כנף עונבת עיניי

שושי הורוביץ, 12

ציור תהלוכת הימים בתחתית הקודש..,  שושי הורוביץ

ענת שירן

כל יום שעובר
ממצמץ עוד אות על גבי.. 

אל תתפרץ, אני רוצה לראות.
שמלה רחבה מנענעת את עורי הפזור,
נוגע בה רוח רועדת ותחבושת חמורת סבר עונבת את עיני

(קטע)

 

נטלי גוטמן

קש השלילה

שמיניית הכנפיים בנחיתה. ואין כאן ניהיליזם. גם לא באשפוזו במחלקת הנפש. אין זה משפיע על אהובה שגזירתה לגביו – שוויון הזדמנויות, לשלילה ולחיוב – תכלית חייתית, או תכלית הכביש המהיר. גזירה אחת. מהגוזרת הלירית שנועדה רק להוקיר בגורל המטורף של ספריו, לא להסכים להיות פרטנרית יחידה במיטה זוגית. ויהיה הוא עריץ מתעתע,  או ניטשה המאוהב, ברבים תרשה ותותיר עצמה, אינה פורעת חוקים, אך עשויה חבלי משי לשמירה על כבודה, מולו.. בתחתוני מטען החבלה, להסירם בקרבת בית המותאם להמתנות הארוכות של יצירה, היא משתנה לטובת המאושפזים ארוכות. והוא מתמסטל מכל הדרך שלה אליו, מצפה מיציבותה המנטלית תרבותית, שתשוב לאהוב אותו, כמו שמגיע לפילוסופים ברוחם, ולפשוטי הגוף כאחד. ותהיה כמו פעם, ותנהג ברלטיביות כאישה מאמינה, במודרניות. ובחצר ביתו תהיה המשתנה הקבוע במשוואה. תטמון עצמה בתמרים עם צלילי הלב האגדי של גופה, תישתל בו. ותחתיה כל איש מפיק אור יציבותה, לא יוגדר בלא מגדירה. כל זהותו תירטב, כטבול בה. ותיוולד לכולם  ונוס בשפע תוצאות גלגול הרוך, המחליף זה שנשרף עם ג'ורדנו ברונו – מגדולי מאהביה. כל היתר שינותח עד תום, כסרן קירקגור אב-הטיפוס שלה. במים הקדומים של ראשה מכיל רבים. מבחינתה, יושג הזיווג רק עם כשרון החצר – לאזן חומרים, לאנושי ממיתולוגיות, לא תתפור שמלות מיני פוליטיות..

 אשר גיבל, שביב של תקווה בחזרה מהלוייה של ויויאן..

צילום שביב של תקווה בחזרה מהלוויית ויויאן.., אשר גיבל

שולי בן נתן

אדם 
קם
בבוקר
מברך
שהוחזרה
נשמתו
בחמלה ולא ניטלה 
והודבקה ביצר טוב
והזדקפה מכפיפות 
והתנפחה מריקנות
והתעפעפה תנומתו
ואז
לוחש
דרשני
ומצמק 
תלאות 
שביליות
בנחילי האור
אך 
רק
איווחת
הסכין
לא הסכינה
נשמתו
להלחיש
יען כי התרחב השביל.

22.01.15

ארנון אורבך, תל אביב, 2

צילום תל אביב.., ארנון אורבך

כי בתהלוכות על פני המים, שוב מות אלוהים יקעקע את פניה, כצפרדע יוצא מהבקבוק, טרם מלכת נפשו של הפילוסוף מספיקה לסרב לו..  שוב בארבעה כיווני גרסאות לטרגדיה ישוטט עריץ תורני שתוי חרדל, לפי אופנה צפרדעית יתאבד כשייבלע האוטובוס נשי-ילדותי ממוצא ארץ כפרי. ואף שבעבר אכלה האהובה קש, ועשתה עוגות בדמות כבשן כתום, להשביע את השעה הנוכחית, תבוא העריצות מרושלת הלוק, מכבה מציאות, לא עוסקת בסיפורי המתת מתת אדם. ממשפחת מסדרי הרישיון לקיומה, בלי שיהיה לפחות אחד אשם שמור בכיס. אבל בהליך טבעי, בעזרת הזדמנות ההולכת היסטורית כהרס הרומנטיקה שבעריצות, היא סירבה לישון במיטתה לבדה. ותומת בפרק הראשון, כקובץ התבנית חלולת תחתית. ויידמה החור בתסריט לאמיתות, כצפוי, כדי להיות סיפור לכל התחלה –  שייחתך אוטובוס העריצות מבראשיתה מגונה, ותיעקר כך מהשורש בזעקה המונית של כאב, אך תוחזר לבקבוק, על ידי טרקטור פרה-היסטורי בחלקים השווים במותם, ויחד יוציאו לה כליות, וייעשה ברור שהרי הכול מחובר להיגיון הכאב. וצריך להגיע לצומת הגימטריה – ארבע כפול שתיים בחזקת שתיים-עשרה ילדים לכל אמא. הנתון יתקבל ויפסוק.. לשלילת הגיון. 

מאז, האמת לא מתחדשת ולא מתיישנת, אינה מתווספת. גם בפסיכואנליזה של שפיות, פוקו כבר לא ישן, ולא מחשש התעוררות העריצות המאוחרת שתשלוט באינטואיציות נתיניה, אלא מתחושות של התווספויות הלא ראויות. בתקופות המעבר בין אמת לאמת, השתלטות החופש מפחידה אנשים שיותר מתפנים למעשה הניגון על כינור גופם – כלי יעיל כנגד הלחימה ביצר עריפת ראשים. ובחרדה מתמסרים ללחן של שיטה ידנית או אחרת..

אהובת הפילוסוף כבר בוגרת ממנו. לכולם בשפתה נשאה נשיקה, פנטזיות אלימות מרוקנת עליהם. אף שנאגר בה הערך שבהדרגתיות, בעידנה עדיין ממהרת לאדיפוס נוטל עיניו, חדל להיות מופת ההתאבדות המוסרית. ולא יקבל על כך חסד בשביל אנטיגונה, רק על עברו ההרואי ייסלח, מרוב קטל שהוריש. היום אדיפוס אחר, מסודר מרוצה, משיג לו שמונה נשים, ובנותיו כנפיו. האנטרופיה עולה – בשוביניזם מאיץ היצר שמחיק אך לא ארוטית, בניעור הראש האדיפלי. ובועל עצמו ואת עירו, ממעט לזרוע ולהשקות, לא מגונן על חבריו למסע, לקבר העמים אוסף אותם דבוקי נגועי החיבה למרותו.

ציור קיר הזרועות.., היאם מוסטפא

היאם מוסטפא, 4

חנה טואג

היית לי שד ענקי שהיניק בי 
שמי קיץ
ובארות מתוקים
ושמש תינוקת 
הגשם טִפטף על גג ביתנו 
ומילא בי דליים של חלומות 
חורף
וניקד בי כוכבים 
זערוריים כמו ראשי הסיכות
בהן סימנת את שמלת השבת
הראשונה שלי

 

טַפט ומשי תחת עורי
דבש וחלב תחת לשוני
ואתמול הייתי מתגעגעת למגע
חיקך בחיקי
לימה הקטנה בה השתכשכנו
פעם 
איך באו הימים שאחרי
וקִלקלו בנו
אִמי

 גדעון שני, בית האמנים בנגב

ציור בבית האמנים של הנגב, אריקה וויס שוויגר

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

כל הדיירים בבניין שומעים
איך היא בוכה משמחה
איך שכואב לה מתענוג
כי כשהיא שורטת
את המוות הקטן
כמו אביונה בפינת הרחוב
הצעקות שלה
מפריעות למנוחת השכנים
ואני דורך על הדשא
למרות התמרורים
ומוציא יד או ראש
דרך החלון
ויורק את שערות הערווה שלה
החוצה
אל המרפסת של השכנה השמנה
ומנגב את הפנים
מהנקטר שנמרח סביב הפה שלי
וגם על האף
על הכרית
ואני רואה שהיא סופגת באהבה
את הדם מכל הכושים שהיו לרוסייה
שלי
שאני אוהב
והיא אומרת שהיא לא
אבל צועקת שכן
אולי היא גם צועקת אהבה
לכל הכושים שעברו אצלה
אבל הם רק רצו לעבור
ואני אוהב אותה
רוצה שהיא תהיה שלי
בטאבו
אבל היא לא אישה
של מישהו
ואני כן שלה
וזה כואב
כי רק אותה אני אוהב
ואחרי הסיבוב הזה
של התוף
נשארתי בחיים
אבל מחר
יום חדש
ואני מוכן למות
רק שלא תפסיק לדבר אליי..

 

(קטע)

ציור יום השואה…,  יחיאל וויס

יחיאל וויסף, יום השואה

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.