פאזל לא מורכב

 


אבינויעם אשבעל עשתרות חקלאי

אתן חוצות את נהר העריות
אל הגדה האסורה
שם מונחת גופת אישה
שהיא לא אתן
ואתן מקוננות על כך שהיא לא אתן…

הרי הייתן מכניסות את האבות לכלא את כולם
אולי חותכות להם את הביצים אפילו מטילות עליהם עונש מוות
תרנגולות מטילות שכמותכן..

(קטע, 20.12.14)


נטלי גוטמן

השרשראות, לעולם נעדרות ממדעי החבלים.. גם אם טבולות בשלוליות הבוקר. מי שיגדל במפרץ החירות, כשהחבל משתרש ללא זהות, טבעי שיחפש לו רעיונות חלופיים לקשר, למראה עיניו חיזוקים, ובלי השלכות למפרקים משלשלת הנחלשים, ובלי סימנים כחולים. שכנגד העונג ההדדי כל שיקרה בינינו יושלך, וידע אשמה..רק הלא מאמין בארוס תמים פתוח, ישתבח כגיבור בעדר, בין נחלי פרנסתו מוסט. עמו לא אלך בשדות. כשחצינו במעברי הדומיה, בשתי ידיו ננטשתי. מחבליי גזרתי עידנים של אהבה אליך..

קיבלתי בתורשה ישירות את השתקפות האדם, כנתון שאבי וקרוביי ספגו בביוגרפיה – מרדו, ומאידך, ממני מנעו בגופם את מראה התמודדותם, העלימו כל קיומה, הסירו חבלים. מלבד השקף האגמי כראי העצמי, והוא שישתרע על מיתריי. כמו שעשו הורים שכאלה לילדים שכאלה. ודרשתי יפה הסבר, חיפשתי להישרט ממילות גנאי רציונליות כלפיי- על ציוניי הנמוכים בהיסטוריה ובאזרחות לפחות, ולא עשו זאת – ניחמו אותי, טענו בדאגתם לבריאותי, כי רק היא תעמוד לידי במבחן של תרבות, וביד מלאה ואצבעות ארוכות, כשלי, שחררו את גופי לחפשי, והוסיפו הוסיפו עוד ממאכלי האהבה – לדמיין אותה מכורבלת בכורסת סלון שקועה, וברכיה מכוסות בספרי עברם הפתוח בסצנות קירבה גשמית בין אדם וחוה, והייתי מדלגת על נופים של טבע כעל שממה, כדי לגעת באישה.. בי הרוטטת בראשוני אהובי הוורבלי, בפוטנציאליות הבדויה, כאילו הוא ולא המקום האגמי המפואר שבי ירגיע וינום בלב מוחי, ויושיט משטח לרגליי הטובעות במומרים מורעלים בלונים מנופחים שטופי פנימיות החוץ ללא פנים, נחנקים בתפילות כימיקליות של ביבים ציבורים.. יקרים שכאלה, בלוני הידידים שלי, נסתמים היו אחד אחד ונושרים אל קרקעית הקנאות ליופיי, שלא עובר ולא עובר ביקורות התקופות.. והיה לי ולכל הגזעיי שהוצאו מחוץ לפולמוס המקומי, פתרון אחד אין-סופי מותאם גם לעת הכישלון –  להצניע ברעב ובמלחמות העולם שעברו ועוברות לקחת חלק, לגרור הכול בחבלים של תת-קיומי למקום שסנתזתי לי כבית וכפר מעל הים השחור, שאזכור כאלף בנות המלך שהן אינן אני..

איגור שיפילין, השער

ציור השער, חרסונסוס, סבסטופול, איגור שיפילין

וניחשתי, מתוך תמצית מרכזת שאיפותיי לגבר-ילד שלי מלבן חלליי, כי נועדתי לבקש לעד, שייטול הוא מקסמיי את המיותר – את הקרע עם החברה מסיר פריחת גופי מהרשימה, מתיישב על הגבהות של כליות, את הריחות מדיר עם הגלימות ..והיה מעור גלימתי מוצץ את ספרותיות הכרתי, ועליה מקיא כל שאני דומעת.
 ברחמי לידת הבנים ריחמתי עליו, והיה לפחות אדם אחד בתמונה של שפיכות הדמים כללית לעד– אבא העולמי שנבהל ממעשיי בהפלת תינוקי האחרון בביוגרפית השטף המדמם שלי, ודרש אבי להפסיק להימכר לשטן לבדי. הסכמתי, לקחתי אותו כבן ערובה, מסרבת ליידעו על עתיד לבוא. ואז, העמיד את גוף הרקולס שלו מחוץ לכותלי הזנות הסופני, ובא ברובו, נמתח כלב כפול מלבני בין סכיני הניתוחים ללא הרדמה. וכלל בו קריאה לאלוהים בימים הנוראים ובימים נוספים שבחיי התיישב ליד מיטות בנות שעליהן כעלי נאסרה הצעקה. והוא רב השגחה במחשבתו הביט מעל פני הרוצחים המורשים, כדי שלא יעשו יותר ממה שכבר נרשם בספר החולים ..

אך המגרדים בחי לא ראו שנוכח במעשיהם אב שלוקח על עצמו הכול, בכך מרכך עד פירוק רשלנותם, ובהם מגלגל את עובר אהבתו – לטיפולי המשך, אחריו..

איש גורדון, בית החיים

ציור בית החיים, איש גורדון

וגם זאת עשה – לא האמין אך הבין, כי שומרת האהבה עד אליו נולדתי לחדור באווירת סכנת עד..לנטישה מיועדת, מנודה בפזיזות ובבוז. וכעובדה ייפול העולם כמו אבא פטור, שהמוות שרימה אותו, יימצא אומר: אם לא יבוא מיד לרגלי בעלת סופו, תמות היא ראשונה.. ותהיה לאבי את כל הדרך הארוכה לבית השכנים לעשות קודם במחשבה, משכנים זרים לבקש מפתחות ממעונה שעזבה בעלת אבי, ושם, בו במקום, להיווכח – הדוברת איננה. אבל היא בחיים, לשם מותו.. ואיך יכל אז לדעת..? ויעבור את מפולת מיטת הבנות שלו שפיזרה אמם לכל הרוחות, ולא נולדו לזה, בטינופת סביב בית האופרה המנותקת של האישה, היכל מקרוביי ומחבריי שהודחו וכלל לא ידעו לחזור לדוד, ולא יבואו לבתו הקטנה נעלמה מתייתמת בלא אח ורע…

אשר גיבל, נירה בהריון

צילום נירה בהריון, אשר גיבל

 מי מהם יבוא עד פינו, את המומר בחדיש לנשק, קדיש להרגיש בפול הפה המאחר, לקבל שעת חסד קטנה מגופת האהוב, עדיין אבהית, כגביע טסה קודם במסלול היחיד לונדון-ישראל המוביל לפינת היהודים שכוחת אל המוות, כדי שאהבתי האחרונה הוא אחיה עוד, כראוי לקבר ולקצפת האחרית.. כשמוצאים בזיכרון אנשים, והיו מחופשים לצמיתות, יוצרים כפייתיים, שהרעב של בני הבכור בן השנתיים העסיק אותם, ושהמוזה בקרבתם משקיפה על עקבות הילד השותק מאחורי סורגים של בית-חולים, דמותו הנלקחת כפטורה לשבועיים מאם, שהתה בלי מילת הסבר או חיבוק מאחיות שחסכו גם ממנו חלב ומילה, ובקפידה, כדי לגרד מילדי הקודח לנזקקים בביתן החם והאוהב בזמנים הטובים להם השלמים עמם. על  שחיטה שבהסתגלות הבנאלית, כבר סופר, שגם בשפע הופכת את הילד המצוי לבודד באמת. על כך בנויה תכנית הישרדות רגולטיבית – מבדידותו, גם גור חתולים ילמד את ההנחיות במהרה. ובני, כמו קוזט מ"עלובי החיים", היה פותח פה אומנם, אבל בלי קול, רק הדמעות המותרות נספגו בכותונת פסים. וכז'אן וולז'אן, משכתי את ילדי מהאשפוז, אבל רק כעבור תהליך הנקוב בתיקו האישי, ואחרי שאכל לראשונה פיו לא נסגר מול הצלחת הריקה ללא צליל שעה ארוכה מהבהבת המגלה לי את הפער העמוק בין האנושי לזדוני-פשוט: אחיות רחמניות אסרו על הילדים לצעוק במחלקת הכלובים לפעוטות, ולאחר שנגנבה צעקתם כמתוכנן, הענישו את פוערי העיניים על האוכל, וגזרו רעב בדרישה לשתיקה פלוס מבט לא ישיר… הגישה שהניבה לבני קצת יותר יחס שתורגם למזון…  ובקץ הימים הנוראים לא זיהה אותי, לא הביט גם בבית, לא נפרד מהעבר שכבר נרשם כרכש. המשיך לדמוע בלי קול, מעל צלחת ריקה זוכר איסורים, לא זז, עד שהבנתי ונתתי לו עוד, ואכל שוב, ואז, נפל על הרצפה לכעוס עליה, לבעוט בה ולשאול אותה איפה הייתה האמא … היינו שם, כל המבוגרים, שכלי לא הספיק להגיע לשאלה, וכבר התחיל הזמן החדש…

אשר גיבל, זרוק בחולות תל אביב שנות ה-80

צילום הזרוק בחולות תל אביב, שנות ה-80, אשר ג'בל

הדבר כמסופר נותר. וברוחב כדור אנוש כך נתפס, וברבים הוא סתם מצוץ, מערים על ארוס ההזדווגות ..אולם המילים הנכונות ברוכות אחרת, מתוך אקסטזה אלטרואיסטית מתמלאות, מאכילות בלשון מגית. והילד מתרפא. בכוחות עצמו.

19.12.14


עופרי ג.

כל אלו פשוטי העם
כשהייתי קטנה
שהייתי מרכיבה את חלקיהם הגדולים
בפאזל לא מורכב
אלו
נוקשים היום לי על זכרונות הילדות
מסיטים יריעות סדינים
מעל עיני
דרכם אוכל לראות את גדילותם
ואת אימי
שלא הורתה לי איך לגהץ את חולצת בית הספר
ולא זעפה עלי שאת את תהיי המורה
גם לא הפנתה אלי שום אצבע מאשימה
על אי מאמץ
רק רצתה שאגהץ לאבי את חולצת השבת
ואחיה בשלווה מטומטמת
כך נדמה לי
ואולי היתה זאת
חכמה

יוסי וקסמן, דיוקן

ציור הדיוקן, יוסי ווקסמן

 

אתי אלון אלעזרא

הימים ימי חול
וקדושה בם אין
רוח אלוהים אינה מרחפת על פני המים
סערות שהיו שככו שקט נערם על פי תהום
הימים ימי חול שבים וחוזרים

כמו אתמול ושלשום

 

20.12.14

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.