קרון האושר לפועלים שחורים באביב…
אירית קדם
יום אחד
מבלי שנרגיש ישתלו לכולנו שְבב
שיצליח לקלוט ולשדר את הקול הפנימי..
קולו של ש"ג בשער קניון מרכזי
קולות מחבלים מתאבדים יומיים לפני הפיגוע
קולו של רופא בעת ניתוחו של חולה סופני
קולו של ערס מצוי אחרי שירדו על חייו
וקול נערה מתבגרת בתוך מחנה הפליטים
קולה הפנימי של אהובתך בזמן שהיא מתנה אהבים
קולות ילדים ששרדו במקרה בצונאמי
קולות יהודים שהיו ילדים בשואה
קולות הגסטאפו
צילום ברלין, פסל לזכר שכול, David Dekel
קולות של רעבים
קולות החיילים
קולו הפנימי של האלטע זאכען שבא לשכונת ילדותך
קולה הפנימי של קשישה המחכה למלאך שייקח
קולו של המלאך עצמו – קולו הפנימי כמו
מה הוא חושב לעצמו
כשהוא בא לעצור לנו את החיים..
(קטע, 1.05.16)
ציור הקול הפנימי.., וורונה, Wanda Banterle
נטלי גוטמן
והוא שיבוא בקולו, כולם ידברו אליו בו-זמנית, ויהיו שוב קטנים בשואה של קולות שיבקשו לשתוק על קרון אל הילדות ועל גן ההתבגרות שגבר. ושאין לנו טכנולוגיה להסתתר מהשבב שיצרנו עוד כשהצטדקנו בגורליות הטרום-שבבית.. והקול שבא ייראה הכי יקר – יזכיר שכולנו ילדים של פעם, ואם נישאר כך, יהיה לא יום בלבד, תהיה פלנטה לזיכרון. וכפלנטת ההתבגרות הילדותית נהיה מבוגרים כבר היום, טרם נפתח פה, שאולי מורעל מבראשית, ובכלל לא נכביר במילים למנוע ריח קליפות של שום זרחני, שבמילים ללא אמא מיד ניזכר בשם, ומשמו נתרגש, כשען הזמן ששיקר ליהודים כי לא נוצרו באצבע הזעקות, ולא על הזרוע הנטויה של אלוהים, אלא כדי לדבר בשקט, אם בכלל, בשעות הרעות, ובדקות הטובות. ושרוב מסעם כפועלים שחורים של הרוח האביבית..
וכך בלא שעונים, ריח החופש הגדול מוכר לנו, ולי עוד מרוסיה. כי תמיד הוא ילווה זה שאין לו עלה ושורש בהווה. מצאתי אותו ריח גם בשנת 91 בירושלים, כשנחתתי על הראש לתוך העלייה המשפחתית. וממש לידי ראיתי כל ילדי שאול בריח הגדול ההוא הכי חזק שעלה סביבם. בייחוד בכל יומי ראשון, כביום אחרון, הם אחרוני הקפקאיים שלא באמת נראים על משטח כחול של החלום הישראלי, אף שהכחול מטבעו המימי או האוורירי, גלמוד שובב – מביתו השמימי בים הוא מוסר את משטחי עצמו העצומים לכל הצמאים, נמזג בשווה: תהיו לי ילדים טובים! תהיו נא ילדים..
וילדים היינו..
צילום ברלין, פסל לזכר שכול, David Dekel
דניאל חקלאי
ב-32 שורות במאי
אני מנסה לגרש את השאריות שנדבקות לסוליות הנעל:
כושים ופועלים ויהודים ומתים מיותרים ופלסטינים. במיוחד
אין לי כוח להתבכיינות..ההם צועקים קולולולו ומזמינים את כולם לאכול, וההם עושים מוזיקת ג'אז של כושים שמתעקשת להיכנס דרך החורים של המחסום בנשמה הארית שלי דווקא ב-1 למאי שמתעקש להצעיד מולי את עובדות הקבלן שישלהן קמטים ואיפור כבד מדי ומבטא רוסי או ריח אתיופי
וההן מנקות את המפעל שלידו ההן מוכרות בושם בסופר
פארם בשכר חצי מינימום ליד האנדרטה היפה ההיא
ולא נשכח ולא נסלח ולעולם לא עוד כי הנה יום השואה
מגיע ועוד מעט גם הבכיינים האלה, הפלסטינים שלא יודעים
להפסיד בכבוד עם הנכבה שלהם ב-15 במאי, והחבר שלי
הזה מכיתה י"ב, חי קלומיטי שהיה ילד טוב והיה במשלחת
הציונית לארצות הברית ואז הלך לנח"ל ואז נהרג בלבנון והנה
מגיע יום הזיכרון ואני שוב אתבייש לעמוד מול ההורים שלו
ליד הקבר בקריית שאול ..
ואז אני נזכר שביום 17 במאי
תחגוג סבתא שלי את היומולדת שלה. והיא הייתה במחתרת
נגד הנאצים עם האף הארוך והיהודי שלה ועם הגובה הגמדי
שלה ודווקא לא זה מה ששרף לה את הנשמה..
לפעמים השואה מתחילה בתוכי וזו תהיה הפעם הראשונה
בחיים שלה שהיא תחגוג יומולדת כשהיא מתה..
פתאום מרגיש שאני מתגעגע אליה ולחי ולפועלים שצועדים
עם הדגלים ולכושים שמנגנים ג'אז ומנפחים את הלחיים יותר
מדי עם החצוצרה וזה מפחיד וליהודים מהבית קברות היהודי בגבול עם הולנד (בבלגיה אין) ולחיילי צה"ל שנהרגו בכל הקרבות המיותרים ולבכי של הפלסטינים ושל היהודימזרחים. ואני פוחד שלא יהיו יותר בעולם ניצולי שואה ואני לא אדע אם השואה באמת קרתה כי יכול להיות שהשואה התחילה בתוכי.. בריח של החופש הגדול.
ראשון למאי 2016
צילום חיים בשמיים לא קלים, Maria Carmen Ferez Camacho
אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי
ב1973 ירדנו למקלטים
הנאצים באים
שברנו את המנורות
ועיוורנו את הלופטוואפה
המטוסים הבודדים הסתובבו אבודים
בחושך
מתנגשים אחד בשני כמו עטלפים
מסוממים משסק
צעקות יפות צנחו מהקומה הגבוהה
של תורת הגזע
בכי כינור הסתלסל מהארובות
ונשר מפויח על העור הטרי
של ילדות ירושלמית
אחרי השואה
אי אפשר להפסיק לכתוב
אבא התלונן שאני מדבר
כל הזמן
אבל ביחס למה שלא ניתן לומר
אסור לשתוק
אז הוא שתק ואמא
היא תמיד אמרה אותו דבר
מילים משומשות שמצאה
על מדף הציונות
מעורבבות ביידישקייט
אגלי רוק של מוסר
שנורו בכעס
אבל היא עצמה חיפשה
דם עוברים
ציור תהום קסומה, Roni Tsror
כל יום הדלקתי אות אחרת
בתוך המערה של הבורות
המתחסדת
נתתי גט כריתות לחושך
בגנים הילדים ממשיכים לרקוע
אבל הוא לא מגורש אפילו בר-כוכבא נפל בשביל קליפות התפוזים
שהתפזרו מתוך ארגזים של ג׳יפה
מותג בינלאומי
ציור עולם מחלוקי הנחל, Megi Rome
אני זוכר את המצעד הצבאי
אבא נופף לי לשלום מג׳יפ
היה שלום אבא
אמא נמעכה מתחת לשרשרת
של מרכבה
אבל היא מדוזה
ולא עלתה בסערה אל השמיים
לי זה עשה סימן אחד
ואני
עוד מנסה לתת לו מובן
כל בוקר אני מרכיב אותו
לשרשרת אחרת
ובלילה פורק זחל
אבל אסור לשתוק
צריך להציל את הילדים
מהדממה של אושוויץ
ומבלבולי הביצים של הכיבשנים
שמתיכים את כולם
לכור אחד גרעיני דולף
שמרעיל הכל
בהבל הבלים
כל לילה אני פורק זחל אבל התותחים יורים
בואו
או שתברחו למקלטים.
א
28.04.16
ציור מקלט למשפחה שלמה של ציפורים, Skarlet Panacheva
קהלת הורוביץ
נערת הבנג'י מתעופפת גבוה מעל ההמון הנוהר
משפחה שלמה, באו היישר מבני ברק ללא קיצורי דרך באמצע, נשכבים כמו לפני קצין אס אס על בננת הפלסטיק, ממלמלים תפילה אחרונה אל אלוהי הים הלכלוך והדם. איש הסירה פרא אציל שערות הזהב שלו מעיפות זהרורים של אור, פוקד ומצווה על מלאכי הים, הוא נלחם עם מפלצות קדומות והוא הוא שירו של הים..
שקיעה מדממת ממשמשת ובאה, פליטים אחרונים ממשיכים להגיע ובעיניהם רעב של אלפי שנים, מתנפלים על גלי הים וממשמשים איברים חיוניים. אישה רעולה שתי עיניה בורקות החוצה, כמו אז על נהרות בבל ועל הנילוס האדום. עכשיו היא כאן..שולה דג חי גוזרת ראשו במספריים ומטמינה ליום סגריר. חתולים שחפים צפרדעים ואנשים, גם ביום גם בלילה נצחים יחלפו, הכנרת תתחבר שוב לים התיכון וקיפאון לבן יכסה את הכל.
צילום יסודות לחומה האקוסטית בלב היער אוסישקין, אשר גיבל
ורק צליל אחד, צנוע, יהלך על פני השממה נושא בתוכו גרעין לוהט של חיים שייפול ויבקיע,
ואילן גבוה ירוק מעליו ציפורים ומתחתיו צפרדעים שלא יפסיקו לשיר ולצלצל..
(קטע, 28.04.16)
צילום יער אוסישקין, צפרדע גזעי, 2010, אשר ג'בל
