מכתבי ערך מולטיפוקלי..

אשר גיבל, בירושלים, 80

צילום ירושלים, שנות ה-80, אשר ג'יבל

אתגר מואיל

אני רוצה להודות להורים שלי
שכמעט תמיד היו שם בשבילי
שלרוב לא הבינו אותי
שעשו אין ספור טעויות בחינוך שלי
שהתעקשו איתי על דברים חסרי טעם
ולפעמים פספסו את הדברים הכי טובים שיכולתי להגיע אליהם
אני רוצה להודות להם שהביאו אותי לעולם
מתוך אינטרס אנוכי שלהם
ללא שום התחשבות ביכולת שלהם להתמודד באמת
עם ילד כמוני, טוב, הם לא ידעו שזה יצא כמוני
אני רוצה להודות להורים שלי שבגללם אני חי
ונושם בתוך מעגל אינסופי של עולם שיש בו הרבה אהבה
אושר ועושר והרבה יותר שנאה עוני ועצב
אני רוצה להודות להורים שלי
על זה שאני קשה לאהוב באמת

על זה שאני לא מצליח ממש לסמוך על אף אחד

ושזוגיות יציבה זה דבר שאני רק יכול לחלום עליו
אני רוצה להודות להורים שלי שהם מקסימים ואוהבים
ושזאת לא אשמתם שיש להם בן כמוני…

אנטון בידרמן, כובש במבט חצי עין התכלת

ציור אחד הכובש בחצי מבט העין.. , אנטון בידרמן

אני רוצה להודות להורים שלי
שיותר מהכל גידלו בן מציאותי..
אני רוצה שלא יהיה צל של ספק לאף אחד
אני אוהב באמת
ומודה באמת
על כל אלו
וגם אני שותף לכל אלו
וגם אני מצטער
כי כל אלו
אני
ואם לא אני
אז מישהו אחר

(קטע)

אדלמירה פלומינו ווילצס, 8

ציור אדלמירה פלומינו ווילצס

ענת לוין

כשהייתי קטנה, שאל אותי אבא, 
מה תרצי להיות כשתהיי גדולה? 
כלום. 
אולי שוטרת? או מורה? או אחות? או אופה? גננת לילדים קטנים?
(אנחנו בשנות השמונים, דאון טאון, פרברים, משפחה של מהגרים) 
כלום, תודה.
אולי בכל זאת? שאל אבא, תוך שהוא קולע לי צמה, סוגר בעדינות בגומייה סגולה.
לא, תודה. אני מעדיפה להיות עגולה כמו אפס, שקופה כמו רוח, אפורה כמו היומיום.

אבא היגר בנעוריו מארצות הקור. אני חושבת עכשיו שאני מבינה מה הוא רצה בשבילי. שיהיה לי מה שלא היה לו. מקצוע. עכשיו. מקום..

עונות חלפו שלמות. עכשיו בשערי, תראה אותי, אבא, חוטים דקים של כסף קל מאוד. 

אני באה אל הדף הלבן בלי כלום, רק אצבעות, ויכולה אז להיות אישה או גבר או מראה או מנורה או ענן. או ציפור שעפה מרחקים מארצות הקור שלך, אבי, אל אדן חלוני, בדמיוני העולם אינסופי, קשה ולבן וטהור ופשוט, במציאות ישנו גבר מבסוט שקורא לי בשמי האמיתי, תות, אנחנו מבשלים פול ותורמוס, טוחנים חומוס, מוסיפים טחינה-שום-לימון, בבוקר שבת הוא חותך מלפפון, עגבנייה, בצל סגול, סלט הכי טעים, אנחנו נעים בטבעיות, ברגעים, משמחה לכאב גדול. כשאני כותבת, אתה מבין, אבא? אני כלום וכלום לא כואב לי, אין לי זמן או מקום. 

 ואז אני יכולה להיות הכל

 אדלמירה פלומינו ווילצס, 9

ציור כל הצלילים של כתום..,  Edelmira Palomino Vilches

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

עכשיו תנסו להלביש את זה
בגלימות של בית משפט
ובאותיות צפופות שמרצפות
את החוק עם מלט בחריצים
עכשיו
תנסו להפריד את זה
להורמונים ולנוירוטרנסמיטורים…
אולי תרכיבו ננו-שרצים
שיזחלו מתחת לעור
וינסו לאתר את זה
אולי תבנו איברים מלאכותיים
מתוכנתים
שידעו להריח את זה
לחשב את הפעימות
למדוד את המוליכות..  

אולי תסגרו את כל הפקולטות
למדעי הרוח
ותרסקו את ההסטוריה
תקחו את הכסף
לכל המשוררים
בעצם מספיק שתחוקקו
איסורים על שימוש בדיו
ובמילים
שאינן נכתבות
אלא במסמכים
רשמיים
פשוט תרעיבו את הזכרון
תרצחו את האבות
תדביקו לכל דבר
תג מחיר
ותשליכו אל המזבלות
כל מה שאין לו ערך כספי
ואז תוכלו לדעת
בדיוק
מה זאת אהבה דיאט.. למהדרין

(קטע)

אורנה אורנה, מה שיותר עמוק יותר כחול

ציור מה שיותר עמוק יותר כחול.., אורנה אורנה

 

צילה זן בר-צור

כשהמורה בבית הספר 'בית יעקב' שבו למדתי בכיתה ד' אמרה, כי 'עיוור משול למת'. התפרצתי לדבריה ואמרתי בחרון, "סבא שלי עיוור אבל הוא חי ויכול לראות את כל הצבעים בעולם". ובכל זאת, באתי בדאגה אל סבא שלי ושאלתי אותו, "סבא, מהו הצבע של החיים שלך?". הוא השיב לי, "אין צבע למחשבות שלי אבל הן צובעות את החיים שלי בגוונים שלא ראיתי מעודי". "ומהו הצבע של המוות שלך?" המשכתי ושאלתי, "הצבע של המחשבות שלך שיצבעו את לכתי בגוונים שלא ראית מעודך".

בליל אמש חלמתי על סבא והוא מהלך בגן ואוסף צבעים מעלי הכותרת של הפרחים לתוך קשתות השמים. "חכה סבא", קראתי לו. "העולם כאן נשאר ללא צבעים עוד רגע והכל כאן ימות". "אל פחד", הוא המהם כמו תפילה והמשיך, "אהבי את העולם, אהבי אותו ללא תמורה, והוא ישוב ויצבע את עינייך בגוונים שלא ראית מעודך

 מרים שחורי, בלט

ציור בלט, מרים שחורי

 

נטלי גוטמן

עכשיו נסו אותי. כתבו לי מכתבים, הלבישו עלי כאב, אולי תמצאו לפחות אשת מקצוע למקום הרעוע שנכון לכם. אין לי מקום משלי, יש מקצוע לקלוט מכתבים, כתבו לכתובת חיי השווים ידיעת הכלום הגדול שהתקבל בירושה. מי יבקש ללמוד עליכם באוניברסיטת הרוחות, מלבדי. צבע העיניים שלכם תוצר גנטי לא מצווה, לא כותב, לא אוהב, לא סוטה להכיל את הנתון המצווה בי. צבע גופכם דמעות לא מפיק מהסלע ולא מרוויח מספארי, ברוח הארצות שכבר ראו הכול מאחורי הסורגים. אבל בי לעולם לא מפסיק השיר על זה –  על עיניכם השרות, על פסי מכתביכם המשומשים אומנם, כדגלי העמים בהיסטוריה, אך שולחים אהבה בצורת בגדי הילדים ממחסני העולים בירושלים שנות ה-90 – תחבושת הביניים לקיצור חיי. הייתם הכתובים העתידיים שלי, גם כשאטמתם והידקתם את רגליי מקשים על ריקוד יומי.. אתם שלא טועים – כל שתרצו מארוגות הכלום משכו נא, ממקצועיות שמן הטבע השר, ואז אולי חברו לי מכתב. מן הנמצא המציאו. אחד יספיק לתעלה הארוכה של בלט חיי.

 20.08.15

שאול נמרי, 3

ציור שאול נמרי

 

סרגי יסנין

מכתב לאימא

 

עוֹדָךְ בְּרִיאָה, אִמִּי הַיְּשִׁישֹׁנֶת?

שָׁלוֹם לְךָ מַאַם, שָׁלוֹם, בָּרִיא אֲנִי!

יְהֵא הָאוֹר בַּדִּמְדּוּמִים רוֹקֵם כֻּתֹּנֶת

שֶׁבָּהּ בֵּיתֵךְ הַקָּט צָרוּב בְּזִכְרוֹנִי.

 

לִי כּוֹתְבִים שֶׁאַתְּ לִדְאָגָה נִסְתֶּרֶת טֶרֶף,

נִקְרַעַת מִיְּגוֹנִים וְצַעַר לֹא מוּבָן,

שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

לְבַקֵּשׁ בּוֹאִי, וּמְעִילֵךְ מָרוּט וּמְיֻשָּׁן.

 

אַתְּ חוֹזָה בִּשְׁעַת עַרְבִית כְּחַלְחֶלֶת

לְעֵינַיִךְ מַרְאֶה נוֹרָא חוֹזֵר וְרָץ,

כְּאִלּוּ בְּמִקְרֶה, בְּרִגְעֵי קְטָטָה נוֹאֶלֶת,

בַּלֵּב שֶׁל בְּנֵךְ שִׁכּוֹר סַכִּין נָעַץ.

 

הֲיִי שְׁקֵטָה, יַקִּירָתִי הוֹי אִמָּא!

זֶה רֹק מַרְאֶה עָמוּם שֶׁל הֲזָיָה שׁוֹטָה.

לֹא כֹּה שַׁתְיָן אֲנִי הוֹי אִמָּא,

שֶׁבְּלִי לִרְאוֹת אוֹתָךְ אֶגְלֹשׁ אַל הֵמִיתָה.

 אנטון בידרמן, פרק נוסף לגלי היופי

ציור של פרק נוסף לגלי היופי, אנטון בידרמן

רַכּוּת שֶׁל יֶלֶד תִּשְׁמְרֵנִי.

חוֹלֵם עוֹדֶנִּי כְּמוֹ קָטָן:

מִתִּסְכּוּלֵי הַחוּלִיגָן קוֹלֵךְ עוֹד יְרַפְּאֵנִי

וְלִי יִקְרָא לָשׁוּב אֶל זֶה בֵּיתֵנוּ הַקָּטָן.

 

אֲנִי אֶחְזֹר, כְּשֶׁהַגַּן יַלְבִּין כְּנָפַיִם –

יִפְרַח לָנוּ, שִׂמְחַת אָבִיב יָבִיא.

שְׁמוֹנֶה שָׁנִים חָלְפוּ, אֶרְצֶה לִישֹׁן כִּפְלַיִם,

אַל תְּעִירִינִי, חָדְלָה הַשַּׁחֲרִית לִסְעֹד לִבִּי.

 

אַל תְּעִירִינִי אֶל חֲלוֹם חֲסַר רִפְאוּת,

זֵכֶר אַשְׁלָיָה שִׁמְּרִי , שֶׁלֹּא יִגַּע בִּי.

מֻקְדָּם שָׁקַעְתִּי בְּלִי לִרְאוֹת גֵּאוּת,

בְּגִידָה מֻקְדָּם מִדֵּי פָּגְעָה בִּי.

 

אַל תְּלַמְּדִי אוֹתִי תְּפִילּוֹת, אֵין צֹרֶךְ!

אֶל הֶעָבָר הַדֶּרֶךְ לֹא סְלוּלָה,

רַק אַתְּ מִפְלָט לִי מִזָּדוֹן וּמֹרֶךְ,

אַתְּ  מְאִירָה – אוֹרֵךְ לֹא תְּתָאֵר מִילָה!

 היאם מוסטפא, 7

ציור היאם מוסטפא

אָז וַתְּרִי עַל דְּאָגָה נִסְתֶּרֶת

וְאַל תִּבְכִּי מָרוֹת כָּל כָּךְ עָלַי.

חִדְלִי לָצֵאת לִשְׁבִיל כַּפְרִי בְּלִי הֶרֶף

בִּמְעִילֵךְ הַמְּיֻשָּׁן, כְּבָר טְלַאי עַל טְלַאי.

 

1924

(מרוסית נטלי גוטמן, מתוך "מכתב לאמא", כרמל, 2006)

ציור טלאי עצוב.., אילן שייט

אילן שייט, הוא קצת עצוב..

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.