שגעון השפה

נטלי גוטמן

 בגוף הבהמה התוסף המבלבל האנושי הופיע יום אחד כמילולי, ונשאר משום כך.. בא כנושא על גבה חופש שיגעון השפה. ואם כדיבר הופיע, נבדק לנורמליות, לטבעיות החייתיות של השפה.. אך תהיה זו, המוטלת בספק, יפה סוררת ודלוקה אחר תענוג בעמוק האי- רציונליות, כשמרצונה הסגירה את השכל לסמלים פולשניים של ביטוי באהבה. שמא תיחשב, נמדדת בהאנשתה הלא מקורית, ותגלה לבהמה מהם החיים, שאם תילקח התוסף הדמיוני חזרה, תזעק באלימות כואבת אובדן הפה עם לשונה, תהיה בשנאה ובקנאות הנרכשת שוקעת. ולא מסוגלת לסגת למצבה המצומצם כטבעי, הלא בדוי.

ומה סיכויי האהבה הפגאנית, אחות האלוהות, להיות בעלת אוצר של מילים אישיות, שעמן יוכל גם גבר מונותאיסט לסבול את תפילת הנשיות המופנית אליו, המקבילה לו כחודרנית ומחופרת בסבך נורמליות גופו..

גיליאס לסלו, היום אני קרטון שבור...

ציור  היום אני קרטון שבור…, גיליאס לסלו

אשבעל עשתרות

 "דוד שחר – היכל הכלים השבורים לרסיסים"/ אבינועם חקלאי

"הם כולם טועים.. נושאים את עיניהם למעלה , אל השמים הנמוכים.. ונדמה להם שאלוהים הוא שיושב שם..הקליפה היא ששולטת בעולם ..לא סתם קליפה רעה..מלכת הקליפות שיושבת בשמים .." ( חלום ליל תמוז , 1988)
ההתענגות שבאהבה אינה כלכלית. היא מעבר להגיון המונותאיסטי–מדעי המגביל אותה, מפחית את כוחה שרוי תחת הסכנה להחמיץ את האפשרות לעשות בה שימוש. האהבה אינה עניין אקונומי– תועלתני. למעשה היא בזבוז של זמן, כסף ואנרגיה. אין לה ערך שוק. לכן היא שייכת למרחב לו קרא לאקאן (2006 ) התענגות .."הסיפוק המוזר". זהו עניין אנושי גרידא שמקורו במפגש של הגוף עם השפה. חיות נמנעות ממצבים מסוכנים ומעוררי גרייה לא נוחה, בעוד שהאדם יכול לקחת עכבר, לחבר אל מרכז העונג במוחו אלקטרודות ולאלף את החיה המסכנה ללחוץ על דוושה המייצרת זרם חשמלי הישר אל מרכז העונג. העכבר,שהפך לאנושי, כלומר למשוגע, יפעיל את הדוושה עד אשר יתמוטט וימות …(אבל באדם) ההתענגות מחולקת, מגודרת ומעודנת כך שניתן לשאת אותה. הגבר מתענג בדרך זאת. אבל אישה נתונה יותר ל"חסדי " ההתענגות. הגבר נהנה מהפרוורסיה הפטישיסטית של כמויות ואובייקטים בעולם, כולל איבריה של אישה, בעוד שאישה חיה יותר בצד של האהבה ופועלת תחת המרות הקשה של התענגות צפופה עד כדי אינסופית. לכן המונותיאיזם הוא גברי ואילו הפאגאניות נשית יותר. לא מדובר בהבדל בין רגש לבין מחשבה אלא, בין ההתענגות המחולקת באמצעות סייגים, גדרות, חוקים וכללים ומופחתת לכדי הנאה (כשל גבר), לבין הממשי ללא חוק, סדר ומגבלה, כמו בהבדל בין ידע המועבר בין הדורות ומושג בלמידה, לבין ידיעה אחרת, מיסטית, גופנית ותנ"כית. לדעת אישה .. אם הגוף הופך לזירה..אפשר לומר שישנה בזמננו חזרה לפאגאניות, לנשיות, בואריאציה עכשווית. הגוף הוא האלוהים התובעני הפאגאני החדש, ואז הרופא, הפיזיולוג, מאמן הכושר, הדיאטן וכד' הם כוהניו …אך מופיעה גם פעולת נתינת השם הפרטי של הסובייקט לעצמו, כדי להביא לידי ביטוי את מה שאין לו שם, והוא האינטימי והדיסקרטי ביותר. הרסיס היקר של כל אחד ואחד,רסיס ללא מחיר.

ציור פרחי לילך, קיריל וסיליונוק

קיריל וסיליונוק, לילך 2ן

מרים רנדל הבר
מרים

זה רשום בשם שלי
ללא רשותי,
ברשותי.
שנאתי אותו
מיושן, תנכי, נבואי
מכביד כמו גוויות
שלא נקברו בשואה
ושלא יקברו לעולם.
גבר אחד אמר לי
מרים- יש בזה ים.
וגבר אחר אמר לי: מי?
וכל אחד לקח חלק
ונתן חתיכה
וראיתי את המר
המרד, הקדושה
והאחות מתפרצים
במחול ניגודים.
השם הוא צו
שניתן לי,
ואני בכלל לא
התגייסתי

מרים שחורי, קיץ עם אבטיח..דפני

ציור קיץ עם אבטיח..דפני.., מרים שחורי

מרינה צויטאיבה
פואמת ההר

5.
לא כזב היא – תשוקה, לא בדיה,
לא מרמה, הלוואי הייתה גבעה!
לו רק יכולנו להיות חוויה
פשוטה, עמך של אהבה!

הלוואי כך – בראש צלול, בפשטות:
גבעת בית, תלולית סתם..
(אומרים, שבנטייה לתהום מדוד
גו ההר), תעתועי הלשון מעל אגם

החיים על איים
של צמחי בר חומים ואורנים
מעוני נשירה מעוכה..
בוא הנה, סכן אותי! שלך..

6.
הצער גבר על הר (חרס מר
מולידים ההרים בשעות פרידה),
מצטער היה הר על בקרינו, אמר:
טעם היונה להם – רוך לא נודע.

בצער ההר
הספיד ידידות אבודה:
תתגשם הקירבה,– אמר, –
בשפתיים – דמעה – אפודה.

עגור הגיבור,- דאב ההר,-
הותרה לו, אך לא הרתה – הגר!
ועוד אמר ההר כי זר- שטן
מעוות מחוגי המשפט.

במשחק לא מושקע פינו נדם –
רשותנו ניתנה, וההר שפט..

 

(מתוך "פואמת ההר" ינואר 1924, דצמבר 1939
מרוסית נטלי גוטמן)
28.05.14

ציור עולה במדרגות של חסד.. קיריל וסיליונוק

קיריל וסיליונוק, נערה

רחל פלביץ

כי איך אוכל לבוא
עולה, במדרגות של חסד
אל גג שרעפיו עוברים מעל ראשך,
עונדת את המחילה,
כפות רגלי בוראות ליטוף
לשקע שיצרו רגליך
ברצפת חמר.
עוברת את סיפך, ומרטיבה את אבניו
במים שהבאתי מן המעין, מצל התאנה.
ואל האבן הרטובה נוגעת, עמוסה
בזיכרונות מאבנים רבות,
כף יד ברסיסים,
כואבת מאימת היובש, שיבוא
כשיכלו המים מכדי ומכדך.
אמור לי שנמות תחילה.
אמור לי שהבאתי מחילה כשעליתי אל הגג.
אמור שיש צדפים שיאספו אל פיתולם את כול חסדי המים.
אמור לי
שאוכל עוד לעלות
בחסד מדרגות
רגליי היחפות
על מפתנך

 

גדעון שני, הר סדום

ציור הרי סדום.., גדעון שני

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.