תרבות הפנים היפות מכל

 

ישעיהו ליבוביץ:
"אין מציאות מנחה את האדם אלא במידה שהוא ניגש אליה מבחינת משאלות, שאיפות, מטרות…הערכים הם מאותם הדברים שאין להם ביסוס במציאות, שהרי דבר המבוסס במציאות הוא בעל תוקף של כפייה, שאין לאדם ברירה לגביו, שזו סתירה לוגית, וכמו כן אין חינוך, אלא הוא לימוד בלבד, אין חינוך, אלא הכוונת הרצייה כלפי מגמה או תכלית מסוימת, בין אם זו טבועה במציאות בין אם היא בגדר משאלה נצחית….בעיית תכנון עולמו של אדם אינה ניתנת לפתרון מדעי….לכן, אין הדמוקרטיה מושתתת על האמונה בשוויון טבעי בין בני-אדם, גם נוכח הבדלים עמוקים ביניהם..

תובע הרעיון הדמוקרטי לנהוג בבני-אדם כולם כשווים מבחינת זכויותיהם האנושיות. ההכרעה למעשה היא העובדה… "

(מתוך י' ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, אקדמון 2002)

שמעון אזולאי

פילוסופיה של הדיכוטומיה

היו שנים שביליתי ביציעים של מגרשי כדורגל. כילד, במגרשים הדלים של חדרה, ומאוחר יותר במשחקים של בית"ר ירושלים. אלו היו שעתיים של איבוד מוחלט של העצמיות ושקיעה בתוך חווית המונים ממכרת. יכולתי לצעוק ולשיר כל דבר, כולל כל דבר. מאוחר יותר, כשחזרה אליי האוטונומיות שהפקדתי בכניסה לאצטדיון, היו מתעוררים איתה גם הספק והביקורת. אשליית המשמעות גילתה את פניה.
החוויה הזו לימדה אותי את עוצמת ההמון וחשיבותו. ללא ההמון, רבות מן החוויות שלנו דלות ואפורות. כשהאולם ריק למחצה, גם ההצגה היפה ביותר תורגש כפגומה. היא גם לימדה אותי שההמון תמיד עלול לאכזב. כנטול פנים, הוא יכול ללבוש כל פנים ולבלוע גם אותך.. שם נגלה לי סודו המסוכן של הספורט – דיכוטומיה גסה בין אויב וידיד, טוב ורע, שחור ולבן. האדם מצטמצם לצבע של חולצה.. בסופו של דבר, משתלט ההיגיון הצר והחד-מימדי של הספורט על התודעה. מנצחים ומפסידים, צהוב ואדום, תשבחות או לעג – טוב ורע פשטני. גם תכניות הריאליטי הן, למעשה, תכניות ספורט בעלות אותה חשיבה בולענית.
והנה בימינו, היגיון הספורט גלש גם למרחב הפוליטי, שאימץ לחלוטין את עולם המושגים החד-מימדי הזה. הרעיון שישנה אפשרות בה כולם מרוויחים, נתפסת כבלתי אפשרית. לא נשאר מקום לדקויות, לעמימות, לרב-גוניות, למורכבות, למתינות. זה מה שקורה כשספרות ושירה מפנות את מקומן לשעת שיחה עם מאמן קבוצת כדורגל מליגה ג'. כל זה בשעה שאמנים נפלאים משוועים לדקה של חשיפה, אך נדחקים בשל ציפורן חודרנית של שחקן שולי. ..משקפיים דלים ועלובים לפרשנות המציאות האנושית. זה נגמר בזה שהרוגים נספרים כמו שערים וכולם מחכים לדרבי הבא מול החמאס.

19.12.14

(קטע)

רפי פרץ, ליל כוכבים- השתקפות בטיילת תל אביב

ציור הטיילת בלילה, תל אביב, רפי פרץ

נטלי גוטמן

אולי הכול עוסק בסירוס הזהויות. ובטבעיות מגיעים רק להשחתה של פנים טובות.. ועל ידי כל החוויות ההמוניות..? אלה החיים אולי אבל אותם ישעיהו ליבוביץ לא הסכים לקבל ולהלביש על עצמו, וגם לא הסכים עם אוסקר ווילד ש"החיים עצמם מחקים את האמנות", אלא שכמדען-פילוסוף ראה בחיים כוחות דואליים שפועלים בשני קולות –ביולוגי וערכי. הראשון מייצר יצרים קבועים, כולל היצר החברתי שמתוכו משתוקק כל יצור חי אל האחידות בין הדומים לו. והשני, הוא לחלוטין חפשי וחסר כל צורך בהכרת העולם, אלא בהכרת עצמו כיצירת האשליות  – להתענג עליהן, בכבוד. אך שניהם כוחות מחויבים, האחד לקיומו של השני, משום הכרח ההרמוניה הקבועה מראש, שלפי המתמטיקאי של הפילוסופיה ליבניץ, המחויבות הזו להתאמה בין הסותרים מגלמת עולם הטוב היחיד מבין האפשריים..

יעל רנן

הרומנטיזציה הלירית נעדרת כל גילוי של אקראי, הפגום, האמביוולנטי, כל חותם של מציאות בלתי-מעובדת… "העולם הנוסף" שבורא כל אדם לעצמו (בהשפעת דגמים תרבותיים כמובן), אינו בהכרח מפואר או אידיאלי, אבל תמיד יהיו בו יותר עקביות והיגיון פנימי, יותר אחדות, יותר בהירות ערכית יותר סדר ורציונליזציה מאשר בעולם הנתון…. בריאתם של עולמות חלופיים קוהרנטיים היא צורך אוניברסלי בביטחון שמעניקה האשליה…במציאות כמו בתיאטרון, אי-אפשר להפריד בין אשליה לעובדות, בין אחיזת עיניים לאמת…והפצע הפתוח נפער בלב המערבולת..  

( יעל רנן, מתוך התיאטרון והמציאות ב"נסיכה אמריקאית" לניסים אלוני).

דוד לויתן,אהבה בימי כולרה, לכבודו של מרקוס

ציור האהבה בימי כולרה, דויד לוייתן

לאה הרפז

הָיִיתִי קְטַנַּה וְּכְבֵדָה וְהָרָעָב שֶׁלִי לִחְיוֹת הָיָה
מַלְאֶה גְדוּד שֶׁל חַיָּלִים שֶׁעָבְרוּ מוּבָסִים בַּדֶּרֶךְ.
זְאֵבִים נָבְחוּ אוֹתִי וְחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל אִמִּי
נָגַח בִּי
אַךְ כָּנִּרְאֶה הָיִיתִי קְטַנָּה מִכְדֵי יֵאוּשׁ
וְאֲנִי הֲרֵי נוֹלַדְתִּי לִחְיוֹת..
וְרַק הָאֵימָה שֶׁמָּחָר לֹא יִהְיֶה אֲפִילוּ תַפּוּחַ אֲדָמָה
אֶחָד – פָּרְעָה אֶת מַבָטִי וְלֹא רָאִיתִי רָחוֹק
אֶלָּא קָרוֹב קָרוֹב, רַק אֶת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים
וְהַיּוֹמְיוֹמִיִּים
שֶׁאֲנִי מַמְשִׁיָכה לִרְאוֹת עַד הַיּוֹם.
(קטע)

אשר גיבל רוקדת עם קוצים

צילום הרוקדת עם קוצים, אשר ג'בל

אשר זנו
וולס

בּוֹאִי אֵלַי אֶל שְׁכוּנַת הַמְּצוּקָה שֶׁלִּי
וְנַעֲמִיד פְּנֵי יְתוֹמִים
אַתְּ תִּהְיִי אִמִּי לְרֶגַע, אֲנִי אֶהְיֶה אָבִיךְ לְרֶגַע אֶחָד.
לְבַדֵּנוּ בָּעוֹלָם, בְּאֶמְצַע עֲיָרַת פִּתּוּחַ.
עַדְשׁוֹת הַמַּגָּע שֶׁלָּךְ לֹא יַעְצְרוּ אֶת הַבֶּכִי
וּמֵהַמִּלִּים שֶׁלִּי לֹא נִקְנֶה לֶחֶם בַּמַּכֹּלֶת, אֲפִלּוֹ לֹא בְּהַקָּפָה.
יֹפִי סָדוּק שֶׁלִּי, בֻּבַּת פּוֹרְצֶלָן, בּוֹאִי נִרְקֹד וַלְס יְתוֹמִים
כָּאן בְּאֶמְצַע שְׁכוּנַת הַמְּצוּקָה שֶׁלִּי
לְקוֹל הַמּוּסִיקָה הַבּוֹקַעַת לִפְנוֹת בֹּקֶר
מֵהַמַּשָּׂאִיּוֹת שֶׁל אַסְפָּקַת הַלֶּחֶם,
לֶחֶם שֶׁלֹּא אֶקְנֶה לָךְ,
אֲפִלּוּ לֹא בְּהַקָּפָה.
1.08.10

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.