לכרוע על פסים נכונים

 

דליה אלבלינג

 

הירח במלואו
כמו בחודש התשיעי
ובבואות שני ילדי
בורקות בשתי עיניים
מתמלאות
בכל אשר ביקשתי לעצמי.
אין חרטה בי עוד, או פחד
אהובים שלי,
עכשיו הוא בא יומי,
ללדת –
את רחמי

 

 

ציור דיוקן עצמי, יהודית שיטרית

גדעון שני, יהודית שטרית

 

נטלי גוטמן

 הכרזת אהבה

באר בלי מבקרים התחפרה באזור, כמעיין השתדרגה, והחלה להידמות למוח שטרם התבגר. רק בו היה פיתוי וקרקעית התשוקה בעבורי, ודלי מלא נכרך בו, בכפותיי עובר בסבלנות את מסלולו היום-יומי אחר פניות גזורות של גוף לומד בשמי, כמבקרת הבאר- ב-נא-טא-לי המדורגת, אליה מכוונת תודעה צלולה שתקבל, תחווה מועד ברירה כשתתייצב בפני חברה גברית בשמה כנערה להיות דומה לי במבט ובשפה – עברית גופה תנוע כמו שלי- בהפתעה, בשוני רב מהרגלי שכונה, עקבית תהיה, חולמת מבטיחה…
עכשיו, השכם אני זקוקה לה! שתשלוט בי, תבטל בי את העוז המיותר שתכליתו חירות, ומאידך, הוא עבד לוגיקת שרות… לצאת מנוף ילדי אשאף, אך לא כי זו שעה למות – להשתחוות, לכרוע על פסי מפתן נכון שבסמיכות לגבול ברור ברור וזר, וכל השאר לסתור. מבלי לפגוע איך שהו ברון העצמאות שלא תלויה בחכמתי, אין בה כבוד כי היא תירוץ הישרדותי וכלל לא כורח על-טבעי. מה פרושה? מקצוע? זו הכותרת: שאמות מקצוענית! מאז הולדתי בהשתאות קוראת שירה ופיסיקה, שוטה! מוצאת בחוקיות של חלקיק קווזי-קוואר-קטי סיבות לאהבה.
הפילוסופיה של ילדותי בתוך באר שמתפרשת כמקצוע לצלילה גמורה…עם זאת, היא רק גזירה – להוראת אהבתי לילדים קטנים, והם גדלים כאזובי תחומי, מהר בכדי שאצטרך לשכוח את הסיבות לכך שחשובים היו לי הם מכל. ומה נותר מזה?
הצורך בעצמי נואמת הבאר…היות ומים אפלים עומדים לנצח, לבד אני נוטלת את ידיי…

 

דליה אלבלינג

 

…ואולי לא הטיתי לבי
אולי לא פקחתי עיניים אזני ערלות היו
ידי לא חיבקו דיין
רגלי לא הובילו אותי
למשעול הפגוע
ואת שהיית לי
מעטפת חיבוק
פלס קירבה וריחוק
ציוני דרך,
יודעת כעת –
שכל גופי עדיין
שואל.

(מתוך "אשה בגילי")

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.