זכותי בת זכותי היחידה..

 

נטלי גוטמן

טרם אשיר אקרא: יהא הנשמט לנשמע. כתינוק שנולד בחורף ועל נייר מתועד- אהוב לכל שנותיו. גם אם אביו בימיו האחרונים היה משיל מושכות – כה מיהר.. ייוותר שיר – לזכויות החורפיות של דעות קדומות, לזכר תרבויות המושתלות בבנות הטובים שנשלחו, שליחות אידאליסטית או ארעית, וידעו לחדול, לא לחצות בין אחיות, שפות, מראות.. הבנות שקיבלו זמן אוויר לא מתוגמל – שיעור לבנים .. 

ציפי. ב אנושי על... כל תולדות התום וההקרבה וקריסת מערכות בעיניים שורפות הגשרים...

ציור כל תולדות התום וההקרבה וקריסת מערכות בעיניים שורפות הגשרים.., ציפורה בראבי

 

צילה זן-בר צור

הַנָּשִׁים שֶׁאָכְלוּ אֶת הַיָּרֵחַ

בילדותי הייתי עדה לסיפורי האהבה שסבי סיפר לסבתי. הוא אהב אותה כמו שיונק הדבש אהב את שיחי הוורדים שהיא גדלה בחצרה. מעולם היא לא השיבה לו אהבה. היא לא יכלה. חשבתי אז שזה טבעי שבעלים אוהבים יותר את הנשים שלהם. הייתי בת שמונה כשסבתי ספרה לי בפעם הראשונה שהיא התחתנה בגיל אחת עשרה, 'בן לילה שערותיי הפכו ללבנות', היא אמרה לי ולא הוסיפה. ואני בקושי יכולתי לדמיין את סבתא מח'בול שלי בדמות ילדה ועוד עם צמות לבנות. תמיד היא הייתה זקנה, האמא של כל הזקנות.

אחרי זה היא הראתה לי את בגדי הקבורה שלה. פרסה אותם אחד אחד על מיטת הברזל בחדר השינה של שוּשָן. הייתי מפוחדת וגם מוקסמת מרגעי האינטימיות עם סבתי ודיבורי המוות שלה. היא אמיצה, סיפרתי לעצמי. אחרי זה היא צררה הכל לבּוּחְ'צֶ'ה והכניסה לארון העץ הכבד. אחרי זה היא ספרה לי על שנות העקרות שלה ועל טקסי הפריון הנוראיים שהיא עברה. גם כשהיא עברה את גיל מאה, היא המשיכה וספרה לי על הצער ושנות בדידותה.

מרים שחורי, נועה עם סבתא

 ציור  נועה עם סבתא.., מרים שחורי

סבא האמין שיהיו להם ילדים.
היא לא.
היא ילדה לבסוף ששה ילדים.
אחד מת בילדות מאבעבועות שחורות.
היא לא הפסיקה להתגעגע אליו.
אני בתו של עקיבא, 
זה שנולד אחרי הילד המת…

"לא הכל היה עצוב בחיים שלנו", אמרה לי פעם אישה אחרת, 
"היו בשבט שלי נשים אמיצות, 'הנשים שאכלו את הירח', כך קראנו להן".

וכך אני יושבת לילות, בוכה וכותבת, שותה צ'אי וכותבת.
לא אתן לקולות לגווע.

אני באה מהנשים האלה שאכלו את הירח,
אלו היו הסבתות שלי. אלו היו הסבתות שלהן.
אלו הסבתות של כולנו.

(קטע)

 18.11.17

 

נטלי גוטמן

 

נולדתי לדעת, אומרים – זו טעות,

בכל מצב ושעה זו טעות איומה.

אולי זו זכות

ואי-הבנה

 

חוש ריח חזק, כלבלבי, דק

הוא הלעג.

אדם שריחו גס כשק של בשר נגוס,

רק מריח כך, לא יותר מזה, בלי לעג וסייג.

 

ומה לי לעשות – לסתום את האף?

אולי כך אשכח שהוא אח

ואירדם לידו לאחר חצות.

 

ואפסיק לדעת?

 

ואם גם אחרי שנים

תרדפני המחשבה:

לו הייתי ערה ופחות שמחה

יכולתי להציל חיים.

 

הרי לי רשימה ארוכה

של מי שהיו ועודם זקוקים

למחשבותיי – דרכם המכה חלשה.

 

שמחתי הראשונה – סבתי,

האחרונה – אבי.

וביניהם קורעת אותי

התהום המשפחתית.

 

כל מי שנותק מצווארי

הגביר ידיעתי.

הכאב כמו אובדן דעתי

אך אין זו זכותי.

 

פי

שומר על אפי.

חשבוני סגור – סבתי

בנעוריי נפטרה,

אבי הוריש לי אותי כעגור

מוצאת מטרה שעה וארץ ישיבה.

 

הכול בראשי,

מי שאמר – אל תדרשי,

טעה – דרישת ראשי

זכותי היחידה.

 

למי שראני עצובה,

השתווני.

מעריץ שנרתע

רק חטא.

 

במלוא ידיעתך

טבעת מרצונך במילים

בין ברקים נעמדת על בהונות

והמים עולים ועולים.

 

באו עיניך לקראת קרחונים

על שפתי ילדיך היציבים.

היית מלטף את ראשיהם הרך המורד

והיינו יושבים מנגבי החיוכים

של יורדי הר געש.

 

הבעיה כברד חלפה,

אך את,

שידעת

איבדת קול, שיחשבו: את – הסיבה

לבעיה שהייתה,

את

ואי-הבנה.

 

אמונתם מעניקה זכות

שתיקה.

 

 

12/04-23/14

בצילום נטלי גוטמן בכיתה ג' , 1969.

Untitled-4

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.