עקיפת בחירות על שפת התהום

רונית רוני, אואנונו, 1

ציור תהום האמירה.., רוני Ronit Oanono

נטלי גוטמן

גננת השירים למבוגרים

"איני חושדת שלשיר השירים טיוטה משורבטת נפתלת. הדברים שברצוני לומר מצויים זה כבר בפסוקים מוכנים.. גם אם תחסום את דרכי, גם אם תביט בעיניי, אעקוף אותך על שפת התהום.." (ויסלבה שימבורסקה, מתוך "נוף", מפולנית רפי וייכרט). ומה כבר יעשה לי מבקש האהבה, במה ימלא אותי, ובחוסר מנוחה פיו עלי נתלה, לשונו זרה וספוגת טעמים של אי-ידיעת הטקסט. ורק שפת החיבה מגוללת את אבן הרקה אל קצה היכולת, אך בחיבה חסרים האיברים לבונים חופשיים..

איקי בוברמן, 2

ציור איקי בוברמן

ולא חופשי הבונה. פעם תסריטאי נחשק הנחשב כמשורר הגן והגננת, ופעם אינסטלטור לא מקצועי. המשורר בסרטיו ברא אישה ולאום, וכבר כעבור עשור כיכב כמלח הארץ מחויב לחיסולה. בתעלה קדומה. וכולם הבינו. והפנימו אותו. זיקת הבונה למשורר נדחתה כאשליה של מלח, לצברי המתנוון אישה צברית תוליד ילד שלא יגיע לסצנת ההתבגרות,  ארוטית או אסתטית. הוריו ידאגו שירק הארץ עם כל אחיו לא יגדל באהבה ענייה. אולם מקפיץ הדור הירוק, הילד יבטיח עצמיות עתידית, בגיל התבגרותו כבר יכתוב שירה טרגית כנאום דין התגמול, בניסוח המוגבר: בעוד זמן קצר המדינה שלא מכירה בשירה, הבזה למשוררים כמו לפילוסופים, מרעיבה את משפחותיהם, את זיכרונם מגרשת מארוחות השישי עם ילדים, המדינה הזו הולכת לבחור לעצמה ראש.. 

בגזרתי הווירטואוזית אני אומללתי מראש מחיבת ראשו, שכבר לא גבר במעמד זה. מכירה בחבריי הגברים, בגזרות המושכות אהבה שבהם, שהייתי אני להם לרגעים לא מספקים מתענגת בין איבריי המרוככים בלי תכלית אידאלית, ולא חוברו פלחי גופי לגבר אחד שלם, רק אליו צעדתי מבחירה בלתי-נשלטת מעלימה מחסומים כדעות קדומות. בעונג מעדתי בפני היחיד. כאהוב שישלוט בי. ולא שלט יותר מרחמיי, שרק הם יכלו לעשות זאת.

הוי רחמו עלי, כי מצאתי על מי לרחם..

 , רונית רוני אואנונו

ציור אומללות השעה הסגולית.., רוני Ronit Oanono

ואז, גל הפיגועים בי מחזיר אבות לאימהות, מקרב תסריטאי לסופרת העתיד, שלא את חייו מבקש שאשחרר, אלא אהבה אליו. לקנות מוכן ממנה בחבילות, עם העבר להעביר לשעה חדשה. מתעכב אצלי, מבקש את ידי ואת חיי הארוס שלי, מוכן בהשאלה, כגורל שהיה לו, לבן חמש שכתב לסבתו שיר טרגי, והיא שמחה. ואילו הטרגדיה שלא כתב מאז ולא ביים, היא שבמרדפים אחריו, בדרישה שיספר לכולם איך אותי עוד יאהב בארץ מורטת המשוררים, מיתרת הפילוסופים, שכמו כל נפש מזדקנת. ונמוגה אני ונעלמות משפחות סופרי השירה שהוא בחר בינתיים, להרעיב ולגרש כשירי ילדים, בכדי שלא ימרידו בינות מעליו. שלא יחזור הרגל הדורות להקראת הספרות היפה גם במלחמות..

ובלי הפיוט לארוחות שביחד, אידאת החול העברי הוירטואוזי שלי תבוטל, בחגים רוח היהודים הטובים תסתדר עם שורות ספורות מתורה אחת. כמו עם מחיצה אטומה בין רעבים ושבעים, בין מאוהבים עניים וזומבים מתעשרים. והאומלל שלי כך יבקש אהבה לזומבי גופו מסדר גננת ילדיו, לפי הוראות הצרכן. בסוף גם ירצח, כשלא יסתדר עם גופה בכפור שלו הערוף מנשל האגדיות המקדימה יחסי חום במיטה, כפנטזיה שתבטיח חיים אחריה..

ומה עכשיו יעשה לי מבקש החיבה, באיזה זרע ימלא את זיכרוני פיו ספוג טעמים רעים של אי-ידיעת הטקסט. לא אתענג בלא איברי התכלית שלא חוברו לגבר אחד שלם. שבלכתו ישאיר אותי סופרת צעדיי לידו, השולט ברחמיי, קורא אותי כיודע אהבה. ואם שלא יקרא, איך יבחר לו שליט חזק מרחמיי.. באיבר הספרותי שלי שנכשל תמיד, בפני איבר התשוקה לתסריטאי המאהב, הוא לבדו יוביל סומא לחיקה של גננת דוברת השירה כשפת גוף. כי ערומים כולם בפני הערום המלא של השמיים, שבידיה המורמות מעל ראשה בשלטי שפינוזה מוחרמים. וחוזר הפילוסוף למקומו עם העתיד המתכרבל כאהובי המחוק בקרבת בית השבלול שלי בלי פתחים, והאהבה בפנים סופרת שירים.

 

טל איפרגן 

אבסורד

לפני שנים אבי יצא את דרכו ולא שב ממנה. מאז, אני משערת, כבר אין לי חרדה מפרידה בלי מילים. אומנם גם אותי הפחיד לתת עכשיו את כל הלב, את פעימותיו, את חדריו, את סדקיו, את רטיבותו, למישהו. אבל לא פחדתי לדמיין. לא פחדתי להאמין ולא פחדתי לאהוב. חמש שנים חלפו מאז אותו דצמבר, מהחורף שחשבתי שאבי עוד בחיים, עד הלילה הזה שבו אני סופרת שירים. את כל השירים שכתבתי לך אני סופרת, מבינה שלפעמים קורה שנותנים. נותנים למישהו את כל הלב, והמישהו עוזב. הוא יוצא את דרכו, בלי להסביר. הוא פשוט לוקח את הלב, ולא מחזיר.

13.12.18

ציור חזרה בזמן .. לנשי.., Stanislav Vladimirovitsj Ploetenko,  מתוך מריה ארט 

 

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.