ישנו קרבן כדאי , אמא…

 

נטלי גוטמן

ישנו קרבן כדאי, כאקט של בזבוז חיים המשבש כל תכלית. הסוף כפיצוי על הסבל המיותר שבאהבה החד-צדדית,  חסרת תכלית בהכרח..

יסנין הזריק נהרות רגש ליבשת, ועל מזבח יופייה היקר הגיע לבקש קץ לחייו התלושים כנוכח לא רצוי בסדום של המהפכות בין גלקסיות, כשחומר אפור נחפז לפעול כנגד יסוד אפל, האפור המגשים תכנית טרום-אפוקליפטית– השגת שוויון נאצי או קומוניסטי, לסירוגין.. תוך טיהור כל השקופים, אפלים, לא נכללים, שדים, צוענים, יהודים…

והאמא..היא באותו הזמן הונצחה בכפר הולדתו כניטרלית להתרחשויות הביזריות.. ואהבתה אל סרגי לא נרשמה כמעשה מועיל – בתחילת המאה ה-20 כבר הגיע סופו של הילד. הבן שהוכתר למשורר הגדול, כשרוסיה ואמא לא ידעו עוד על כך דבר. אולי משום שאמו כנגד כל לא אמרה כי הוא מחוייב רק לה, ושאין פשרות עם החיים והמוות, כי על הילדים להישאר, ועל ההורים ללכת…

טרם יושר מעשה הקרבן שלו, נבחן כבנאלי אקדמית קורבנה שלה – שעל השביל הכפרי ממסגרת דמעות המשפחה הרבתית עד כאן, שלא הספיקו לשיריו – מחרוזת הבדולח העולמית.. השירה נעתקה ותלייתו של הילד בן השלושים בחדר מעבר בין בית מלון מופרך ובין היסודות האישיים שהופרכו גלובלית, נהייה הכרחי.

השומע, סריוז'ה?..

היום הבנים לא עוצרים במלון, והתלושים לא כותבים שירה, מלבד שתי מילים לא מחוברות: שמע אלוהים ..

אבל לזכותם שהם יכולים לעצור ולהרגיש שוב קטנים, כשתוספת המילים על הקרבנות הלא בנאליים של הוריהם תעצור אותם..

 

אשר גיבל, שכונת הארגזים, 1975

צילום משכונת הארגזים.., 1975, אשר גיבל

 

סרגי יסנין

וידויו של חוליגן

 

לֹא לְכָל אֶחָד לָשִׁיר, לֹא לְכָל אֶחָד גּוּף ליִפֹּל,

לֹא לְכָל תַּפּוּחַ-אדם

לְהִתְגַּלְגֵּל אֶל  מַרְגְּלוֹת רַגְלַיִם זָרוּת.

 

לְהַלָּן, כָּאן וּבִכְתָב, הַחוּלִיגָן מִתְוַדֶּה בְּקוֹל

אֶת הַוִּדּוּי הַגָּדוֹל שֶׁשְּׂפַת הַחוּלִיגָן יָדְעָה לַהֲרוֹת.

 

שֶׁעֵרוֹת רָאשִׁי אֵינָן מְסֹרָקוֹת, וְזוֹ כַּוָּנָתִי – לָלֶכֶת

עֲשָׁשִׁית נוֹשֵׂא עַל כְּתֵפַי.

אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם הַמְּבֻתָּרוֹת עָלִים שֶׁאַחַר שַׁלֶּכֶת

אֹהַב  לְהָאִיר בַּחֹשֶׁךְ בִּדְרִיכַת רַגְלַי.

אֲנִי אוֹהֵב יִדּוּי אַבְנֵי הַמְּאֵרוֹת

שֶׁבְּדָרְכָן אֵלַי הוֹפְכוֹת בָּרָד שֶׁל הַפְרָשׁוֹת סִכְסוּךְ בָּרָק.

אָז, מְהַדֵּק אֲנִי בִּשְׁתֵּי יָדַי אֶת בּוּעַת הַשְּׂעָרוֹת –

בָּלוֹן עוֹמֵד לִנְדֹּד וְהַיָּדַיִם לוֹחֲצוֹת יוֹתֵר חָזָק.

 

וְטוֹב לִי לְדַפְדֵּף בְּזִכְרוֹנִי

צְלִיל הַחָרְשָׁה נוֹחֵר מֵעַל יוּבָל חָנוּק צְמָחִים,

מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לִי אֵם וְאָב וְשֶׁיָּקָר לָהֶם אֲנִי

וְלֹא אִכְפַּת לָהֶם מֵעִסּוּקַי וְאֶת שִׁירַי שׁוֹלְחִים

לְכָל הָרוּחוֹת הַיְּדוּעוֹת, וַאֲנִי כַּדָּם לָהֶם, כְּמוֹ בֻּסְתָּן,

כְּמוֹ גֶּשֶׁם הַחוֹרֵשׁ בְּיֶרֶק שְׂדוֹת אָבִיב,

לָהֶם אֲנִי מַתַּן,

וְהֵם בַּקִּלְּשׁוֹנוֹת הָיוּ פּוֹתְחִים בִּטְנוֹ שֶׁל כָּל

הַמֵּעֵז עָלַי לִצְעֹק וּבְאַבְנֵי מִלִּים לִסְקֹל.

מִסְכֵּנִים, מִסְכֵּנִים, אִכָּרִים יְקָרִים!

אַתֶּם, וַדַּאי, כְּבָר הָרְבֶּה פָּחוֹת יָפִים.

יְרֵאֵי שָׁמַיִם כִּירֵאִים מִתְּהוֹם

בִּצָּה. הוֹ, אִם רַק יְכָלְתֶּם לְהָבִין,

כִּי בִּנְכֶם  בְּרוּסִיָּה

הוּא הַמְּשׁוֹרֵר הַטּוֹב בְּכָל יוֹם וְיוֹם!

הַאִם הַחֲרָדוֹת עַל חַיָּיו לֹא סָגְרוּ כְּקַרְחוֹנִים עַל לִבְּכֶם,

כַּאֲשֶׁר אֶת רַגְלָיו הַיְּחֵפוֹת לְתוֹךְ קִפְאוֹן שְׁלוּלִיּוֹת סְתָו שָׁתַל?

וְעַכְשָׁו רֹאשׁוֹ בְּצִילִינְדֶר מְחֻסָּן מִתְנַחֵם

וְעַל רַגְלוֹ מַגָּף מִלַּקָּה מַבְרִיקָה נִנְעַל.

 

אוּלַם חַיָּה בּוֹ פִּרְחָחִיּוֹת מֵהַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים

שֶׁל הַכַּפְרִי הַמִּשְׁתּוֹבֵב,-

כָּל פָּרָה הַמַּבִּיטָה מִשֶּׁלֶט שֶׁל חֲנוּת בְּשָׂרִים

תְּקַבֵּל מִמֶּנּוּ קֵידוֹנֶת מִכָּל לֵב.

וּכְשֶׁהוּא בַּכִּכָּר עוֹבֵר בֵּין בַּעֲלֵי עֲגָלָה

רֵיחַ הַפְרָשׁוֹת יָשִׁיבוּ לִשְׂדוֹת הַכְּפָר

וְהוּא מוּכָן לִהְיוֹת נוֹשֵׂא זָנָב לְכָל סוּסָה, וּלְהָרִים

אוֹתוֹ כְּנוֹשֵׂא שֹׁבֶל שִׂמְלַת כַּלָּה.

 

אֲהַבְתִּיךְ, מוֹלֶדֶת.

אֹהָבֵךְ, מוֹלֶדֶת, בָּאַדִּיר!

אַף אִם רָבוּ בָּךְ עַנְפֵי הַמּוּעָקָה,

נְעִימִים לִי פַּרְצוּפִים שֶׁל חֲזִירִים בַּדִּיר

וּבְלַיְלָה שׁוֹמֵם רָעַד קַרְפָּדָה נֶאֶנְקָה.

חוֹלֶה אָנוּשׁ מִזִּכְרוֹנוֹת יַלְדוֹת

חוֹלֵם עוֹדִי עַל עַנְנַת עַרְבֵי אַפְּרִיל הָרָה.

כְּמוֹ הָעֵץ שֶׁלָּנוּ אֲכוֹפֵף בִּרְכַּי חָדוּר קָרָה

שֶׁל אֲדָמָה, שׁוֹתֶה מֵחֹם מְדוּרַת הַזְּרִיחָה.

—–

עוֹדֶנִּי שָׂם, עִם עַצְמִי.

לִבִּי עֲדַיִן עִמִּי, עִמִּי.

כְּמוֹ רַקְּפוֹת תְּכֵלֶת בִּשְׂדוֹת חִטָּה, צוֹמְחוֹת בְּפָנַי עֵינַי.

תִּוֵּךְ פְּרִישַׂת סְרִיגִים זְהוּבִים שֶׁל שִׁירַי

אֶרְצֶה לוֹמַר מִילָה רַכָּה לָכֶם.

לֵיל מְנוּחָה!

לָכֶם, לְכֻלְּכֶם לֵיל מְנוּחָה!

כְּבָר עֲרוּךְ הַשָּׂדֶה לְצִלְצוּל אַחֲרוֹן שֶׁל חֶרְמֵשׁ הַחַמָּה הַשּׁוֹקֵעַ…

 

 patrick-hermans-%d7%a2%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%93%d7%a7%d7%aa

ציור עלה החלוקה של קרני הצדק…, Patrick Hermans

 

כָּחֹל הָאוֹר, כָּחֹל כָּל כָּךְ הָאוֹר!

לְתוֹךְ צִבְעוֹנִיּוּת כְּחֻלַּת כְּחוֹלָנִיּוּת  לָמוּת לֹא חֲבָל.

נוּ אָז מַה, – אֲנִי נִרְאֶה צִינִיקָן נָאוֹר

אֹשֶׁר לְיַשְׁבָנוֹ הִדְבִּיק פָּנָס – כְּאִלּוּ זֶה הַנִּמְשָׁל!

 זָקָן טוֹב, פֶּגָסוּס בִּלּוּי מֵעֲמָלְךָ,

לָמָּה לִי דְהִירָתְךָ הָרַכָּה, סוּס?

 

כְּמַסְטֶר בָּאתִי קָשׁוּחַ

לְפַיֵּט עַכְבָּרִים וְחֻלְדּוֹת בְּלִי הִסּוּס.

רָאשֵׁי הַבָּטָטָה כְּמוֹ אוֹגוּסְט בָּרוּחַ

זוֹרֵם שְׂעָרִי כְּיַיִן זָּהוּר, מְתֻלְתָּל וּמַסְעִיר.

 

רְצוֹנִי –לִהְיוֹת מִפְרָשׂ צָהֹב,

לָאָרֶץ אַחַת, אֵלֶיהָ יֵעָקֵר בֵּיתֵנוּ מִן הַכְּפָר לָעִיר.

 

1922

מרוסית נטלי גוטמן

מתוך ספרי "סרגי יסנין "מכתב לאמא", כרמל ,2006

 Joseph Semah , גלות ללא שם

מיצג גלות ללא שם, Joseph Semah 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.