יורדים עקודים שלמים  

ציור סולם לשפת האפס עד מאה ועשרים…, בתיה וויס

 בתיה וויס 3

נטלי גוטמן

"תַּחֲנוּנִים אָחוּזִים לְיוֹשֵׁב בִּמְרוֹמִים צְבוּרִים צְבוּרִים עֲקוּדִים וּשְׁלֵמִים…מְשַׁלְּשִׁים בִּקְדֻשָּׁה זֶה בַּשִּׁיר וְזֶה בזְעָקָה חֲלוּשָׁה.." (Shaiki Sinay)

בגילה הרך כבר ידעה להיוולד לרעיון של ספר, כשבלעה מושב ולב מזוקן אחד. בבקרים, אנמית על אבני חוף הים השתקפה בלבו, וורודה כאבני חוף פניקיה. משערות לבו המזוקן ברא אותה – אגדה, נוצות נוצות לכנף פניה – מילותיו, כל עקבותיו, ובבורה קירקע את לשונה לחיים. בנרתיק גופה תיכתב עם הזמן, בגליל המגילות בתהליך ההתבגרות מדי לילה תיאנס, ותתצפת, איך הולך, איך תיגזר ממנה תולדה עתידית. בכל דתות החשק המיני סוגדות לאב נטול החשק, תופיע כאישה עם סיפור בראש, ובפניו נטולות החיבה של הנחשק ברבים היא תתקע את כפות התינוקת שלה, מושכת לעצמה את שורשי נוצותיו שלא מתחדשות, ולועסת עד דם בגילה מוצפת, ללא אחיזה, רק מאבא המכונף לדורותיו משננת סודות פוך ההנאות. בתנאים אלה חוטאת מטבעה, ובים יולדת בקלות. בישותה המנומרת בפטמות, היא תניק את החוצים בה, כולל את אמה. מרוב העבודה הזו תתנבא, תאהב הווה בלי הוכחות לקיום הקהילה לספרים, שהיא בהם כל מילה, כל הכושלת ברכות, וספק אם זה יסמיך אותה להתפרנס מהמילים כמורה לחולשות החזקים. אבל תעשה מעצמה תקווה ודגל השטופים בקדושה ובאלימות באותה מידה מרגילה לאבדות אין קץ קבועות. בריאים ורזים יהיו אנשים הבאים לאקדמיה שלה, עם שלד עצמותיהם ייקראו, ותקבל אותם בבנק העולמות האחרים של גופה המתחזק אהובים כספרים, שיודעים כי מקורות הם לאהבה, ובכל מצב, איתם תיכתב.

Untitled-2

אני ביסודי, נטלי גוטמן שנות ה-60

צער הסיפורים שמחירם נמוך כגורלם, היה נמכר בחנויות קדם. וגם היום, עכשיו היא מוכרת את עצמה, לדקה לשעה ולזמן לא מוגבל, כדי שסבתה שבתחנת הביניים מחכה לה שנים, תימכר ותיחשב לסחורה, כסיפור טוב. תיוותר סבתי על אידיש, פונה רק אלי, דיברה אלוהות ספרותית מצלצלת פעמונים רוסים, ממלאה את בינתי בתסריט נפשי שתיגזר  במדויק מהמוחשי ותיגאל יחד עם רוחות וחוויות רחוב. והתמכרתי לשכונה שנראתה כמוני כזרקור הטרגדיה, שלא להגשמה. אבי מפי מחבר לכל ילדי שכונתי ארמונות בכוכים, מחומרי בית קומותינו שנות ה-70, מעלי השאריות בגובה בתו בונה, שהיא הישובה עם חבריה הנזקקת לחייהם, תתגאה במציאות הבנויה בידי הנמצאים, חרף חוקי הרוע, הזוחל האיטי של סביבתי. אלו עיני החולפים שהקימו ישיבות נשמה – לכל ילדי השכונות מזדמנים, ובמקום חדרי חדרים יהיו תמיד עבורי כוכים מפרגולות חלודות וקרטון מאפיר מאבא, לאווירת אושר, שאדע, שאתלמד אצל חבריי המוארים בנרות פניו, ובתנועות חן נעורינו מלחשים התניות וקישוריות עוצרי ההתקרבות שתפסוק בינינו את הסימפוניה הגזעית מכלת האהבה הגשמית מחצרות הילדות האחת לכולנו.

 איילה אילן, לאהוב, נגיעה, אהבה..

פסל לאהוב, נגיעה, אהבה…, איילה אילן 

אוי לה לתבונה שלא חסרה לאומה שלי, אינה חסרה לגלגול הזה, ולהבא מחפש המענה: אשת מיהו שזנה ולא זכר?

ארתיום קולנילובסקי, 2

ציור, ארתיום קורנילובסקי

צילה זן-בר צור

בית הזונה – כך קראו לבית החמר של חָ'אנוּם שָמְבַּל. שמעתי עליה כשהייתי ילדה קטנה מפי הנשים הזקנות. הן סיפרו שאל ביתה היו באים משוררים ואלכימאים ודרווישים והיא הייתה מבשלת מפרחי הגן שלה צוף ומוזגת אל שקערורית טבורה והייתה משקה אותם טיפה טיפה. הן המשיכו וסיפרו כי בגנה היו הפרחים יפים ועדינים כמו השָמְבַּל של האישה ואלוהים עצמו היה מוזג את הידע שלו אל תוך עלי הכותרת שלהם. הן עוד סיפרו כי הגברים היו יוצאים מביתה של חָ'אנוּם שָמְבַּל עם כנפיים עדינות של יונק הדבש וכעבור שלושה ירחים הם יכלו לעוף ממקום למקום. בעיקר בין ארץ ושמים.

כשגדלתי, פרעתי את שערי השחור ומרחתי מושק בצווארי והלכתי אל ביתה של חָ'אנוּם שָמְבַּל. בגן שלה היו כבר עצים ניחרים עם ריח של ספרים. כמו ריח הספרים של בית התפילה שלנו. ספרי שירה של משוררים, ספרי נוסחאות וסמלים עתיקים של אלכימאים וספרים מתפוררים של דרווישים, 'כי צריך להתמעט בענווה בעולם הזה', הם לחשו אל אוזני. נכנסתי פנימה וראיתי אותה כורעת ברכיים ובוחשת מרק בסיר.

'מה את רוצה, דוֹחְ'תָּר ג'וֹן?', היא שאלה אותי.
'לדעת מי את', עניתי לה.
'אני נזירה, אינך רואה?', היא התריסה בי.
'אבל היית זונה. ובכלל אני לא יודעת מי את באמת ומי אני.

חָ'אנוּם שָמְבַּל קמה על רגליה. ומזגה לי ולה קערית של מרק.
'אני רק הזנתי את האנשים הרעבים שבאו אל ביתי'.

ארבעים ימים ישבתי בביתה של חָ'אנוּם שָמְבַּל.
ארבעים ימים היא הזינה אותי במרק שורשים מהביל.
ארבעים ימים שתקנו.

ואז יצאתי החוצה ובכיתי את כל הימים
שרעבתי לחסד הזה, חסד של אמת

(מתוך "כותבת במקל של כורכום", צבעונים, 2016)

תמר איסטרין, 8

 פסל , תמר איסטרין

ארבעים מנות היעלמות היה על הורי הוריי להיעלם עד הלום. עם המטען של חלומות שאפילו לא נופצו מיותרים ככר ישיבה בחולות, אך היה עליהם לגדול במקומות היפים בעלי תכלית האדמה ממותגת משויכת ליסודותיה – אוצרות אין סופיים, מיפן עד גרמניה, מפינלנד דרך טורקיה עד אירן, כרציפות הזמן היו מנוהלים עם הפינות, ובסורג זוויות לשון התושבים, כל האוויר היה נושם נפח חלומות של יהודים שתפסו שטח לחלימה, על אף שהשטח התכחש להם, לכל אחד ולאף אחד, ולאבי הענוג שאחרוני שיכורי אוקראינה כמו אצילי סנטפטרבורג, בדומה לוותיקי ירושלים עד הנגב רבתי, חשו כאבי אביהם…

 אלי אמירלי, קלסיקה בפרשנות מודרנית

ציור הקלסיקה בפרשנות מודרנית, אלי אמירלי

וכעבור ההיעלמות מה הפיתוי לחופש יועיל, ויספר עוד על יהודים? שכל עלם צעיר חפץ בו לקדשו לממשו מחוץ לסורג וסייג ירושלמי, כחש חי בוודאות של מי שנולד לעולם ולא נגדו, כרועה פשוט באחו מטפח פרה ופר מקדשי מיניותו ורבו,  את דוד ומחמד הכמהים לבית,  ולרועה קרון ממוחשב שיינעל עם מפתח רצונו בלבד, במרחב המלא בהפעלות פיתוח ילדיו, ושבמיצוי ייחודיותו תימחק לצמיתות מלכודת המרוץ אחר הקרקע, כסירת ניצולים, כל הניצולים. אבל לא הזמן לא ניצל ופירק את החומרים עמו, ומי שצמח מעבר לזמן, יצר השמיים גבולו, אבל לפועל זר אין קשר לאלוהי מטה הטובעים בגדרות תת-לשוניות, כאן ארץ המזדקנים בעודם מעוברים בסוג ובפלג הנמוך של שיוך האלים. ואחר המסוגל להחזיק את עצמו ליד הגדר, מרגיש צעיר מספיק בעיר עתיקה, והוא כבר נוסע. לעזוב את ארון הקדושה הקבורה. מכתיר עצמו חסין הסכנות, כגוזל החופש הישראלי. אבל בחקר שאוביל להכי קרובים אלי, למי שבעל כורחו מפגר כמוני בזמן ההיסטורי, אגלה כי אין גבול לזרות כשאין אנשים בדמיון הבדוי, אזעק לעזרה ראשונה לצעירים חסרי בית בביתם, אבל לאבי אספר על החופש..

מספיק שכבר במטוס אינו חש מעברו, מתבגר שתוי מכוס השואה, כי הצליעה כבר מאחוריו. מעודכן עד מאוד, מתודרך לגבי האבות שהביאו את השנאה על עצמם, ושממעמד האשפתות הזה עד לריבון ירושלים ומעלה, סיכוייהם היום רק כשל פושעים עולים, שנוכחותם מכבידה ולא שימושיים יותר פשעיהם, כמו גם מסורת שפת האהבה לציפור פניקס של חוף המקור. ועדיין, לא ההורים שמיושנים בגבולות תרבות הסקס, אלא בסיבוב המפגר, אלה הבנים..היום סוחרים הקונים את עצמם מעצמם, לשם כך עצרו את תרבות הספר, יוצאים מחורים, נותנים שם לעסק – גלקסיה, ומתפללים להון ולאון בלא מגע לאישה, לגבר, ליהדות. עושים מין מהחורים וסומכים להשגחת קצין הקיצון, לתרבות האונס אין מתנגדים, כולל האינוס המאורגן, רק שיתבצע בצמוד לחוק סירוס השפה הארוטית בעידוד חשפנות העוני מגיל המלא בעשירית כפית הדבש..

אשר גיבל, 45

צילום בת למכירה.., שנות ה-80, אשר ג'בל

ומכאן נוסע ילד טוב ירושלים פרי הגפן. כדמותי היקרה מצטמצמת להתאים לחיוורון ההשחלה אל המחט – לתפור עמה מחדש את הכניסה לבית קט, כילד מחסיר פעימה סחוט במיקומו הפינתי מוסתר מזרקור שובו, הירח שאליו אשיב את עצמי ואת זכותי לאהוב בלי מחשבה לתרופה הנרדפת לאהבה.. הו השוטה שלי, אליך אשוב בלהקת שוטים מתהום המחשבות, כשהשואה האישית כבר לא תהיה אחת מהן.

אשר גיבל, בית השכן המיועד להריסה

צילום בית השכן המיועד להריסה, אשר ג'בל

טמילה רם

כשאגדל
כשאדע 
כמעט הכול,
בחלום

כשאהייה 
רק נעימה
לכל

השאר בי
רוח וריח
הגיל
שלא טמן
ידיו

ציור אולגה ליטבינה

אולגה לטבינה, 1

ליאל אלכסנדרה אדמון

כָּרִיתִי בּוֹר וְצָעַקְתִּי לְתוֹךְ הָאֲדָמָה: "אִמָּא, אַתְּ שׁוֹמַעַת?
אִמָּא, אִמָּא, 
אַתְּ שׁוֹמַעַת?

לָמָּה אֶת שׁוֹתֶקֶת? 
אַתְּ יָלַדְתְּ אוֹתִי פַּעַם,
נִשְׁבַּעַת
נִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי הָאוֹקְיָנוֹס הַשָּׁקֵט 
נִשְׁבַּעַת בִּתְרָנֵי הַקְּלִיפֵּר, בַּמִּפְרָשִׂים, בַּחֲבָטוֹת 
הָיִיתִי בָּךְ וְנִמְסַרְתִּי לִמְקוֹמוֹת 
אֲחֵרִים 
כָּכָה אוֹמְרִים 
אֶצְלָם יֵשׁ חֻקִּים יֵשׁ אִסּוּרִים 
כָּכָה אוֹמְרִים

אֶת זוֹכֶרֶת אוֹתִי?
אַתְּ בִּתֵּךְ הַחוֹרֶגֶת מִמֵּךְ?"

אֲבָל הִיא בְּשֶׁלָּהּ: קָשָׁה, מְאֻבֶּנֶת, יְפֵהפִיָּה 
אֵין לְשַׁעֵר כַּמָּה יְפֵהפִיָּה 
הָיְתָה

אבל אימי חורגת ממני, רק מכה בכל: למה לך עם פיזיקה ביד, ללמוד עוד..? ואני כמחזירה אותה לעצמי: אמא, אבל אני אוהבת אותך!.. והיא בטיול הארוך שלה, קבוע מתענגת כחירשת לעולם שתחת משקלה נסגר, כאילו אין בו מלחמות, ורק בה על אדמתה חלומות נספים ללא סיבה, כמונו מחוסרי גרוש אהבת אם, חברה, לב אישה בפתח הבית, אבל ממילא ביתה כעוד חור בהיסטוריה היהודית, ובזרות ילידית פתולוגית המוכרת כאשת החור בספרות המקצועית, נוקטת בהתנכרות עיקשת לשפתי, ולא משום התבוללות, אלא משום היהדות המבליחה מדי, מסתירה את החור שלה כאדם ללא שפה, שמוותר על מסתוריות כל המקומות, ולכן אינו זקוק למקום הבלתי-נכנע בתקשורת העולמית, כמו שפה, שפת אבי שלא ידע לדבר, אך ידע כל שפה להיקלט בה. ואת העברית שלי הספיק ללמוד טרם נספה ליד אמי.. בדומה לה התנגח הדור בנו בנכדיו המאושרים מכול הקודמים. ונקלענו שוב לסינון עיוור ומישהו התהלך על ראשינו. אוי לה לאמנו היפה שצועדת בינינו בראש המצעד, את כל הילודה שלה כולל העתידית מרסקת, בדחיפה קלה מורידה מן הפרק, משתעממת בשפע חסר המעצורים ועולה שוב ושוב להשמיד את הפאר הבדוי של כולנו, ואף אחד לא יבין לא יחוש בכל חשבונה. ואמרתי לה את שרצתה, כעשור לאחר קבורת אבי: גמרתי ללמוד באוניברסיטה. ולמדתי סוף סוף שלא הייתה ואין אמא בבית, נשארתי תינוקת ללדת ראש למשפחתי, לארצי ..ולא, היא לא מכירה במותנו, ולא בוכה על הנספים, לא נותר לה על מי למשול, והיא עסוקה בשינוי אסטרטגיה.. לא הייתי מחוננת מעולם. לא מבינה בניהול ואסטרטגיות, אבל כשרוחות הרפאים של הארץ הוסיפו לחפור תחת בית אבא, לפי השכל חופרים מסדרון בבטנה של חללית הילדים, הפרחתי את עצמי בחומר הדביק והמתוק כמרשמלו, להיספג במלונה חדשה שמתבצרת לשם עריפת ראשים בצורה טכנולוגית, ואני תוקעת במקום את יופיי המוערך קוסמית, הבלתי ניתן לפענוח רציונלי, לבטוחים שללא תלות יחיו בנחל שלכל כיוון זורם להם, שמחים לאבד קרקע בולמת מאחור, אך אני הקרקע. ויצטרכו לאבד אותי כדי לרכוש שליטה על הרקולסים שהפכו לישראלים לצורך זה –  מהמעמקים של חכמה כובשת, בלא הבטחות שווא לחופש לינוק מהרי השדיים של אירופה ואמריקה, מאבדים את הוריהם שציוו את הטוב להתחיל מאהבה לכל הנשארים, לעולם הצעיר לעד, כמו אבי.

ומאושרים אנחנו שנתהלך בתבונת הריחוק מהילדים, בהם מאושרים ומתחושת הכיוון ההפוך מביוגרפיות של הגוף, מבלי לנקוט בשמות. ולא בשמי. כי מסעיר ונועז וילדותי המעשה שהייתי, טרם הולדתי אב בסיור על הבטן שלא התרוממה בזמן, ונותרתי לעולמים ללחוץ ולייצר צירים לתיאור המצוקות לכל הזוכים באבא שלם, שכמו כל אחד הוזז מדרכו. פניקס החוף בגשם הנסיבות הפכה אמא לאב המחליף תרבות על פואמה שלה. והיא שולחת לו את המעשה האימהי, ללא בדיקת מי שפיר, שולחת לו חיים של צבע באישון הלילה הנצחי. רק שיהיה כאב שורת הדין המאוחר..

 אשר גיבל, מתחם התחנה בתל אביב

צילום מתחם בתחנה מרכזית, אשר ג'בל

 

יהודית אוריה

קריאת ספר רחל ..וריאציה על הנשיקה של פרנצסקה דל רימיני

אני ואתה גרנו בספרה.
במראתו השתקף התום הסופי שלנו
כמו אלהים, שיכול היה להשתקף במראה,
זה באישונו של זה, והתמזגנו.

היא היתה פתוי עץ החיים.
היא היתה מראת אהבתנו.

אבל לתרבות היתה מראה שונה:
נחש-הפיצול של התרבות קרע אותנו מבפנים. מתנו בגללו.
לא הבנו זאת, אבל נפרדנו כי היית מרכסיסט צבר, ואני חייתי בדמי,
מצייתת לקולות פנימיים, שמתה עם אביה בשואה מספר פעמים לפני שנולדה.

רחל אורי ימפולר, הלאס מנינאס שלי, מאטיס וחיות אחרות

ציור לאס מנינאס שלי, מאטיס וחיות אחרות, רחל ימפולר

אתה פחדת למות, רצית להקים את ים המוות לתחיה

ולי לא היתה דרך אחרת
שתיתי את החלב השחור של הדנובה
מצצתי את הפרעושים מגופות ומכרתי תמורת לחם
הייתי אמו של אבי , הנקתי אותו יום יום פעמיים

במגיה הלבנה 
מעבר לשגעון ולפכחות,
חייתי במדבר המציאות

אתה האמנת
שעליך לדכא
את הרוח העצמית, רוחה של רחל.

פחדת מעצמת-הרוח, כי הפכת אותה לאויב. 
היית משורר, אך אחד שכמותך הרוח היתה משגעת
כמו דיוניסוס האל את המלך
פנתאוס.
פחדת ממך וממני.

בנית ארמונות-קיבוץ
במדבר אהבתך הסכור
הקמת את ים המוות. 
אתה מונע הזדקנות במדע עתיר טכנולוגיה, 
באמצעות גופו של הים, החי יותר ממך.
הלכת שבי אחרי בן-גוריון,
אבל את האבר שלך רק אני מרימה. 

בלילה השתקף אלהים
במראת המיטה כאוקיינוס
ועם שחר התכחשת לרחל.
ספרתי לך בחדר האוכל
בקיבוץ
איך היא ננטשה

אמרת: "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת. ככה זה".
במראה של Las Meninas
נראו שני המלכים

 

(Las Meninas‏-  עלמות החצר, לפי הציור של דייגו וולסקס, המאה ה-17)

ציור הגר וישמאל, ספר נחושתן

 ספר נחושתן, הגר וישמאל, בכאב בזה לא השתנה דבר,

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.