סוחרי גרוטאות האהבה

 

 צילום תחילת שנות ה-70, אשר ג'בל

שושי קלאס

קַצְתִּי בַּדְּרָמָה
קְחִי אוֹתִי לְ
סִיבוּב 
בְּמִנְהֶרֶת הַפָּרוֹדְיָה
גַּלִּי לִי אֵיזֶה 
צֶבַע יֵשׁ לַ
צְּחוֹק

 

נטלי גוטמן

צבע המוח המאוהב

במתחם האהבה שלך צבעים לא נשרפים, מלבד צבע אחד ממנו המוח פוחד. שלחת אותו שרוף עד אלי, יפה מכל גופיך הארוזים חלומות, ואמרת: שלך.

פעם הייתי פסנתרנית היער במתחם האהבה שלך, ולא הקשבתי לנער מאוהב, אבל היער ביטל כליל צבע החורף ושטף לחושיו פנים, שיזכרו כי גם בקור מתנקה התום, עד זוך. והייתי מנועה מלאהוב אותך תלמידי הגדול כעם שכעבור עשורים מתעורר למעני, ונתמלא בו זיכרוני, ותלמידי כנגד עמי בא כמאהב, כאשר האהבה חולה, זה הזמן שלו להוסיף לי ולה חיים. ומוסיף. וכל חי יהרוג אותי אך לא היום. קחי, שלך. הוא אמר, נגמרים הצבעים בחושים, גחליהם בזיכרון כמו ביער נטוש המנוע מלאהוב אדם שאלוהיו בפחדיו. ופילוסופיית הזיכרון אומרת לו – אין שוויון בין עצים וסוסים. קט.

ועוד נאמר, לזכור שעצים וסוסים בשעות אהבתם, אלה עומדים, אלה רצים בפחד לאבד, השוני מאחד. לכן הפכת לרוח הצדק – לאהוב אותי במקום שמחלת אהבתי תאכל את גופי. תרים מעליך את נערתך – הנה את, קחי. ולקחתי, תמונה של אושרי, בלא מגע – שלך. ואומר לי הנער שרק רוצה לדעת את מקום קבורתו – שם את היית, והצלחת עם כולם, משאירה בהם את גופך. עשי לי את זה, כתמונה שתקים את חיי. שתעיר אותי בלילה של דימום מאפך שלך. מורתי. שאזכור כי כך פועל הפחד – עד זוך.

ובלי ניסיון עם אהובתו המדממת מאז, באצבעותיו של בעל הזיכרון, בכפותיו ידאג שתיספג. וראיתי אותו עם אלים הנוהרים ממנו אלי, מעלימים ממני זיכרון – מה ואיך עושים עם הגוף? שלו. המוח נעמד בספירה. אהבת גבר הוגה, וקרני הרגישות בסיבוב הנבער בקצה מאושר. עד הבוקר לא פוסק החיוך, מסיר קרח דם בין הלא שווים. בידי הדקה שם ערך מפתיע, אולי אהבה עם תוכן? כתשובה בלי משקוף היא דרישה לנער, שרק לא יישרף האגדי על פריחה צבעונית שכמותה..

ויכולתי למות מאלה מעשיי, אבל נשפטים רק מחוקקי החוקים על בטחון העצים וסוסים, שבלא שומר היער למאוהבים. ואני באין שומר מתמסרת לחברי הטוב צלם הדרמה שנטמנה ביערות מדינתי. ויער חייו חסר לו. והדרישה לא לגוף מדיני, אלא לגופו של אדם. ואלי כיחידה פרטית מאוד שאחוקק לגוף  – קח, שלך. המדינה כמשטרה, מה שהיא אמורה לגדר, תגדר, ותעמוד בצד. וכך ייראו הדברים כמתחם של גדר חיה בין הנעלמים ביער אוסישקין…

הכול ידע הצלם עלי לומר בשיחה לילית טלפונית לא וירטואלית:"אני אספר לך הכול על המתחם של היער אוסישקין.. בבוקר זה כבר יהיה כתוב אצלך.."  אז נזכרתי, ברחובות סנט פטרבורג בצעירותי בקשו ממני להיות מודל לציור, ושללתי בשלב המחשבה – יכולתי להיות חברה, או אף אחת. פחדתי להיות נשמה אחרת. כי אין גוונים בדרמה, והפחד באותו צבע אחד. הזדקנתי בחצי מאה, ולא פחדתי להיות חברה רק וירטואלית, וגם חברה לאיש רחוב, ומאוהבת בצלם מקצועי גוסס.  לא חששתי לאבד, רק שיינתן לי לטפל בגופו המתרחק..  וכאבי, חבר טוב לא יאפשר לדעת את המיותר העלול להחשיך את מוחי, ויותיר עצמו לי על מסך האוצרות בצילומיו וסיפוריו שהפקיד בידיי שנה מראש, לטובת פרויקט האהבה בתרבות ישראלי, אמר, כקריאתו אותי.  אומר שזה סוף טוב: אני אלך, ואת תחייכי מצילומיי ביער כמשוררת ..

א ש ר  ג' ב ל

ב-2004 .. ההתחלה הייתה מרתקת, היער היה מוזנח מכל הבחינות ויש מקומות שממש לא ניתן היה לעבור בהם , האדמה הייתה זרועה בכל מיני גרוטאות, העצים היו בדרך כלל בתוך סבכים של צמחיה, שיחי צבר ומקלעות של קוצים, הייתי חוזר אחרי שעתיים של צילום שרוט וחבול, אבל יצאתי מדי יום כאילו אני דופק שעון בעבודה מסודרת.. לאחר שנה הצטמצמו הגרוטאות וגם היער הצטמצם לטובת כביש 531 ומסילות הרכבת. גם ההתלהבות, לא שהיא פגה לגמרי, אבל צילמתי יותר ויותר מתוך מחויבות לתעד את ההמשך..  הפורמט הזה הוא המאגר הכי גדול שנמצא באון ליין קרוב ל – 1400 תמונות.. ואני מקווה להמשיך.

צילום הצל שלי ובתי נעמה, לפני יותר משלושים שנה, אשר ג'בל

 ישנה תמונה ידועה של ילד כבן 6 עומד בסנטרל פארק עם רימון צעצוע בידו וידו הרזה מכווצת וכן גם פניו מעוותות ואולי גם מבועתות, כל השנאה שבתוכו יוצאת החוצה.. אם אין לאדם נוגדנים נגד מה שמקרב אותו לאידאות חברתיות ככל שיהיו נאורות , בסופו של דבר האידאות מתורגמות לשפת ההמון. כנגד אתה עלול לאבד צלם אנוש והחברה שכל הזמן מתדלקת את מה שהיא רואה כסלע קיומה החברתי שהיחידים בבעלותה, בעצם מרעילה אותנו לאט לאט… והמצער הוא שלפעמים זאת חברה שלמה שנשטף לה המוח..

צילום יער אוסישקין, 2004, אשר ג'בל

צילום חזיונותיי מן העבר, 2014, אשר ג'בל

ואת החברה הכי אנושית שאני מכיר נטלי, בידידות.. אשר…

10.2015

 

סרגי יסנין

מכתב לסבא

 

סוּס טוֹב רוֹעִים בָּאָחוּ,

מָזוֹן מֻבְחָר

עַל אַהֲבָה מֵעִיד.

סָבִי הָיֹה שׁוֹפֵט עַצְמוֹ,

אֶת לִמּוּדוֹ,שֶׁלֹּא זָנַח הוּא,

לִמְסֹר בָּחַר

לַנֶּכֶד, לֶעָתִיד.

צילום שלולית מאחורי בית ספר אוסישקין שהפכה היום לחניה לרכבים כבדים…, אשר גיבל

אוּלָם אֶת הַשִּׁעוּר נֶכְדְּךָ

לֹא קוֹלְט.

וּלְמוֹרַת רוּחֲךָ

לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה נוֹדֵד.

לְדַעֲתֵךְ, כָּעֵת

נִהְיָה נַוַּד

הַנֶּכֶד, שִׁירִים מִקַּשׁ פּוֹלֵט

 לָלֹא תּוֹעֶלֶת פִּיו אובד.

 

צילום  היער בחורף מחויך, גדר תכלת על הכתום.., אשר גיבל

אַתָּהּ אוֹמֵר:

לָקְחוּ לְךָ אוֹתִי,

וְשֶׁכְּסִיל אֲנִי  בָּעִיר לֹא עֲנָוָה.

אֲבָל, אֲבָל, לְדַעְתִּי,

סַבָּא שֶׁלִּי,

סַפֵּק אִם סוּס שֶׁלֹּא שָׁוֶה

מִצַּדִּיק אֶת הַגְּנֵבָה.

צילום כמו בסרט של סמיט על ילדה שהורעלה..2005, אשר ג'בל

סוּס לֹא שָׁוֶה,

אִם תִּתְאַמֵּץ, לֹא תְּגָרֵשׁ מִן הַחַוָּה.

אוּלָם אֶחָד שֶׁכֵּן רוֹצֶה לָדַעַת

מַה צִּפּוֹר נוֹדֶדֶת בַּיָּם תִּמְצָא

יַגִּיד הוּא לְעָצְמוֹ שֶׁזּוֹ חוֹבָה

כְּדֵי לֹא לִטְבֹּעַ בַּביצָה,

בְּלִי טֶקֶס וּבְרָכָה לִנְטֹשׁ

אַרְצוֹ קְרוֹבָה מִכֹּל לְלֹא מוֹצָא.

צילום יער בקירות 2004

הִנֵּה, נָטַשְׁתִּי.

אֲנִי בְּאֶרֶץ נִדָחָה.

אָבִיב.

כָּאן שׁוֹשַׁנִּים גְּדוֹלוֹת מֵאֶגְרוֹפִים.

לְךָ, סָבִי, לִבְדִידוּתְךָ

אֶשְׁלַח ד"ש חַם בַּחֲבִילָת

וְרָדַים צְנוּעֵי רָאשִׁים  הָעֲרוּפִים

מֵחֹם מַרְהִיב.

 

 צילום  עצי יער אוסישקין שחור לבן, אשר גיבל 

 

צילום  מנזר השתקנים עין כרם, ירושלים 1970, אשר גיבל

מֻכָּר לִי-

הָיִיתָ בָּא אֵלַי, אֶל הַפְּרָחִים

וְאֶל הַחֹם,

רַק זוֹ קְלָלָה:

בְּתוֹר אָדָם אֹשֶׁר הֶחְרִים

תְּנוּעָה בְּאֶמְצָעוּת קִיטוֹר,

לָעַד לֹא יִמָּצֵא בֵּין הַמְּמַהֲרִים –

שְׁבוּי הַמִּילָה.

 

וְאִם אֲנִי אָמוּת?

סַבָּא שֶׁלִּי, שְׁמַע נָא,

אָמוּת אֲנִי? גַּם אָז לֹא תְּמַהֵר,

לֹא תַּעֲלֶה עַל הַקָּרוֹן?

וְתִמָּנַע

מֵחֲתֻנַּת לְוָיָתִי, "הַלְלוּיָּה" אָז אֲזַמֵּר –

שִׁיר אַחֲרוֹן

עַל יְגוֹנִי.

 

צילום היער מאחורי הגדר…, אשר ג'בל

אִם כֵּן, בְּטַח בִּי, יְשִׁישִׁי.

בְּלִי דֶּמַע הַעְפֵּל

עַל עֲגָלָה שֶׁל סוּס בַּרְזֶל.

הָרָץ- קַטָּר בָּנוּי יָפֶה,

חָסִין בְּאֵשׁ הַפֶּחָמִים,

צַלַּחַת פִּיו מֵעֶשֶׁת,

יוֹצֵא גֶּרְמָנִיָּה הוּא, כַּנִּרְאֶה,

כְּמוֹ רַעֲמָהּ

עֲשַׁן רֹאשׁוֹ סָמִיךְ

רָגִיל לִמְלֶאכָה שֶל הַמִּבְרֶשֶׁת.

 

כָּעֵת אֲנִי יוֹדֵעַ,

הַזְּמַן עָשׂוּי גַּם אֶבֶן לְפוֹרֵר…

בְּבוֹא הָעֵת, זָקֵן, בְּבוֹא הָעֵת

 עוֹד גַּם אַתָּה תָּבִין,

כִּי אִם נִתַּן לַסּוּס הַטּוֹב וְהַבּוֹגֵר

לַמֶּרְחַקִּים לָצֵאת

רָתוּם לְעֶגְלַת שְׁלָגִים

רֹק הָעֲצָמוֹת יַגִּיעוּ בְּנוֹת- חוֹרִין..

 

צילום  יולי כלבה מעורבת מדני ולברדור, אשר גיבל

גַּם זֹאת תָּבִין,

יֶשְׁנָהּ בְּרֵרָה,

וְלֹא לַשָּׁוְא אֲנִי מֻמְרָץ.

מֵאָז שֶׁהַמְּדִינָה נִקְרַעַת בֵּין לְהָבִים

לִכְפוֹר שֶׁל סְעָרָה,

עַל סוּס שֶׁלֹּא שָׁוֶה

אֵין רִיב בֵּין גַּנָּבִים.

 

1918

(מרוסית נטלי גוטמן, מתוך הספר "מכתב לאמא", כרמל , 2006 )

ציור סוחר גרוטאות, דמיזאן פריס