגד העוולות
לא בגלל שנדבקתי בשפעת בתור העצוב בקופת חולים
לא בגלל שהתיישבו לי יבלות
על מיתרי הקול
בזמן שדיברתי שוב ושוב אל הקירות
כשניסיתי להגיד להם מה שלמדתי
מהנסיון שלי על העולם
איבדתי את הקול שלי
לא בגלל הסיגריות
אני לא מעשן
אני אוהב עשן בלי אש
לא בגלל הסרטן שהתפשט מהשקרים המוסריים
וברח בהליכה צידית אל החור שלו
בחוף הים המזופת
גם לא בגלל שקראתי לך
בקניונים היבשים
ידעתי שכבר לא תעני
אבל רציתי לשמוע את הד קולי
כדי לוודא שוב שאני חי
איבדתי את הקול שלי
לא בגלל שקראתי לחירשים לסתומים
לרדת מהענפים של הצמיחה המשוגעת
כי השורשים כבר לא מחזיקים
את העץ הכלכלי הזה
גם לא בגלל שהסתובבתי ברחובות
של התחנה המרכזית
עם טרנזיט שקראה לאב
במערכת הכריזה
שגנבתי לנחמנים המרקדים
לשוב ולעשות קצת סדר
ולשכך את הרוחות הכועסות
איבדתי את הקול שלי
לא בגלל שאמרתי להם שוב ושוב
לשווא
שהאחר תמיד מתענג יותר
ככה חושבים
עזבו
זאת אשלייה מסוכנת
לא בגלל כל אלה
הקול שלי אבד
איבדתי את הקול שלי
כי אריק מת
בסתו

 

ציור "כל אחד בשלו", אלקסנדר וולקוב

אלקסנדר וולקוב כל אחד בשלו...
אתי אלון אלעזרא

אקשור לך אותי בסרט
ואתה תקשור אותי בחבלים
והכל יהיה שחור לבן
חוץ מהשברים
ובשברים
שם אתהלך
ואפזר קצת צבע
נקודות קטנות של אור
שיסעירו
שיעירו
ואתה תתהה
איך קטנות קטנות
של צבע
מטלטלות את עולמך
זורקות אותך הרחק
ואוספות
בחזרה
אוספות
באהבה

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.