כשאשוב.. תשאירי אור על מגדל התעלות

שבי שחורי  

בראתי את הברוא הזה..

שבי שחורי, אדמוני, נפש כלואה באושר...ברוך השגרה השולטת..

ציור האדמוני או נפש כלואה באושר, שבי שחורי

עפרה קליגר

היא

היא מתערפלת באור האפור

 ראשה עליה סחרחר 

פוליפוניה של קולות רוחשת בקרבה:

שופט, תובע ותליין,
ואין בנמצא סנגור
לחזק את משאלתה.

היא תשא רגליה 
אל הר המוריה
לעקוד חלומותיה

 אלחנדרה אציוורי, עצי הצפצפה לאורך הנהר

ציור עצי הצפצפה לאורך הנהר, אלחנדרה Alejandra Etcheverry

שולי בן נתן

כששזרת את קרני האור

השבירות שלנו

לאלומות עלומות

אני פסי -פסתי

חרסים

מוארי

חרכים

בצבעים

עזים

שלא ידעו נפשם

אלא

לחבור יחדיו

חיים לוי,3

פסל מאת סלמון קיפר, צילום חיים לוי

נטלי גוטמן 

להיקבר מהודרים תחת חיים

"לכל תקופה סוג מיוחד של תמימות אלוהית.. ורק לחרדים חרדתו של אינסטיקט: שפן יקדים האדם לתפוס את האמת בטרם יעשה חזק למדי, קשה למדי, אמן למדי.." (ניטשה, מתוך "מעבר לטוב ולרוע")

לובשי המדים ושריון תוצרת אלוה, מחויטים עור וורוד כשל חיילי צעצוע..נגד מי בגדי אמנות החן נתפרים? שמא גם המלאכים שבינינו מקורבנים, מתייסרים, יוצקים את הטעויות הגדולות, מסורים לפחוני הקולקטיב, אוטודידקטים של קשיים, מטיבי ההליכה אל סלעי גוף המגדלור כבוי. ולמרגלותיו לפת עירום אחוז חרכים עזים נידונים בהארתם להתרסק הממותגים כגלים של מזל. מתוכם כבנות ים ממוחזרות עולות צוללות מובילות מי תהום האכזבות ליעדי אושר מבלבלים..

אבנר חדד, 2

ציור אבנר חדד

ותאמר מלאכית אחת וותיקה – נראית אני. כי שמלת הפשטתי חומלת על קצוות מתנקשים, שעמודי התפאורה צעירים להם, כמו בעת הכנסתם מבראשית, לידם אני חומדת פסי–פסתי את עמודי שיחי מוארי, וכאשר אוזל חומר קולני וניתן להחזיר פנים על חוט הצוואר הנערי, ולסובבו מהקהל שבאולמות, אל פאר החברים, אליהם לפנות, לטובים שמאחורי גבי עומדים תוססים, מתמסטלים בספק, בגודל קירבתנו יהירים כמלאכי החברות בכת ההשראה. ולולא הפרגוד, מזמן מופקרים היו להוציא לשון הספרות לשון יפה וזולה החוצה, אך הפרגוד הוא עודו טוען לפתיחות, ממאן לכסות אורוות, אף שמשלמים לו בקולות ההמון על הצגת היחיד. הוא המישהו שעושה עצמו כלא רואה דם ירוק כהה בינינו מהבור כל יכול..והבור מלא, בו מלאכים עבדים שמחים בארצנו, פניהם נטפי נקטר ההבנה באסתטיקה אתיקה ותמימות שבדת..

אבל בני נולד לתוך גיגית בוצית בין האנשים, על פסי הרכבת, והייתי מורידה אותו בשקידה נבערת בכל תחנה זניחה, כשאחריי הזדנבה כמות האהבה, ובשדיי חלב לכל הורדה היא משולמת, בהתחייבות לתשלום פי-עשרה, להגברת תוחלת הרעב לאהובים נושרים, תגבור באינטימיות שממילא בלתי-פרופורציונלית לגילי ולגופי נטול קונסולות החיזור חיצוניות. והפנימיות ביקשו זמן להתברך בחדרי חדרים של תמיכות אנושיות. אך הזמן אינו נתון אנושי, אין להתחנן לתגבור זמני, בלעדיו במאבק החיצוני אזל בי הקישוט של פלזמת עורי.. עקב כך, בשל כל הדרכים החרוכות, בני מלאך חיוור היום, במרחק של שעות יום ממני מנסה להשכיח בו ובי את התחנות עם גיגית של שלוליות, ואת האישה שניגבה אהבות מכל הצלחות עם המזדווגים ברעש ניסתה לארוז בנדיבות את רעשיהן למילים, בשחור לומדת מיומנות, ביוהרה שבאפור הלכה להשלים את ההשכלה בתחום הלילות הארוכות שהאקדמיה לרוחות אפשרה. ועל הבן הוטל להשלים לה רגעי ערב מאוחרים – לחיות עמה, לעשות מעצמו מוכן לחניקה בחום יבש של הילתה האינטלקטואלית. והיא משכה את חוטי ילדותו, ליקקה שאריות ולכדה לעצמה כשמיכת פוך, בה תנוח, בלעדיה כטרף חברתי ישותה הנצלבת בסיטונאות. אף שלא נועדה לעורר יצרים קניבליים ולא הסכימה לאף דקירה עמוק מתחת לבגדי המגדלור. רק בינתיים, כשלה בפני אחרון מעובריה. איילה מבויתת שמוכנה ללדת אותו ילד שוב ושוב, בלידה ללא אבות, גם אחרי שהשלולית תשיג את גוזליה בכל שלב. ויום אחד אליה ישירות מהכת של השראתה המתפרפרת בשלוליות, מגיע המלאך שלה לקבל תואר לניהול ולסידור העולם וכל האהבות ושמורות הטבע והטכנולוגיה. עכשיו טכנית, הוא דורש כגבר מאישה, שתרים עיניים בשמחה, ותחדל להיות כובלת טרגדיות, אחת שלא מדליקה בו דבר סקרנות כלפיה, כציר ועמודה תקועה ביופי לא גמור, ובתוספת סינון הזמן היופי נחבא בשיר השירים של המילים שלה, נשכחת בסיפורי ילדותו כשהרעיפה את כל הספרות שקראה בכפית רבה על מיטתו, המגדלור אז מיצה את גופו הקטן ואת האנשים הבאים על הדרך, מקריב את המעט מסמליו בתוך פי הילד האהוב. לטובתו ילדה קודם את אחיו העצוב, ואז אם כך, עובדתית, כל השמחה עליו, ואין לו מניין למדורה לשרוף חג נוכחותה בו, ולא שוחה חשוכת עבר לחפור תחתיה לשלשלה כנערת חצרות של איזו מלחמה.. כך חשבה לה, אבל המלאך הקטן נלחם – להתרפא מקולה, נגדה לובש תואר מתבולל בחומר של רכישותיו הבוגרות. מפואר ומחוויר רק יותר בהוד פניו קדם אבהיות…

ובישראליות גלויה סופג חן וחסד של כריזמה, שבמפגשים האינטימיים עם בני אדם מלכותו עשירה בי מתממשת בקריצת האמת לו, כאחת שאלקטרונית מדלגת עובש קטלני, אך מהורהרת, מפוסלת כמוני, והתלבשה בספריית הבדיות מושקעת תשוקותיו לעצב אידאל קדום ולקפוץ מעל השולי אל מרכבה חולת שכלולים חולפים. למצב העניינים החדש הליכה כבדה, ולא לשווא ישבו גם בימי שיגרה כל המלאכים יחד צופים באחרון הספרים ומצפים אחד לבוא השני, לשובו המאושר עם תה חם מפעם לכאן ועכשיו עם טיפ טיפין לימונית וטיפת עירית, כי טוב, טוב לו לבני שאינו נקשר אל שקדייה שלי כשבכלל לא הייתה בחירה, אלא בסגה רומנטית אלגורית בלי אבא, עם אמא מהזרות בוכה ומביכה את החומדים בתמימותה הארוטית מחושבת לדורות, בריאה וחולה מאהבה, לעולם לא מובנת מחוץ לשירה ארוכה כהרי המלמלה.

ניטשה ברא מעובריו של מלאכי שפינוזה מחלת אהבה כזו שכלית, שבמצב הקליני של טבע הבנים, היא יום-יומית שוקדת להמיר אמת לסבל, הורים ליצורים שמחים. ושיהיו ככתוב, צודקים זורעים בילדים, וקוטפים במבול, לפי התורה להורים מתאבדים. ושביתם שוכן זוגות מלכים. וכל הקטנים מתושבי בית הספר הזה להורים, יותירו למיושנים את חייהם קצרים ומאוסים, אך יגדלו זוהרים. לא לכם, כי העיניים היו לכם, אך יישארו העיניים לילדים.

שבי שחורי, איש הזהב חושב

ציור איש הזהב חושב, שבי שחורי

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

כל הכוכבים נפלו
כשראיתי במרחק
את המגדלור שלך שבור
שטתי בים הזמן
בין שברים של אהבה
וזיכרון
מנווט דרך מצוקים
של מלחמה
ושכחות

אמרת שאם תהיי שלי

כשאשוב
תשאירי אור על המגדל
כל כך חשוך כאן
והכוכבים נפלו הלילה
אולי גם כך 
אמצא נתיב
אל התעלות
שלך

עכשיו אלה רק רסיסים של הברות
שהגוף מבקש לנקז אל תוך תעלות
הדיבור
שנמשכות עד המרזבים בגני הבזלת
כי אלה רק אנחנו
שהפצענו מתוך המפגש הרע
של גבר ואישה
אנוסים לאהוב כמו ילדים
מופתעים בכל פעם מצעקת האיברים
שאינה מוצאת תשובה 
בפרקי אבות

מרכיבים מתוך עיוורון מפרקים
של בשר ועצמות
ממששים את העור האחר
כדי לפענח את הצופן
שיפתח את שערי הגן החלודים
החורקים
את ההקוויות והפורקנים
בריקוד של כאב והנאה
מתנשמים
צוחקים
נובחים
על שיירות המלומדים
הם עוברים

אילן שדה, ריקוד מטיסי

ציור ריקוד מטיסי, Ilan Sadeh

ואנחנו ממשיכים לנבוח
כי באשר לכלבים אנושיים שכמונו
אין מה שצפוי
והרשות צפה בשלולית
כמו קונדום ישן

ג'יאן סנט צ'רון, ההתחלה

ציור ג'יאן סנט צ'רון  Jeanne Saint Cheron

***

הם צוננים שם באולמות האוניברסיטה
ובכל החדרים המתפצלים
בנים חוקיים וממזרים יבשים.
יש שם פרופסורים שמומחים
בייבוש אגמים,
העוזרים הנרצעים שלהם
יורים עננים של טיפות השמדה
על יתושים נושאי מגיפות המין 
האנושי
וכתמי אהבה.

יוסי ווקסמן, 8

ציור הולדת אירופה, יוסי ווקסמן

הם צוננים שם
כמו מזגן
ומאוננים בשקט
בלי להשאיר סימנים
על השטיחים בספריות החרישיות, 
איוושות וילון ושימלה
נעטפות תכריכים של תאוריות
ונופלות כמו צנחנים ירויים.
פרצנו לשם בלילה
שיכורים,
הירח המלא עשה אותי
אשבעל עשתרות
וייללתי מחרמנות
ואת היית ננגל
ליטפת אותי ברחמנות
עם הרחם שלך
על כל השולחנות
ואז ריסקנו את המצלמות
כי הן אינן ישנות לעולם
ואת אמרת שהן בוודאי עייפות
וזה הזמן בדיוק
אחרי כל השנים השחונות
שלהן
למות
עם זכרון אלקטרוני יפה
של שניי אוהבים שיכורים

ואז כתבנו שירים על הקירות,
כלומר את כתבת מתוך זכרונות
שבורים
על יצורי הליל שלך
שחגו סביב עצים נטולי פירות
ועל המלאכים השחורים…

(קטע)

שבי שחורי, תמונה בחלון

ציור תמונה בחלון, שבי שחורי

 

ליאורה בן יצחק

 ישנם ימים

אֲנִי נִזְרֶקֶת לַמִּטָּה וְלֹא יְכוֹלָה לָקוּם

זוֹ הַמַּחֲלָה, הוּא אוֹמֵר:

"אַתְּ לוֹחֲמָנִית, יָרַשְׁתְּ גֵּנִים טוֹבִים"

וְחוֹזֵר עַל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ

וְעַל מַה שֶּׁעוֹד לֹא.

אוֹגֶרֶת יָמִים וְלֵילוֹת הַמְרַמְּזִים

עַל מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִיר

 

מֵרָחוֹק רוֹאָה אֶת אָבִי שׂוֹרֵד עִם הַפַּרְטִיזָנִים

וְאֶת אִמִּי חוֹזֶרֶת עִם הַסִּיּוּטִים מֵאוֹשְׁוִיץ.

הֵם כְּבָר מְחֻסָּנִים

 

(מתוך "לו היה לי צ'לו", פרדס 2015)

חיים לוי, הורים...

פסל הורים, חיים לוי

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

כשאת אומרת
אתה רוקע בי עיגולים של חיוך
בתי הקברות שלי פורחים
האותיות על המצבות מתערבבות בגשם
והנפטרים מקבלים כינויים חדשים
את עושה בי שמות.
השארת את הכלים המלוכלכים
על השיש-
את החזיה ואת תחתוני הציפור,
השמלה קרועת הכתפייה
נחרכה בלהבת נר נשמה
שפרחה ממני
כשראיתי אותך יחפה
מנשקת את עצמך
בכל השפתיים
בכל השפות
עולה על גדות 
מבתרת את הקיום העיוור
לשניים
שהם
אחד
אחד-
את
ואף אחד.

אשר גיבל, רכבת בשטח המגדל

צילום הרכבת בשטח המגדל, אשר ג'בל

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.