החולשה

 נטלי גוטמן

במלחמות כותבים על אהבה,  מי שמרגיש משורר, כותב. על הווית הבערות, על פקיד ושר שנאחזים בחלל כמו בחיים, ממושכות. והמילים הן יחידות מובחרות שבאות בזמן בלא תלות בחלל, קושרות בין מה שקורה באמת..כנגד עונת הסתיו עיניי בגודל התמימות המתפוגגת מעבידות חללים החלולים בגוף. והוא מרזה לו, ומדבר..מספר על אבן הבדולח ועל חלוקות הנחל שהן לא יחסמו חושים, ולא את גישתי לחניית זמן כלום לא מאובטחת לקו ישיר המוביל לבית-ספר בדואי בנגב, גם בימי שביתות קודש כשבמסגדים און-ליין לאוזני כל קולטי השפה הערבית יוכרז על השבתת באר הילדים השייכת למדינה, הנאטמת משום שהיא שייכת, נגדה השביתה, וגם נגד המורה יהודיה יתומה, יוצאים נגד והבודדים בשל חולשתם הטבעית מול הרוב מוקד להפרעה, ומרימים עיניים רק לשם זעם הניצחון עלי שקוראת לעצמה ישראלית כדרך קבע, וילדיהם ברחוב חוזרים על מילת גנאי, בלי כל תוספת או כבוד לראשי המלבין, מרימים אבן קטנה ומקל על צלה של זו שקרובה מדי לזירת חולשתם, נטע זר – משדר מוחם, גם אם הייתי להם אימא באמת עצם הדמות הקרובה לכול הטוב והרע מטרידה.. קטנים וקטינים במחאתם מורמים על פני כללי הדת והאתיקה, וחוסמים אמבולנס, שלעתים בא מאוחר..

 אם הנני אובייקט רק אובייקט, אנא, הוסיפו לי תום, אחלק לכל עבר, וקבלו אז כפול בשירה ובאהבה –  בגוף ובשאר נתיבים אליכם..

 

נטלי גוטמן

אם הייתי פילוסוף,

הייתי ממציא לך סיפורי ילדים

על עצמי כתבליט מחומות קרטגו

ועליך כלנית החרבות בחופי הים הכוזירי.

 

לו רק הייתי במאי בסרט,

הייתה השמיכה קצרת אמרה על כפות עקבותינו

נקרעת ונתפרת שוב מתעכבת משה כפות רגלנו,

והיינו עוברים את החורף!

 

לו רק הייתי זמר,

לך הייתי בונה במת פרוורים דרומית-

היינו מעלים שמיכות על גגות סורוקה

מחממים ציבור שסווג לסרבול ברמה (כפשרה)

ושרים עם בנות בדואיות בלוז קרבה לביתי-חולים

וכל הקניונים המתרבים בשמש היו קורסים ברעש החמלה

 

לו היינו עולים על הבמה…

 

אוגוסט 2014 – 2007

ושוב, המטרידה מכל זו האהבה.. ומה זה להיות ישראלי אחד למוד האהבה, משמע אהוב? לפחות פעם, לפחות בעבר..? אוכל אני להחזיר ידיעת האהבה, אם דחו אותי חברות שלמות גדולות ממני, החברה הרוסית, למשל, שלא ראתה בי כל עניין, ואובייקט לאהבה. ומה שווה ידיעתי אם אין למי? ואם לא אוהבים את האדם גם בהווה, באופן שאף לא מאפשר תקווה, האם יימצאו בו עדיין השניים – אהבה וידיעה?

ומהו סוג האלטרנטיבי אולטימטיבי של קשר? למשל, אם אני ערביה בחברה ישראלית, האם אהבת החברה הליברלית לנפשי הנודדת בין ערביותי לישראליותי תוכל להיקרא אהבה?

שמא, יש מצב שאסור אולי לערביה שבי לאהוב, ולבחור דמות גברית צברית לחלומותיי הרטובים, מעין לאונרד הצרוד?

טוב, אומנם אהבתי תהיה ללא מענה, אבל יש מלבדי, שאכן התאהבו וידעו אישה (או גבר), וטעמו מתשוקות לזרה המושכת שאפילו שפתה הנלעג היה עושה להם את זה…איך להעריך את גודל אהבתם או נפשם שהכילה זאת? הרי, אם הייתה קטנה, מראש היינו צופים למסכת בגידותיה מול כל מחסום, וכי איך תחזיק, למשל בתנאי שטח שהישראליות מציבה כגבולה? או הרוסיות ההיא הידועה בכל טוב, האם צורת אהבה זעירה שבגוף תספיק לאוקראיני כדי לחצות כביש המלחמה שודדת איברי הזדהותי עם רוסיה, או בגזע מקומי ישנה צורת אהבה מספקת אישה כמדד להזדהות עם ישראל?

או שמא, אין אהבה בדור הזה? אבל הייתה.. אז לאן הגרה? ואם בהגדרה, בהחלטה נגביל את מצב ההפחדה הנפשית ולא נאפשר מנוסה, נקבל אולי פתח כניסה נוסף מיותר להמונים בחושך פרוורי הבועה..

 

.07.14

גד נתן 3

תחריט בית לסרטנים קטנים..,  נתן גד

 

אשבעל עשתרות

 

נדבר לגופו של עניין, אני אומר
גם אם זה לא העניין,
אדבר עם גוף האניה הטרופה שלי,
כי לאני יש גוף
אניה טרופה תקועה על שרטון,
בית לסרטנים הקטנים שמזדווגים
עליה בשמחה ומולידים סרטונים…
להקרין את הסיפורים
השובבים , המטורפים
על הגוף השרוט והפצוע של הספינה
הספונה , הסחופה…

כי יש נשים שאוהבות להתבלבל
בין גבר לאדוני צבאות,
ואני חייל פשוט,
בעל גוף , לאלוהים אין כזה,
תארי לך אותו עם הגוף שלי,
היה כואב לו הגב
התחתון,
אבל הוא בעליונים,
אז מה את אומרת,
נוריד את התחתונים?

 

%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%9c-68

צילום תחתוני פלסטיק ליער אוסישקין.., אשר ג'בל

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.