עריפות קטנות של שגרה

כבל פיו שיער, וחבלי לידת וונוס הועתקו לצהובונים. במיטתו הוא הרהיב בפניה מרכין את גופו לכיסאות הבחירה בו, ההצבעה עליו שלא תלויה בצורת גולגולתו, אוזניו או אפו הנשמעים לכבלים העיקריים של חייו… זו היא,- התפלל בסתר,- היא שהחשיבה ריחות כחוויות במשרה מלאה, ובכך אשרה כהכרח את שעמום עבודתו הממשלתית. וונוס אשתו החדשה נדבקה ונתלתה על קולות הבוחרים והייתה היא להם לביטחון המדיני. תחת כותרתה הוא יכל לעלעל בדפי הפרטים ולהכליל את עצמו כאחד מאחדים בדור מוכרי הטכנולוגיות של לשון. החוש הפוליטי שלו התגייר, התאסלם, כדי להיבלע בוונוס היפה שלו. והיא מראשית דינה הוטרדה, מהבועות חומקת, משתוקקת למחיקת פערים, ובפועל מחוקה, נראתה יפה במים החמימים שכמוה, כאשה שבה. אחת שלא מכסה על איבריה ועל ראשה המלבין כנגד עיני הבוהים בה ובבועת גידול הילתה.  ולא עזר לה כשהתכסתה בהישגי פרטיותה או בכבוד חיצוניותה האליטיסטית, הרי אישה היא אוכלת כל. ובכך דמתה לאחותה מארץ הדומינו, ערבייה קדמונית שגם היום השקפת עולמה על מצפונה.

בשם אותו נימוק דין העדן הבתולי, האשימו אותה בשיגעון האח שהתרבה בביתה בגלות, מזכיר המקווה שורץ הכשרות, מסוגו המקומי: גידלת לנו אח עצבני, אמרו. היא ענתה, טוב שישנם אחינו בבית אבינו והלוואי שיישאר בנו שיגעון אחיכם שנכשל בחדרינו פנימה, ועולה לקדושות עד היום מחוץ לגדרות. הוא החולה, לדבריכם, מתפרץ ומערים עליכם. אבל הוא בכורי – תעודת החשיבה והרגש שוויתרתם לכם בשגרה. וכמו כל משוגע יהודי מכובד ואהוב על האלים בספרים ובמציאות ארוכת הטווח, בישיבתו איתכם לחגי שולחן הניתוחים ארוך, כשחיפשתם אחריו ברשתות שוק לשם שיחת יומכם, יחסו אליכם – ניסיון לעצור את ההתחמשות האלימה שלכם נגדו, בשבטים שהפגינו בעד רמיסת פילוסופיית המדוכאים שהיא שלו, שגם הוא המטורף המסורתי לקח את הצידוק שלכם ואימץ לטקסי הברירה הטבעית לכם..
ואני, וונוס הבית, לא הצלחתי להחזיק בו בחצרי , וגם אם כעת אסתלק מגשמיות, וממנו, מכוחו הצעיר, לא אוכל לנמק את היעדרותי בכך שלא עשיתי דבר רע לגן עדן, לתפוחים ולאתרוגים, כי בארץ הדומינו, זכורה לי ההליכה לא לכל כיוון…

ותרגיש וונוס על כתפיה פרוות עדר הקם בין חומה וכביש. כשהרופאים יבדקוה בוודאי שלא ימצאו פגם או פיצול לשניים – בה ובהם, הוטבע הרך, כאילו כל תורשתה היא חד-הוריות חד-אנושיות חד-מיניות חד-מימדיות.. ואין בדמה את אמה ולא נטייתה להשמנה הבלתי-רצונית. כנראה, אפשרית השקיעה בהרהורים, שתיצור שכחה והנצחה למי שבחרה להוריה:

"היי, האהובים כולם- עליכם! אני לשיקולך הסובייקטיבי, ורק אתה שתבחר להיות לך לחומר, כי אני אינני הדמיון הספרותי לך, ואין בי בלעדיות- נושמת אני מתוך סיפון המשמעויות של אחרים ומנסה גם את ריאותיהם של הלא מוכרים והלא מכירים…"

ונקבע הסוף בתגובה לה שיעשהו אותו כבל פה
מקפיא, קושר, מעקם- המשגיח על וונוס בחבלי לידתה עם הרנסנס…

שירי ברוק שגיא  /  זהירות, שיר לילה

תִּזָּהֵר
אַתָּה מַתְחִיל
לְהָזִיז לִי אֶת הָרֹאשׁ
לִמְתֹּחַ בִּי אֶת הַצַּוָּאר הָאָרֹךְ מִצִּפִּיָּה
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלְּךָ שׁוֹקַעַת
תִּזָּהֵר
אַתָּה חוֹנֵק לִי
אֶת הַמִּלִּים הַשּׁוֹתְקוֹת בְּלִי לְדַבֵּר
תִּזָּהֵר
אֲנִי אוּלַי אוֹהֶבֶת
עֲרִיפוֹת קְטַנּוֹת שֶׁל שִׁגְרָה
כְּדֵי לִזְכֹּר מֵאֵיפֹה אֲנִי בָּאָה
וּלְאָן אֵינִי רוֹצָה לַחְזֹר
וּלְהִזָּהֵר
אַךְ לֹא אוּכַל לָבוֹא אֵלֶיךָ
בָּדַקְתִּי בַּיּוֹמָן
הַלַּיְלָה אֲנִי עוֹבֶדֶת
כְּמֶטָאפוֹרָה שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר

***

הימים עוברים
והמסות הקריטיות לא מצטברות
בחלקים הנכונים
כשאת יושבת וכותבת את הדבר
שמפחד להשתלם.
והדבר הלא-שלם
משאיר אחרייך חלקיקי אבק מדי לילה
שממלאים את הפינות במקומות הלא נכונים
ולבעלת הבית שנהיית מכורח הלהיות
נמאס כבר לגרד מהסדקים ולנקות.
וכך הימים עוברים
והאוזניים מתקפלות בספרים של אחרים
והצעקה שלך מעירה בכל לילה
את שעון המקלדת המתקתק את המילה: זמן
ואין יותר מקום למילים שאחרות
אומרות
אין
מקום נכון למלא יותר
מאשר זה שכבר היה
יכול להתמלא
מזמן.

 

ציור בעקבות שגאל מאת תלמידתי

ldkfgldk dlfkgdlkfgd dfgdfg