שמות האשמים בעידן האהבה

 

נטלי גוטמן

 

בספר המתים זכינו מן ההפקר…

בקצב ההפקר, בתדירות של חוק מרפי זכינו שעד ההתפקרות הבאה לא נשכח את החזרות בשאלה. כנגד הוודאות המפלצתית של תשובה..

"פעם, בעבר הלא רחוק, ספק אם הייתה ארץ נערצת יותר על האירופים מישראל.. שסברו כי הארץ כולה מיושבת על ידי קיבוצים והיא מופת של חברה סוציאליסטית, המבטיחה שוויון חברתי וחירות פוליטית, ושוקדת על פיתוח חיי רוח, תרבות ומדע מערביים למופת. חצי מאה מאוחר יותר לא נותר משמה הטוב של מדינת היהודים אלא מעמדה בעולם התרבות: בספרות, באמנות, במדע. היום מעמדה זה הוא הגורם המכריע במאבק נגד תנועת החרם המתפתחת באוניברסיטאות המערב…" (מתוך זאב שטרנהל, "ממשלת הימין בשירות תנועת החרם", לזכרו של יוסי שריד פורסם בהארץ, 11.12.15)

שם הילד שם המשחק, בסתר הילדים מתהלכים בלא שם, עם נייד, אבותיהם משחקים עמם וכעובדי אלילים את הטף שולחים בחבילות לשביתות, ובעצמם, כדי לא לאבד ימי עבודה, לבנים ולבנות תופרים תיק עם ספרי לימוד בלי כללים ושירי ילדות , פשוט דוחפים מתחת לחגורת הטבור – איפה שכבל חתוך מזדחל נמתח, ולא נקרע עדיין, בין הרגליים התמימות, בין לחיים.. הכדור כבר ימצא את הנקודה הארכימדית שאבות פספסו…

ציור אלברו רזיה 

אלברו רזיה אקספוזיטו, 2

יוסי וקסמן

"הילד, תיזהר על הילד שלך!" אמא צעקה, הוא נזכר, כאילו שכבר ידעה, כאילו שכבר ראתה בעיני רוחה את הפורענות, תיזהר על הילד שלך, טוביה, שלא יזוז ויטשטש את התמונה! אבל אביו כרך את שתי זרועותיו סביבו, זו הבריאה וזו הנכה, בלפיתה אבהית מכאיבה מאין כמוה. עד היום יש שהוא הוא חש בה, אלימה ודואגת, כאילו הוא ואביו כבולים באזיקים של מצוקה ואהבה.

יוסי וקסמן, אבא ואני

ציור וצילום בחדר החיים אבא ואני,  יוסי וקסמן

זה היה בחוף גבעת עלייה ביפו, בכ"ט תמוז 1960…גלגלי הסרטים, עותקים משומשים של "גילדה" או של "מאדאם איקס", שיוקרנו על המסך בקולנוע גלרון, זה היה "העסק" של אבא ושל חבריו הנכים והניצולים, שקיבלו מהמדינה חינם אין כסף את הגבעה העירומה מול חוף הים ביפו, ובנו עליה בית קולנוע קייצי וחורפי, שעתיד לנחול כישלון ענק, ושבעטיו יירדו מנכסיהם וייאלצו לשוב לירושלים, לחיק המשפחה הגדולה של אבא, ולחזור בתשובה על כורחם, כדי להרגיע את אלוהים היושב במרומים שבטח קילל אותם על התפקרותם הראשונה. הלוא צריך היה להרגיע אותו מפעם לפעם, אֵל חרון ונקם, עד העווֹן הבא, עד ההתפקרות הבאה. היה זה כשהסירו את הכיפות בפעם השנייה ועברו לשכונה החילונית בצפון העיר..

(קטע)

צילום לפני 30 שנה, אשר ג'בל

אשר גיבל, 54

טמילה רם

את שראיתי
כבוחן כליות
יסתתר מעיני כל ומעיניך
בגן המילים האבודות
ייתלה כנידונים למוות

 אשר גיבל, 65

צילום שכונת הארגזים, 1975, אשר ג'בל

 

כשאני מתאבלת על אבי, מי אני? ותשובת המת שלי כרוכה במי המורה שלי?.. גוף שותק? גופי היקר האהוב, השירה שסוחבת אותו דומם ממותו, אל הסכר על פי המעיין שלמדני בחשכה..לפי שיעורו של היקום "חובשת את גופו בפסוקי השירה ושואלת..חולמת אותו מזדקן.. להיות אדמת ההרים שעליה אני רצה. "אָנָאר, הוא קורא בשמי, – כל גופי הוא אדמה למסע רגלייך".. וגופו הופך לספר המתים.." (צילה זן-בר צור

 

צילה זן-בר צור

...אני דואגת למורה שלי. הזִקנה מלחכת את גופו. הוא צוחק
וממשיך ללמד אותי את סודות החיים והמתים. לרגע אחד
הוא מאוהב באלוהים ומסתחרר בריקוד סביב עץ התות
וברגע האחר הוא מאוהב בי ונשבר בכל פעם שאני מוליכה
מחפשי דרך אל המעיינות. אדמת גופו ניחרת בצמאון המים.

שבי שחורי, חיים על כוכב הירוקת

ציור  חיים על כוכב הירוקת, שבי שחורי

אני בבואתו. רגע אחד אני מאוהבת באלוהים וברגע האחר
אני מאוהבת בו ורוצה שיפשוט מעלי את גלימת הצמר ויעשה
בי אהבה כמו שהוא יודע. אני מביטה בו בעיני האיילה שלי
פושטת את עורי מעלי ומפתה אותו שיכתוב בלשונו פסוקים
חיים ומתים. והוא בוכה וכותב….

אני נוטלת באצבע המורה שלי דמעה מהריס שלו. הוא יכול
סוף סוף לעצום את עיניו ולמות. אני חובשת את גופו בפסוקי השירה
ושואלת, 'מי אני?'…

(קטע)

11.12.15

 Shinkarchuk Anatoly

ציור Shinkarchuk Anatoly

 

קורטי זאנה

פעם התחתנתי עם ערבי. המשפחה שלו קיבלה אותי נורא יפה. שלי לא ידעה מזה. 
הייתה אהבה מטורפת, נדבקנו אחד לשני כמו עיסת נייר. ערב שרבי אחד, אחרי אירוח משפחתי, בזמן שסידר כיסאות ואני שטפתי כלים, סיפר לי שהלילה בזמן העוצר יובל לחקירת שב"כ.

שן מהמזלג שקרצפתי חדרה לי אל מתחת לציפורן. אמרתי לו שאני חייבת לצאת לסיבוב לשאוף אויר. הסתובבתי בעליות התלולות של הכפר, מחפשת לו מקומות מסתור.
במרחק מה ליד המתנ"ס שעל קצה ההר, עמדה בריכת שחיה. זה היה מוזר כי לערבים אין בריכות שחייה. הסתכלתי קרוב יותר, הבריכה הייתה חצויה, בחלק אחד שלה נפרסו מסלולים ושחו בה שחיינים שאפשר היה לזהות שהם יהודים. בחלק השני של המים פרפרו ילדים מנסים לבקע את הגלמים שלהם.

Jeanne Saint Cheron

ציור בחלק השני של המים לסוסים ולילדים.., Jeanne Saint Cheron

חזרתי הביתה מתנשפת. -אתה לא הולך, אמרתי.- לא הולך לאן? הפנים שלו עטפו אותי בחום. – לא הולך לשום חקירה.

הוא חייך בהבנה. – אני חייב, תחשבי על עתיד ילדנו. בלילה התהפכתי במיטה, דביקה מזיעה קרה. הוא נחקר כל הלילה, קיבל מכות אבל אמר לי שלא. את הקפה של הבוקר שתינו אחר הצהרים, כשחזר. שתקנו הרבה ואז חשבנו הרבה, מה יותר גרוע, חקירה של השבכ או לספר להורים שהתחתנתי עם ערבי. לילה ירד על הכפר, את הבריכה סגרו מזמן, שעות לפני העוצר.

5.12.15

Veronique Charrel מגדל לרדת ממנו

קומפוזיציה ויצירת מגדל לרדת ממנו, Veronique Charrel

 

שמי נטלי גוטמן, בספר המתים חיפשתי חופש לשאול : כמה עוד לחכות לגבולות? בבריכות לאדם אחד שמלא מים.. ואין לאן לנזול. "איך אמרת לי   – יש לי בלב מגירת אהבה שאם תפתח אותה יעופו ממנה מלא פתקים עם השם שלך. אבא" (Ran Gray

…וביום החורפי הזה בשעה אחת בלילה כשאבי כבר נפטר שלוש עשרה פעמים, מצטרפת לאהבה גם אני,  כאן ועכשיו פותחת בריכת מגירות עם שמות אבא. 

 

ציור הפרידה, 2008, Marina Boyko 

Marina Boyko פרידה, 2008

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.