סולם ההכרה ובור שורץ התודעות

 

חנה טואג
גולה

היא זכרה לה את הכתמים מתחת
לחצאית בית הספר
שקראה להם: פרחים כחולים
כדי לא לאוְושֵש את השדה שלה
ברוחות רעות
היא זכרה לה את
את זה
שאם חלילה תשכח
תדבק לשונה לחִכָּה
אבל
שדה השֶלֶף הכחול של הזיכרון
יִיבֵּש את ימינה ואת שמאלה
והן חזרו למעוד אליו
והייתה גולה ממנו
ונאלצת לשוב

תמר איסטרין

פסל מאת תמר איסטרין

 

נטלי גוטמן

האבות שנולדים כך, זהו כל סיפורם, כגברים. עם זאת, השחיתות והאצילות יחד נזרעים שווה בשווה ברחם החברה, שנפתח לעשר אצבעות, וממנו באומץ גוזלים ובאומץ סובלים, והביטחון מסופק ממאגר תודעת צדק הורי ראשוני. גובה הסולם שיעקב יבנה, לא הכלכלה תקבע, בבור שורץ תודעות ילדיו, ויצטרכו לזנק כל אחד עם משפחתו ממדרגות השמיים של ילדות שוות קן ההכרה..

נהוג להחריש כשאביך את בגרותו הישראלית בעשור השביעי שלו, בילה להנאתו בניקוי בתי שימוש בין היתר, כשכיר גם בבתי אבות של ירושלים. מאז שבקעו ורידים ברגליו כשהרים מכונית עם נהג שקועים בבוץ בסיוריו על שטחי גורלו כמהנדס האזור באוקראינה, אזוק היה דרך קבע בתחבושות בד נמתחות תומכות בשקיות דם הניגר בגולות זרקורי הוורידים על גלי השוק. בעבודה טובעות במגפי הדייגים, רגליו היו מתנפחות כשנאלץ לעמוד במיי קולחין, אבל אבא רגוע ומסופק כמי שעומד על משמר בקריו מבצע צו האבהות – מרחיק אותי מעוניי, כמפרנסת יחידה לארבע נפשות. בערבים יעשה את כל הדרך מירושלים חזרה לביתו באשקלון, המאושר מאדם הביא לי כספים לשלם על מגוריי בחולון. בחיוך הלאומי שבו, בכל מקום עבודה ייהנה, עד שאוכל אני לשחררו מההכרח שהטיל על לבו, בחשאי מאימי. ואחרי שנים כשאסיים את התואר, אעבוד יותר ואלמד פחות, הוא עדיין נע ונד אחריי, יפליא בכל כוח של צעיר זקנתו לסדר לנקות לקנות לבשל ולשמור על ילדיי, ולעבוד חצי מהזמן בשטיפת כלים יום-יומית, מציע את עצמו תחת כל החולים, או אדישים, שונאים, עצלנים. שנים יחליף את הפועל הפלסטיני צעיר שנעדר כשנסגר בשטחיו לעתים ארוכות, וכי ברור היה שאבא הוא שיציל חבר.

ונהיר הכביר היחסי שבאלה האבות, בכך אשתיק או אקצר או אנמיך את יבבות צרכיי הרגשיים, בגזירות שוות ערך לכאב אבי. ומבוית שטח האושר הקדום, וילדים רק מחפשים שפה שתכניס את החיים לחד-פעמיות חסרת פניות מבית אבא קבור. מאצילות האושר להיווכח לזרע מהותו.

 

דניאל חקלאי
אבא

אבא לא היה
מהמקום ההוא שהאנשים שהגיעו
ממנו ארצה-שתקו ….
אבא לא היה
גבר עשיר ממרוקו
שעלה לארץ בהתלהבות
תמימה ונשלח
לעיירה רחוקה בדרום
וגבו נשבר מרוב
שהתכופף כדי לנקות
את הדגים
בחנות קטנה שבה עבד
כשכיר תמורת
שכר זעום.
אבא לא היה
מזמר זמירות יפות
בערב שבת לאחר
קידוש משפחתי מסביב
לשולחן בדירה
קטנה ברמת גן בשכונה
שבה מתגוררים
עיראקים קשי יום עם
שפם דק שמקשיבים לשירים
בערבית שבוקעים
ממקלטי הרדיו
הישנים שבהם קלטו
את קול
ישראל בערבית.
אבא לא היה
גבר ערבי חנפן וכפוף
מכפר קטן בגליל
שנותר בשלמותו
לאחר הנכבה ושנדף מפיו
ריח של קפה מהביל מתחת
לשפמו האפור שהיה בולט
בין קמטים גבריים בפנים
עייפות שבירכו בחיוך גדול
בכל בוקר
לשלום את נציג המושל
הצבאי (שהעניק לו אישור לשבור
את גבו השחוח בעבודות בניין
בעיר היהודית הגדולה).
אבא לא היה

נשים

(סיום טרילוגיית אבא)

האותיות הראשונות של השמות
שלהן הציפו את הפיד בפייסבוק שלו
והוא הביט בפליאה בנשיות שלהן וגם
בדברים שלא הבין (עם חלקן פלירטט
לפעמים בכתב) …והוא הכיר תודה
לאשתו וגם לנשים שלא הסתירו עוד
את הפגיעה המינית והוא התבייש
מפני שידע שהוא מרגיש כלפיהן
תוקפנות
מינית וגם רכות מינית וגם רכות
אנושית (במה הוא התבייש באמת?) וגם
מפני שהוא עבר דבר שקוראים לו פגיעה מינית שאין
לה שם כי בן לא אמור לעבור פגיעה
מינית מאימא שלו (שאוהבת אותו מאד)
ועל זה באמת לא מדברים (הרי יש לך זין והזין
עומד ואתה הרגשת מגורה כנראה והשופט עוד
יכול לשאול אם נהנית) וזה נמשך שנים ועכשיו
הוא מתבייש כי הוא גם מרגיש קרוב
לנשים האלה … וגם שונא
אותן וגם אוהב לפעמים …ואז הוא
הבין שאלוהים היה אימא וגם אישה (ולא
גבר כמו שרבים חושבים בטעות) והאימא
הזו אמרה: ויהי אור אבל האור לא נדלק…

אשר גיבל נגיעות של רוע, יער אוסישקין

צילום נגיעות של הרוע ביער אוסישקין, אשר ג'בל

אשם. אשם (הוא לא יכול לכתוב את השם).
אבל יש רגעים שהוא חושב על אבא
שלו שמתפלל בודאי ביום הכיפורים… .
והוא מוחל. הוא באמת מרגיש שהוא מוחל לו.
והוא אומר ויהי אור. והרוח של עצמך מרחפת מעל פני התהום.
ומרגיעה את התהום (ומאמצת את התהום ללבך בזרוע גברית ורזה שיש בה שערות. כי אתה גבר.
ועכשיו אתה מרגיש שגבר זה דבר נהדר

אשר גיבל, ילדה בת חמש רוקדת בשכונת הארגזים חגיגה בעיצומה, שנות ה-70

צילום הילדה רוקדת בשכונת הארגזים, שנות ה-70,  אשר ג'בל

 

חנה טואג

בילדותי היה עולמי ענו
כמו להבת פתיליה
רכון כמו אופניו של אבי
על קיר הבית
אבל ידעתי לכשף טבעת קטנה
שמצאתי ברחוב
ואילפתי שדים אדומים
בנקיפת אצבע ענודה
והזיתי סוכר במקרר הקרח
הישן שלנו
וכשבא החשמל בסוכר
קפאו כל ציפורי השיר על החוטים
וכשגנבו לויטוריו דה סיקה את האופניים
בהצגה יומית
ראיתי את אבי חוזר לעת ערב מעבודתו
בידיים ריקות
פעם הוא היה מרכיב אותי צמוד לכידון
וביחד ניצחנו את כל העולם

 

איקי בוברמן, מלאכים

ציור המלאכים…, איקי בוברמן

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.