זה שבידד, בכישרון ההחייאה ריקן..

 

ציור מה שנשאר.., Anat Maoz

anat-maoz-%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%a0%d7%a9%d7%90%d7%a8

שבי שחורי

יציב

צל פרחים
עם האור הלילי שבא מן הגן
חשבתי עליך באותו רגע
על שיער השיבה 
המושלם
על האודם

שהתקבע
בעור

ויישאר
עכשיו
יציב
כיסא גלגלים
קר בוהק
ואתה
עם הלובן
מכסה

20.05.16, מתוך ספר בכתובים 

 

נטלי גוטמן

שתיקתי לא תדקור את עיני הצמודים אלי באוטובוס ציבורי, לובן רעמתי כיסה על חיסרון עלום. יציבה אני בכיסא גלגלים בין המקיפים במחזוריות ריבונית, כת עורכי מסעות הצלב בחלם, ולא למען הבריאות. דרשו לסדר ראש פשוט לכל המשתולל להכאיב, במעשה דתי להוכיח תקפות האהבה. בהליכה רגלית נשאו תפילת עם – לתחייתה, להידוק פיזי בין החצויים בגבולות האוויר מתעתע כצללית נשמה אחת. בכל אזור עתיק ביבשת, בצעדות נאמרה מילה, את המובטח במילה גואל המעשה.. כבשורה להתפרש חד משמעית.

חם אצלנו, והאדמה בוערת אחרת, שומעת את עצמה שוב צעירה שטרם סבלה, לא מנוסה בסיבולת של ארצות בוגרות. הכול נגב כאן, ביחס לגילה המדיני. הרגשות מיבשים, המסורת מכה. השמחה רותחת ללא סיבה, בשנות חול או חג לאנשים פשוטים האביבים נגמרים, ולא כחלומות של מאמינים מוסלמים, אלא כמדבר שלא ייגמר. והוא קורא לגבר ערבי שנחוצה לו צניעות ליום ארוך וכוכבים של חג ללילות קצרים, שיקרא מפה מתוך ביתו. והנה נהגתה היא, ונראית אחרת, אבל בכיכרות אמונתו עדיין כתות, התלכדו מחסלות רומנטיקה בליריקה הנפשית שלו. הן המתחדשות, והוא נותר במקומו, פרפר באור הדובים, רדום כחושך מפספס שלג המלחמות.. אבל קור הרצינות הלוחמת כבר מחליף רנסנס מקפיץ מסעות הצדק, וללא עינויים, דמוי מצעד הקיץ של אוקראינה שבעד השלום נעתקת דרומה, בתום ללא מוצא, מבשרת עם רמקול מקומי לכל הכפופים לכת השעה. וכפילוסופים יפוזרו אנשים ויוצאו מן הכלל, וינועו. לא יהיה על החטא הפילוסופי כל כיסוי, ויש יודעים לקרוא את ההשלכות באוויר – או שישראל תוחרם, נסיבתית ורשמית, ולא יהיו יותר חדרי חדרים בבוסתן הגנוז שמשפחות טובות נודדות השקו והזינו, להתחנך מתוכן, או שיידלקו שבילי חלב הכוכבים, והיהודים שוב יבקרו אצל אבן רושד ואבן סינא, במורשת ההיא או אחרת. ואפלטון עם אריסטו לא יתעכבו על ספריהם כאלף שנה במרתף הנשימה הערבית, המתורגמים מאז תחילת החושך באירופה, אך נרקבים בלחות של גניזה בחולי רוחני שסודר למאות שנות אור. גם שפינוזה לא יושב עם ילדים ערבים בתוך געגועים לאדמות הדשנות, ולא לספסל לימודי החיים הטבעיים, באף קיבוץ יהודי וכפר ערבי או בדואי.

כל התירוצים המסווגים כנפשיים, יידמו לסיפורי סרק בראש הכת, ובמשרדים, שלא יאמינו כי גם ילוד המדבר שפיכח מדברית, לרוחו יחפש מורה עם היגיון מיתר מדבר הכוח, ושילמד חכמה בקורס הכנה להשקעה ברציו דמיוני נטול השיטור ונשימות המורה בגב, ולתלמיד הכול בחזית ויימצא עבורו במחשוב, גם סכינים בבטן ובגב. ועל כן, יוקפאו התנגדויות שבני הים של יבשת, ומהרשת המתפשטת יקבלו תרבות זרה ככל יכולה. הרי לא מהשמיים מורידים השכלה. והחרם יתפרק במעוף של פרפרים חולמניים, הכת המסובסדת נוטה לשכלול דיגיטלי של מסורות.

זהו מיצוי הקידמה שהיה עובר חלק, לולא סופיה. כאן היא נתקעת בכיסא גלגליה, הלא משתלמת כלכלית, שואבת מהפזורה ילדים אליה, בעיר בונה בריקדות ההמחשה של אהבה בדמותה.. עד כה אנשי הכת ידעו להתמודד עם ריבוי זנבות שצמחו ביניהם, אולם סופיה, כגבירה הצמיחה בכל שנה נערה, נפרטיטי שוברת הלבבות, בדואית אקזוטית. וכל בעלי נפש כמהה, התקדמו לעברה, אחרי מורת דרכן כמכשפה כובשת משפחות, לילדיהן מתמצתת תפילות עם עובדות נחוצות, כנהוג במסורות דתיות שבחילוניותן הטבעית בשגרה מגששות בעצמן לריסוק מסך הברזל המנצל תכונות המחשוב שלהן, יוצר הפרעות נפש המוניות..

cristian-tiburcio-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a9%d7%9e%d7%a9

 ציור ילדי השמש.., Cristian-Tiburcio

הדור הזה.. שלא למד מתהפוכות, ובעיר הולדתה של עגורה הפוכת הכנף לא מסתקרן. בישוב המתכסים בדת – מכל רע, נראתה כחילונית מבראשית ברחוב שמדלג על אוכמניות בר עריריות הנדות בין נפילה לתקומה. אבל ישמח אם יעצור אצלו גולם נצחי וייראה כמו סופיה – מורה תורנית, אישה בישראל. כישו שתתעלה, ומעל כלובי שוליה ליפול מהשמיים תדע רק לשם המעורבות במיון חולים אזורי.

מבודדת מתמיד הייתה, בכל בשורה נותרת לבדה לשכון, ונפשה מהווה סכנה א-פוליטית לחמולות המתגשמות על כל החופים. וסופי מקררת תנור מוזהב של אינטרס, כזו בת דוד, קללה עתיקה, בלי שם, קוץ עפוף חלום. על גלגלי גופי מרימה סופי מחשבה לירית כאופציה יחידה להיות מרכבה של אושר לתלמידיי הנרתמים אלי כסוסים כולם לבנים ויפים שמוכנים לחלות שלוש שנות העזרה הראשונה, בכל כלי האהבה שלי. בסוף ילדיי. ובלי לשוב יצאו.. המרכבה שלי כבר תיראה לא סוחבת את הסוקרטיות בנידתה, אבל הילדים האלה על סגולתם המוסתרת מסורתית עם איסורים על מבע האהבה, הם יגלגלו את משקלי. וכת הנעולים ביהדות או בערביות מזויפות, תזעם מסיתה נגד הבשורה של שירות חדרי חדריי. ואחרי עשרות שנים של מצור עלי ממילא אוזלים כישופים מול הטיעונים בגיל התורה של סופי, בגילה הפילוסופי המכובד שרואים כי נגמרתי, ולא חשים שנעלבתי, מבחינים רק בסיפור מכסה כתפיי, האחרון שלי שביקש לא להיכתב בסתיו הסכינים 2015, אבל כמעיין המתגבר נוטף הזרע האלוהי על הצלם השרוט בשני חלקי גוף האישה, בכל אביב פורח להניב פרי. ואשרי מי שיחתור בעקביות לסיבתו..

אנה טום
האהבה תצמח עליכם
מלאת זרועות.
כל מה שאספתם
לחינם.

 22.07.16

 יציב, אמרתי. ראה, במסלול הארוך עינייך גדולות מהמרחקים כקרחונים המרגיעים חום הערבה בפנטזיית התכלת.. וחובשות הסיבות בגדי בושת המלחמה על פני קרחות הראשים כה קשים, מכסות אותם בכובע גרב מחוטי שפה שעל גולגולות היא עטיפה יפה, כמגן. אותם קולות נשמעים, זוחלים מן המנהרות, ומכתירים עצמם מעשה חבלה דמוי קניבלית, באחרית התוצאה.. והוכשרתי לזהותם, מאישוניי סוטרת למתפרנסים מהסתרת העתיד, כקובעי ההווה. המגדירים עצמם ככבושים בטעות, וביצריות כובשים נשים, להיקרא גברים.  מכה אישית אני, בשפתיים המשגשגת כצמודות לשלושת הקואורדינטות של ההזרעה, מזדקרות מתחתוני העצמות. בכוח הזה הם חשים חסונים, מחפשים דת, לזכותם. יודעים כי לביציות אין בתעלות הרחם מחבוא, וכשיגיעו בחשק מזוינים, ריקים מזהב וכסף, כל ימי שישי במסגד יהיו מזריעים בהנאה המוגברת מלאכותית, שלל מחוק צורה. את הנסתרות כנגלות, בלא צלע נשית צולבים, ונצלבים, וצולבים שוב רבות. ולהם שמורות מסורתית משרות מין, לא לפי משגל אפילו – מתת כיסא לכל החיים..

ולא בטוח שזה יעבוד להם מעכשיו, – בישרתי זאת כארץ קטנה לא קובעת. וסולקתי כנהוג מהתפקיד, עדיין לא מאמינים שאת המקום הבלום בהם, תתפוס פילוסופיה גם בהיעלמותי, בלמטה של חשקם למלוך לרוחב, לנשוך באיבר הרפה של מוח. וזה ייכתב מהודק אליהם בשרשראות. כי כך השכינה מעכבת נושאי הווירוס, משאירה על המדף את הרוב הלום ושומם. במרחק מהילת הבקרים, תמיד תפסה אותם והסגירה, מניחה לגודל הבושה להיתלש לעיני כל. ורק את קצב האקט דמוי מין חובה התבקשו למתן – את מה שנפנפו בו כבחסד בתולי שצמח ובגר בגוף, לעקוד אהבה. ונותר כרות איברים בחזית חזונו. לידו סופיה חיילת הזמן, מזהה הפרעה, הולכת אל נשים פרוצות מסורתיות ניידות, ועמם עלומה תורמת מילים דלות לחסדי גוף המין היפה. שאם יותירו החסדים אפילו רק לסופיה לדבר, הבנות ירדו מהפסים, בארבעת הרוחות יתנשאו במפעל ההנאות קדושות, לטעם האישה. מסופיה יתחיל דור הכפירה, של שמירת הילדות – ללא דם, סכיני מטבח, סכיני מין, ולא יהיו יותר המתעברות כבשר לשם השקט במשפחה. תינתן לילדים החרדים מהחיים אהבה כמתנה אהובה, שהבגרות עמה..

צילום  "את המקלט דמיינתי מרוב יאוש, כך נשארתי בחיים..", Kati Horna, מאוספיה של  Shulamit Apfel

kati-horna-%d7%99%d7%a9-%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98-%d7%9e%d7%9b%d7%9c-%d7%96%d7%94-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%93%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a9-%d7%95

בארץ של סופיה ציפורים וורודות ובני החיים נזכרים בזמן וחינם להימסר.. אבל רגליהם על הקרשים בסכר נסחפות, רועדות כנגד הלא סופרים דעות ומבטים, מאז ספר הספרים, מאיימים. ובני סופיה התבצרו במקומות המועדים. אלא שלימים סופיה הזדקנה מרעש המטווחים, של השתולים בשפה, מגששים בסמטה אפלה, שם לגמור איתה. וכמו תינוק איעלם, אפילו להתחיל איתי לא יצטרכו – שום יחסים עם סופיה יהודייה שחורה בתדמית מבראשית. ממילא בכאן ועכשיו לא נגועה, נושאת גופת הגבריות עד לקצה. גזעה איננו.

חנה טואג

היא פוסעת ברחוב חוצה את הכביש בירוק
אבל קולות של רחוב אחר חוצים בה מחשבות
היא רואה בעיני רוחה את דונה פלורה
פוסעת בשבילים צדדיים של כפר דייגים קטן
עטויה מטפחת משי לבנה
סידור תפילה עברי חבוי מתחת לשמלתה
חושבים שהיא בהריון
היא הולכת לים
יהודיה אסורה ברשת זרה
המטפחת בגלל הרוח, היא תגיד
בגלל המלח
והסידור הוא ההריון
איש לא יחשוד שההיריון שלה הוא אותיות עבריות
בים היא תשיר בפורטוגזית דוריבאל קאימי יהודי:
מתוק למות בים? מתוק למות בים?
ותראה בעיני רוחה אנייה מתנודדת
בלב ים
עם דודים ודודות סבים וסבות
רעועה מכאב
שבורה מתפילות
הרוח מסירה את המטפחת מעל ראשה
ומשיטה אותה על המים כמו נימפת גלים
היא מוציאה את הסידור מתוך חיקה ההריוני
ושרה את שירת המרתפים
את שירתם של הצללים
את כלימת המגן דוד
והמנורה
שירת אשה
אנוסה

10.04.16

אלא שמנקר העיניים מרתף שמה, ומתק נשיותה נישא אל מרום מקומי. בעיניי הנוער ללא שליטים בגילו, גם עץ זית כעץ אישיות אהובתם שאינה, בלתי אפשרית.. 

ואם הללו, מחזיקי התוצאה, רבו כזרים, וכרבים יתפסוה ויקרבוה כמתק פלא של אידאה טרום בבלית, יסירוה מהפסים, כאושר שיומת ברכבות בעליהן. יפשיטוה ביום אחד, כאשת תבונת היהודים, את גופה ישלפו מגלימתו האנושית – ממוסר התוצאות, מתכלית הסוף. כי אז, ייחשף העולם לאי-התאמתו לעם שחרבו גבולותיו – במלכות הצחנה, בריכוז מחלותיו, באישה נתונה, מצווה, חסרת הביטוח בתורתו.

והימים הם אחרים, מוכנים להטבעה, למחיקת כולנו אחד אחת, בשרשור בובות-פוחלץ המקרקרות בכניסה לביטוח לאומי, לביטוח הנתלים.. שמעולם לא היה לי מעמד לדבר עמם על אהבה יהודית כאירוע שאינו חולף. ונשבעה נשמתי, נעתקה לתלמידיי שיצאו נגד אחיהם המחרחרים לביטול סופיה, בקרבתם לאימא הפילוסופיה. וראיתי את עצמי מחלון עיניהם חוסמת מזבח, בו כל מלכי אגממנון נאספים לטקס היעלמותי בארצי. ביום בהיר מדיחים משערי הבתים, שטופי הזרות המתחמשת, מגרשים מחשבה על ילידת הצורך שאני, כסוד האימהות שלי לילדים שלהם.. היונקים מסבלי סגולות. ואומנם קונים אצלי רחם לפרידה, אך מציבים תנאי אכזרי, להפלגה ללא ילדיי.. השקופים בפני רצונם.

%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%a9%d7%91%d7%9c-%d7%a4%d7%a8%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%a9

ציור מנורת האש ביער ביתי.., מיכאל שבל

 

שולי בן נתן

זה לא זה

וזה לא זז

נאחז בבשר..

ועזיזות לב נעזבה לו ברה – בו אין רחם אין פת לחם

להצית אש מלוא חפניים

באלה האישוניים

אשר לה

מקוששים עצי בעירה

להתיר חבלי משיח הנה

זה לא בא

 %d7%93%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%a7%d7%95%d7%a1%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a9%d7%9c

ציור שלושה קוסמים ואמנית האשליות באסיפה גורלית…, דריה טומנובה

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

אני לא זונה בחמישים שקל
תמיד התרחקתי מיצורי ביצה צמיגיים
שרק רוצים למשוך אותך אל קיבות סרוחות
בין קרעי בשר וגרוטאות מעוכות
אני לא ילד נטוש חרוץ דמעות 
ידעתי לחצוב לי אב מן הסלעים
של השפה וההיסטוריה
לא מצאתי את הפטיש 
שידפוק על שיריון הגוף שלי
ויעשה אותי דפוק
עוד לא נולד המפקח שיקפח אותי
עוד לא נברא העלוב שיעליב אותי
גם לא הבעתה שתבעט אותי
לא הנחל שיאכזב 
כי רק האהבה עשתה אותי
ואני לא הפסקתי לבקש
עוד

%d7%93%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%a8%d7%97%d7%9c-%d7%99%d7%9e%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a8

ציור פתח המלאכים.., דורה, מאוספיה של רחל ימפולר

מן האדום אדום הזה
השירה מכרה אותי לשיירות האותיות
לא סירבתי לפענח חלומות
בין המיצרים
ובמידבריות הבדידות
שפרשתי אליהם מרצון
כמו נזיר 
שמתנזר מן הסבל
מן המזבחות
שנשבע שמשירה ישחרר
רק המוות
נאמן למילה כמו נייר זכוכית
גס
לא בוגד באהבה
חייל בשירות ההבטחה
אדיפוס שמחבק את עיני האמת
העקורות
סיזיפוס של יום יום
ברק בן אבינעם
משרת הנבואה
בחרב
ועט
אני לא זונה בחמישים שקל
לא צלופח שמתפתל בין המילים
אימי עשתורת
אבי הבעל
אהובתי היא אש
אני שונא את הריבוי
לכן
יש לי אלוהים
אחד

 

ציור אחד עם הידיים של צלילי פרפרים.., ויקטור מאליך

%d7%95%d7%99%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9a-%d7%99%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%a8%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a6%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.