פנדורה צוחקת, הרשת תופסת – אין משכב שירה..

 

 jאשר גיבל, רחוב במאה שערים, שנות ה70

  צילום מאה שערים, שנות ה-70, אשר ג'בל

נטלי גוטמן

 בשידורי הכנסת יום אחד נעלבתי – "על כל מה שקדם לשיר..", ודורש תרגום כמו שנתן זן תיאר, אבל בכנסת כלל לא כותבים שירים, כאן ישראל הקטנה על קיצורי הדרך התיישבה והגיע לפרוזה של מי שופכין שהטביעו את מה שקדם לשיר, וגם אותי עצרו לבדיקת הגודל הטבעי, וקראו לי מבימת ישראל בכינוי ילדת ה"מארש"!.. ולא שמעו מתוכי סימפוניה רוסית של 48 שלא שנתה פנים.. והשנים רצות עמה בראשי, אותן אני כותבת, משתבחת, כך שכבר משנות ה- 90  הסגנון שלי ערבי למדי: מתלמדת ילדת הפרוזה תוך עבודות שחורות זולות לעצור נשימה כדי לא לשכוח את מוסר בריאות הסימפוניה..  והשסע, שלא אקרא לו "תרבותי", בעל ראש של דג, הסריח סופית ב-2000 , בלא נשימותיי, זפת של צנזורה עלי נמרח ועל מוחות היום בקצף לא ספרותי גרר עמו את הלווייתן המקומי, בניגון העברי שעוד חבויה בו תקווה, שרק היום פג זמנה. כל שירתה לחתולי אשפתות עוד נכתבת, מיותרת…

אשר גיבל, שדרה בכניסה לבית ספר אוסישקין

צילום שדרה בכניסה לבית ספר אוסישקין,   אשר גיבל

בעדינות אחזיק בין חניכיי את המפגע השולי וכיפת לשוני תעשה לו כיפת כבודו – שלא יחסר מבוגר על טלית הרכות שלי, ובשמחת עני מזדקן הוא מוצא כופרים בהנהלה צעירה מדי של ערוץ הרדיו העדין מדי בשביל גרונו. ואז, חרון הבעלות השוטפת יפקוד בו מעיף את כיפתו.. גם במצבו זה אשמור עליו בשיריי, רק לא אוכל לתחזק ריחו כבעל, כזורע רשמי אל אשת החקיקה.. שיחוקק הוא את גבולותיו – בטעמי. ובטעם שיש למוזיקה ולשירה ישאיר את גבולותיו בי. והגבול הוא גבול- אסגור את פי על צווארו, בזמן שאקשיב לקלסיקה התלת חירותית – מערבית-ערבית-עברית. והוא אשר מתהדר בכוונות, יזכה להתייחסותי הביקורתית, ייתכן שאחרי מתיקות חניכיי הלוחצות חזק בצדדיו, את מה שפלט ימתן, ובמלוא חליפתו השחורה ירוץ נחוש לפענח את הסימפוניה של כתב העברייה הזקנה הזו שמתרגמת לעמו הכופר תמיד בחצרות הבעלות החולפת, את האידיש העתיקה הסלבית לפוסט-קומוניקטיביות, שפת התרבות של הגולים כולם שצמחו ממנה והלאה לקיבוץ האהבה הישראלית, ותהיה האהבה העירומה בפי גם לשפת עתיד ילדיו שלו, אם יקשיב לילדים..

safwan-dahoul-dagmar-armuse-scheel-%d7%9b%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a3-%d7%a0%d7%a9%d7%99-%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%91-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c

 ציור בית גורלה… ,  Dagmar Armuse Scheel, מתוך האוספים  AFWAN DAHOUL

כותבת בבית גורלי. לילדים אין אמא מחליפה והכרחי שיביטו עלי כעל שירה בלחן אדמתי שבכל יציאתה למכולת חשופת ראש אנינה, אחת ממיושבות הטבעת של ארצות ערב נושאת לב הגנטיקה הטובה – למי שייוולדו, הגנום להם, שלעתים, מוטל בספק בארבעת הרוחות של כנפי הצנזורה כמו זו שעל גלי הגלים הניזונים ממוזיקה שעד ל- 2016 שרדה בגאון. והחליפה השחורה שבועלת את התולדה והתורשה – בשירה ובי, בעיני הרשת התופסת, מעל ומתחת, אינה בלתי-מבוטלות למען יחסי מין, דת וגזע התופרים היום אותן חליפות מנע…וכי אף אם לא נקראת שירתי בעיתוני בוקר, היא, כמו אבי וסבתי שלא נקראו מעולם, לא דיברו בקול רם מטבעם, כמו שלא אכלו במסעדות..בתי כתיבתי הם סימפוניית מסירותם שלא הופיעה על מפות הקיום, ומשום כך, אולי, לא נקראו קודמיי לדגל כלשהו…והיא כזאת ילדה טובה, לא תשתטח תחת בעל מקרי 2016 . אלא שבאחת תישמט בשרה האדום של הנשכחת מהמסורות הפיוטיות, נמחצת אך רק מעלה, תחת השמיים כורעת, מעל-על-אל הראשים מנבלי הלגונה, ובפיה מחאת דממה..

מרינה צויטאיבה

הקטע

בעיני הנטבחים..

במבטם של אלמנות ויתומים –

המארב בשיכוני השכונות, מארב לבתים,

 כל זה שייך למעשים של מוסדות בלתי-מדומיינים..

 

החולצה המתוחה, את החבלים מהדקת פורטת רוח כסרט

במעוף שרוולה קר.

נבוכה ברוחות, ובשאלה הנסתרת:

 הייתכן, כאן מישהו… גר?

 

28 לאוגוסט 1923

(מרוסית נטלי גוטמן)

 

 – דממה ללשונה הכבד של הכנסת בחליפות הפרפור מאפירות.. לנוכחות על המזרח ועל המערב, ובביטחון מתבוססת בשניהם הסובלים מפרפורה. הדממה היא שירה שבפרוזה שלהם ובשום מציאות לא עונה להתפרעות שפתם. היא יושבת על הווריד של המדגימים, בשחור, זיווג בין שוק טרי שבהם, והיכל הנפש הישראלית..Lyudmila Tomova Lucy , 3

ציור Lyudmila Tomova Lucy

בשבילי היא סופית, שרה יותר, מעורבת יותר, לא נוטשת, גם כשקוראים לי ולה בחוסר ידיעת השמיים – אשכנזייה, או רוסייה משחירת חתונות המזרח בסדום, כאחת שרוקדת לעצמה יחפה, ולא במסיבות מנקרות העיניים שלהם, בשני הסגנונות הזרים לחלוטין לעבריה-ערביה המתלמדת כמו בנות ירושלים שכמוני.. כי בסוף לא מקוריים החוגגים בשום מסורת – לא המזרח , לא המערב בהם…השירה העברית המודרנית בת כלאיים, למדגם השולט קושרת ידיים בחבלי הסימפוניה, ושרה על אפר הצעקות של נבחרי האדם חולפים זמניים, בקולה של פעם בחיים בולמת איבר הבעלות שלהם על גופה… עד שלא חוזרים ימי הבלוז ורוקנרול ורומנסה אל כפות רגליה הדקות של נערת רוק המפתה בהכרח, שבסוף הלילה הקר – הוי, כמה שהוא קר, היא תישאר מסתננת למיטות ההשגחה המצונזרת כה רעה להם לבעלי התשתית – כמוכנה להיות להם אהובה כסופה.. ברשתות השקטות ולא רק ברדיו מולחנת לכל צרה ומקרה בחיים, כעזרה ראשונה. ונוטלים אותה במנות קרב סדירות בין פיגומים בתעלות בזויות של הערים הגדולות.. באותו היום שיבוא אחרי, ולא נביט כבר לאחור. כי היא תתרבה להיות לתלת תרבותנו, לאליפסת השפות מוזיקליות בשווה…

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

אל תקראו את השיר יותר מפעם אחת
עברו על השורות וצאו מהחדר
אל תפנו את הראש לאחור
תחסכו מעצמכם מבט נוסף
אתם לא רוצים לדעת יותר
אותי
אתכם..
אני אומר לכם
פנדורה צוחקת

אשת לוט כבר יודעת
היא הרי הסירה את הלוט מזמן
מה שעשו בסדום ועמורה
מזדער בהשוואה למה שעשו
לעמורה ולסדום
הגוף שנמתח ונקצץ
מעשי סדום
ההתעמרות 
באיברים
הם לא כלום ביחס לילדים הבוערים לנשלי העור על הגדרות
לצעקות שנותרו ללא תשובה אבל לא בלי מענה

אל תפתחו

את הקבצים

שנשלחים

תמחקו אותם

לפני שאתם מביטים לפני שהדחף נולד כמו בכור שטן להפוך לכם את החיים
לאפר.
רק לקרוא 
ולשרוף את השיר.

א.

01.2016

 

נכרכת בשאלת המלט: אני או הוא..? חיים או מוות..? מדוע לא שניהם ביחד, שתהיה היא השירה ואני צלמה העברי.. ולא? חטאתי עד כדי כך שהיא עוברת דרכי, חוצה בי,חיה לה מהצד ברווח נקי שחור את חיי הלילה, בדילוג האכזר על לחן ילדותנו, שלה ושלי?  מתמזרחת – נטולת זריחות.. בהתעלמות מוחלטת מהשירה הערבית?.. שמה על כולם אות התקן, ועל הנערות/ים שבלא תקן שפת האמהות ולפתע הן בוגרות, ולא מתבגרות בחדר האח הגדול מדגמנות תחת הכתם האנושי בישראל..ואני? על מה אני כבר יכולה לבכות, כל מה שיצרתי היה לי. ובלא מיטת התפילה להנאה או לחנינה, בלא שומר בשער קפקאי, בלא דת אחת מוזנחת..

ציור ירושלים הנאיבית העתיקה.., רפי פרץ

 רפי פרץ, ירושלים עיר העתיקה

טובה אסנת זלוטוגורסקי

אַרְצִי הִיא סֻלָּם 
הָפוּךְ. תִּשְׁאֲלוּ אֶת 
מִי שֶׁאַתֶּם 
רוֹצִים.

יֵשׁ לָהּ שָׁמַיִם בָּהֶם 
הִיא נוֹגַעַת, חוֹשֶׁשֶׁת תָּמִיד לִבְדּוֹק 
שֶׁמָּא נָפְלוּ, אוּלַי עוֹד 
יִפְּלוּ,

וַאֲדָמָה. 
בָּהּ הִיא לֹא נוֹגַעַת. רַק 
מְרַחֶפֶת לְעִתִּים 
מֵעַל,

וּבֵין לְבֵין, 
אָצִים מַלְאָכִים שֶׁלָּהּ, שֶׁאֶת זֶה 
כַּמּוּבָן, הֵם לֹא 
יוֹדְעִים,

גַּם לֹא הִיא.

 

21/1/16

ציור  שלוש אלות בעיר הגדולה, Roy Kannthali

Roy Kannthali שלוש אלות בעיר הגדולה

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.