ניהול מדינה אישית

 

 

נטלי גוטמן

לרצון הטוב לבדו העיניים אין, גם יראת אלוהים חסרה, מעצם ההיגיון הרך של דמותו שכל השתדלות לברוח מאחריות על הרוך של הרך – נפסלת.. "וכל מה שרק יכול נוכח נמצא אגור.." (אודליה כהן)

אתי אלון אלעזרא

אבדו לי המילים
איבדתי את עצמי 
אין לי אותי 
לא בשיר 
לא בבית 
לא מחוצה 
אבדתי לי 
אם תראה אותי 
באיזו פינה חשוכה 
אנא הדלק את האור 
השב אבידה לבעליה.

 ציפי לשם, 1

פיסול דמותו של הרוך.., ציפי לשם

Amatzia Tvua

מתבונן בילדה הקטנה שלי, מסתתרת מאחורי הכר, בין שפע שקיות וצינורות בת ארבעים ושלש הבת הבכורה, ועדין רואה בה את הילדה הקטנה. רגע שוכבת רגועה, לפתע רעידות מטורפות, הצוות נזעק לפעילות איזון חומרים, חומרי הרדמה, שקט שלווה רוגע, מתעוררת מלאת חיוך, שובבות, ההומור מתגלגל בחדר, נראית כל כך בריאה, לא מבין מה פתאום פיג'מה באמצע היום. צוהלת עם תרמיל תנובה כאילו עוד רגע תצא לפיקניק, מה עושות כאן המסכות על הפנים, יש זמן עד פורים.

 אורלי שלם, 1

ציור מסכת הטוב על פני הרע..,  אורלי שלם

חיוכים ונפילות בקצב מטורף, קשה לעכל שכבר עבר שבוע, ראשון מבין רבים. ממקום לא ברור מגיע גל קריסה נוסף, ושוב מאזנים בין החומרים בשקית הצהובה לזו השקופה לזו הכתומה לזו ה… ושוב בא לי לקחת אותה בזרועותיי, לשיר לה "נומי נומי…" רופא מסביר לנו את "המשך התהליך" כאילו מדובר בפס ייצור, אבל איזה טענות יכולות להיות, הוא כל כך אנושי, צוות נהדר. כלום לא דומה כאן לסיפורים על מערכת בריאות קורסת. כאן הכל מתקתק. מלחמה. מלחמה שמתנהלת בשקט, כל חיידק בחדר מאיים כמו פיל השואג לרמוס את ילדתי. איך קרה שאין לי רובה ציד דו קני להרוג את כל החיידקים בסביבה..

אמציה טוויה, 1

ציורים Amatzia Tvua

אמציה טוויה, הילדה הקטנה שלי

תורנות סביב השעון, ילדתי שוכבת בחדר ששימש פעם את גולדה מאיר כשהייתה ראש ממשלה. הציוד הרפואי השתכלל, הריהוט בחדר נותר צנוע כפי שהיה. מסתבר שגם מחדר המרוהט כך אפשר לנהל מדינה.. שוב הילדה נרדמה. החולה היעילה.

 אמציה טוויה, החולה היעילה

צילום החולה היעילהAmatzia Tvua

האבחנה – לוקמיה אקוטית. שבוע כימותרפיה מאחוריה,

עכשיו שבוע הבחילות שנבהלות ממנה

הדיסק מנגן,

הילדה שרה, 

מחייכת ועובדת,

מנסה לסגור פערים.

26.02.15

זואי גרינדאה, אישה במטבח או הבריאה

צילום היעילות המחויכת.., זואי גרינדאה

 

נטלי גוטמן

 

כמו אבא

במלוא השיבה –

משען עד תומו,

מבצר רדום

לידה,

היה

מושיט יד רגע לפני ובנפילתה,

עוגן סירה ישנה,

מתייצב חשוך דור,

כמו ילד עתיקות האומה,

רואה סכנה כחטא,

לשואה מסרב, לגורל, למזל, למחלה – עבור.

 

ובאותה נקודה, שם, במקומה,

בצנע, בגאווה,

נשאר

כמו הסיבה האחרונה

לאהבה.

 

וכשהיא התהלכה נכה,

בכה מאחורי גבה.

לה, אשר זעקה בפה המרושת-

שאין זו חכמה

לשמור על כל אחת!-

ענה: זה לא נורא.

 

כעבור חיים, סיפר

שתמיד ידע –

בה התגלמות האהבה,

והוסיף, שאחרי הכול

האבות

לא בשכול…

לא בחיים.

 

6/05

פיוטר סטרלניק, אוריון גדול

ציור אוריון גדול…כמו אבא.., פיוטר סטרלניק

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.