נשיקת התכל׳ס בנירונים חופפים חלקית…

איסמאיל אבקרוב, מיימי ביצי (חוף)

ציור איסמאיל אבקרוב

 Asher Idan

אשליות, רשתות, מימדים ועמימות: תורת רשתות הנוירונים מסבירה אשליות אופטיות באמצעות רשתות חופפות חלקית. מאה טריליון הסינפסות במוח מסוגלות לייצג אינסוף מימדים ומשמעויות. אבל התכל׳ס מכלה את רוב המימדים והמשמעויות למספר מאוד מצומצם ומטומטם, כי זה מעשי…

שמעון טל רז

"…המרכבה של גופינו פסל אבן
בדמות האדם החושב כמעשה הלוחות…
מלוטש בזויות ומשטחים רבים
תלוי על סיב/גיד ניילון עדין…
מתאווה להיבטל בשרשו ומהותו למות מות נשיקה…

וכאשר הכלי מלא וגדוש, הרי אינו מסוגל לקבל ולהכיל השפעה ולכן עולה על גדותיו. וישנם אותם תלמידי חכמים שעל פי טבעם ומהות נשמתם שהיא מעלמא דפירודא, אינם מסוגלים להכיל פנימיות ומהות התורה אלא רק פשטי התורה בחינת לחם ומים לבדם ולכן נדמים כאווזים מפוטמים שמלעיטים אותם במזון חרף התנגדותם והלוא אין כפייה ברוחניות – אצל הבהמה גופה מאוזן וראשה במישור אחד עם איברי הרביה. ואילו האדם הזקוף עליו לנטות ולשאוף למעלה ולהידמות למלאכים הקרויים עומדים. שרפים עומדים ממעל לו. ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ועל פי בחירתו ומעשיו מטה עצמו למדריגת בהמה שעושה מעשה בהמה או שמתדמה לקונו שמדבק עצמו לשמים..

(בעקבות מסכת קידושין)

אבנר חדד

ציור אבנר חדד

נטלי גוטמן

 טרנסג'נדר, קורא, אמן, פילוסוף, וכלל תושב שפה, כאובייקט מסומן, הוא בן-כלאים שבוי תרבות הלשון, וסחוט התשוקה אליה, עקר. אך כאשר שפת השבויים מתאחדת, נברא ממנו הוגה הגולם – קירח מבריק שלא ככלי מופעל ידנית, מקומו בשערות הלשון, מתוך השערה בא ולשפתה יכלא את המציאות. קללת אפלטון בטעמו, בידיעותיו כמשורר המקרו: תקופתיות, יחסיות, אוצר ניסיונות ההתאבדות הלשונית. ניסיון הצטברות המסומנים הופך למסורת ההשקעה בחריגים, במסתברים כאלטרנטיבה לחכמה. ואילו במיקרו, בסובייקטיביות, המשורר כאישה נחשקת, חדה על דמות האומלל חסר המיניות, כתובעת עממית ממקמת מבשרת מתמודדת עם תופעתו כיחיד חסר נחמה..

אבל לא בו, ברבים המגבלה – כפייתיות הדרישה לאובייקטיביות, לחלוקת האישה במידות במנות לפי השפה שממנה באה. כשאין במשורר שפת הסופר המגדילה תרומה לכל פלומת האנושיות – לשתפה בפלומות לאינסוף, כשיתכנס האינסוף תחת פטריית העדה, יישרף בו כריזמת העבר תוסס מוכר מוזכר בכתובים החגים בניסיון ההורים המספרים ובוכים.

הדורשים ברבים על ליקוי דרשות להם והעדר הכספים להם – להיבדלותם התנתקותם משפת הישראליות כי לטענתם, הוליוודית היא, אליטיסטית, זרה להבנתם את העולם והקור דוחה את החום, מדיר אותם, הסוגדים לתכלית הכיבוש מחדש של הבמות, ללא עדות ועדים לחופש השופטים, לחלק טובות שתסופק עדה אחת לכל אחד- לערבים שפת הערבה השרופה, לאשכנזים קלסיקה קפואה, למרוקאים כלי נגינה משקם הלב, לאתיופים פתריארכת מרגיע עד מות אישה… ולי כתושבת מעורבת החצויה בלשונות, להיות נצר העדה הרוסית, מנוחמת בחניקת ההתבוללות, וסופית זונה בתרבות הסלבית…(?)

אולגה letavinaליטאבינה ,

ציור אולגה ליטבינה

הנה התורה וההפתעה, כי בתור אותה בלרינה-פרימה מאופרת סנטפטרבורג, עדתי למודת יסודות ההכלאה שנחקרה ואף הספיקה להיות מאושרת אחרת, ובבית ספרי האוטופי פרטי נס התרבות היהודית שלא הכרתי בעדה הרוסית של גלותי, הנס שורד כבובל'ה עצמה של מוטציה רב-קוית רב-השפעתית בין-עממית, כולה צליל חרישי בסצנת היחיד, אחד שפורח בהתאם לנירונים במשחק הפינג-פונג הגנטי, וקולי הסובל רק מוכיח אהבה מדעית.

והנה, שאלת סרק שהתבטלה בקיומי: מדוע איני זקוקה לכסף? בסיטואציה של ביטוי כשליחות היחיד, קודמת לכל יחידה אורגנית אהבה חסרת הנחמה, שהיא – תרבות. ההמשגה היא – לחיות על ברכיה. כשוקדת על מתחי לשוני אסתטיים, כמשתוקקת לסיפור בלשי של איבוד הלשון, שעלילתו נחוצה לחיפוש אלוהים שחייב בסוף חיינו להביט ברוצח הכללי, לאחר הימצאותו בתאטרון שברמה הקוטלת נשיקה לכל פה ואוזן.

איש גורדון, נערה ומעקה

 ציור נערה ומעקה, איש גורדון

 בפרעות הנשיקה וגם ההולם בה מתים ברמת הנירונים. משותק וכבד משוטט אלקטרון הסיכוי לכישוף חוזר, למפגש בין המסמן למסומן, אלא אם יזקוף נוטה להידמות לפיות של נשיקות בשפה הפואטית.

auraההילה החד-פעמית שלו אינה אמירה בשום שפה, זו – תחושת המודרניות. אולם "ניפוץ ההילה – בחווית ההלם" (1939, בעקבות סטפן מוזיס, "ולטר בנימין ורוח המודרניות")

רונן קלאס

לעולם לא אשכח
את חוה גביש, המורה לתנ"ך 
בבית הספר התיכון,
איך הייתה אוחזת בידה
השמאלית את הספר,
לעיני כל – ומקריאה.
ועיניי שלי שראו 
תמיד רק
את ידה השניה
האוחזת בשקע
צווארה.

 גיאן סנט שירון

 פיסול Isabelle Jeandot, צילום Jeanne Saint Cheron

דיתי אלון

אתה זוכר את הנסיעה ההיא?
הילדים רבו מאחור
הנוף של זכרון התרחק עד לכביש החוף
אמבולנס דהר לאי שם
גם הירח.
בחדשות העלו את שיחות הגרעין על מוקש
והצמה

שקלעו לי ביריד 

דמתה לחבל

הורדתי את הראש

(מתוך המחזור "שירי נשיאה")

 חיים בירן, 1

פסל חיים בירן

שמעון מרמלשטיין

מיזנתרופיה פוטוסינתזית

… תמיד יכול להיות יותר גרוע. למשל איש של דעא"ש שמנגן רק על הקלידים השחורים, כי בלבנים הוא כבר ירה. תארי לך איך המוזיקה תשמע..

כך אני אוהב את העולם
בלי אנשים
בלי חיות
צמחים זה בסדר.
הם לא מדברים
אין להם דרישות מיוחדות
קצת אור, מים, אדמה
ורוח מלטפת מדי פעם.

רונית רוני אואנונו, 4

ציור רוני Ronit Roni Oanono

מה יהיה, כשלא אהיה –
האדם האחרון –
מי יישא את המחשבות האלה
פירורים של קץ?

כשארד על ברכיי
כשהרוח תפרע את שיערי
היא הרוח
הנושאת את האבקנים
ואת הבשורה
אין עוד בעלי חיים
רק אנחנו
כלורופיל עשוי מאדמה
מים וקרני השמש.

 

פסל קול קורא, חיים בירן

סימה לוביץ, נוף ילדותי

ציור נוף ילדותי, סימה לוביץ

נטלי גוטמן

 לפי תכנון הנס, חומת תלמידיי בי. המתלמד החי, על חומות מתרכך, ועלי להעלותו בדרגות הטירוף האקדמי, להתיש את הסביבה המתה כמסה רגשית, לטייל עם דמיון השקספיר שלו.   זו חומת ניטשה שמאשפז את עצמו אחרי לכתו אל השווקים כאמן מטורף, כי שם טרם רצחו את אלוהים הנלחם עם שעמום. וקודש נטמן באיבריו.. סבתא רבה של ילדיי בכפר אוקראיני, הטביעה אותו קודש בחלב הפרות שלה, ואת אדמתה דאגה להחזיק כמשומנת מהפרשות ביתה. מיבולה חילקה ללא תמורה לשכנים, לא שמרה לבנה ולנכדיה, מאושרת על הזכות, עד גיל 90. בעלה הושמד, היא הסתתרה בנתינתה, שינתה את שם משפחתה כדי להיות פחות יהודייה רשמית. טירופה לא נלמד גם אחר לכתה וסודה עמה. לא הותירה למשפחתה רכוש בעל ערך, ולא זכר מהתקופה.

התרבות היא רוח אהובה, אין ללמדה, ואינה גובה מסים ולא משלמת, גם לא מחייבת הבנה, כל עיסוקה ורצונה בהכרה פרטית. האומלל כניטשה, אמור היה לגאול גרמניה, כמטורף בשירות אלוהיה. כמו דויד יום, הכוכב הלא הכרחי של מטריאליזם חמור. אלה היו, בלשון המדעית הבנלית, גרעינים, בלוני התנאים לחמלה, שלא הוכנסו כחוקים להיכרויות חובה, אלא כהנחות ההתחשבות ואף החמלה על התורה האי-רציונלית שמתארת קיומם של הטרום-אנושיים באנושיותם.. את הלוגיקה של שפת הקודש שלא מגיעה בזכות עצמה ולא לכולם, אולי למי שמתבגר מסיפורי אהבה.  כל השאר, מדעית, נתונים לבורות חסרת השפה שכובשת גם את ישראל, בביזריות דריכתה על אותה יבלת המשוחזרת באחת, ללא כל מאבק ההיתקלות בבני הארץ, בבנות דוד שתמיד היו השימוש הקלסי בגוף ובנפש מעצם תרבותם שדומה לסבתא רבה, שבדיפלומטיות ובאותנטיות גייסו שפה ארוטית חלב ודבש, למגיה ממדרשת פסיכואנליטית, ליברלית, פרוגרסיבית – צד אחד לפני כל גלות ותקופה. שפת הנתינה שעורכת הכנסת הילה. כמוץ מהספרות היפה, היא המודאגת במקום האדם, במקום ישראל שמפרה את נוהל הטירוף האמנותי של ניטשה – הספקנות בגבולות החמלה ליופי הסובל בתכלית, כיעד.

הארץ כבר לא צעירה וההטרדה קשה לה, כולה מינית ללא הבחנה והדדית ללא פרט. של ההמונים בהמונים וחוזר חלילה. מעיינותיה שזרמו פעם משדיה הכבדים מקורבנות של אלפי שנים, הזדקרו כנגד ההשפלה היומיומית, חסמו את הגוף מתמלאים מהבור הנבער. ואפילו האמנות איבדה פילוסופיה שגואלת מעבדות, ונמרחה מעל ראשה בקללת אפלטון שהתגשמה, בפרנסתה השתכללה והסתגלה מתכופפת לנדבות..

רק זאת בקשה לומר ארצי: הולם אותי אדם. לידו כמו בקרבת צמחים, דגים, כלבים, מנהיגים פושטי רגל, תמיד נפתחים בי לרשותו נימי השירה והמחקר להטריף את חיל הרווחה לי.

הודיאל אפריאט, כתבו בעיתון...

ציור כתבו בעיתון, הודיאל אפריאט

טמילה רם

אז כשאחזה
בחזה אהבה
החזיתות
נפלו
באין 
יריית רובה
ידיים
הושטו 
לפתות 
אהבה
באוויר

 , סלבה קורולנקוב ניחוח וויסטריה

ציור ניחוו גליצריה, סלבה קורולנקוב

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.