שקף טובת הכלל הנגוע

 

שמעון אזולאי

פילוסופיה של שביעות הרצון 
..השבוע התברר שבסך הכול די טוב פה וכולם מאוד מאושרים כמו שעולה מן הסקרים הבינלאומיים ואפשר שבסוף היום כולם קצת כמו אותם ילדים שחוזרים מבית הספר וכמעט תמיד עונים לשאלה "איך היה?" בתשובה האולטימטיבית "כיף". 
וחשבתי מיד על הסיפור המהפנט של אורסולה ק. לה-גווין על העיר "אומלס". על אותה עיר פלאית בה מושל האושר.. על עיר בה האנשים רגילים וברי דעת, והם פשוט מאושרים. חוגגים בנעימים זה עם זה ללא ריב ומדון. ויש תופים ומחולות, צעדות ותהלוכות.. חופש הגוף וחופש הרוח. 
אבל בעיר הזו, באחד המרתפים, ללא חלונות וללא אור שמש, כלוא ילד אחד, רק אחד, והוא מעונה והוא רעב והוא סובל. והוא תמיד שם, ומדי פעם באים להביט בו, ואולי אפילו קצת לבעוט בו. וגם כשהוא משמיע קול בכי ואפילו מבטיח להיות ילד טוב, אף אחד לא עונה. וכולם יודעים שהוא שם, חלק ראו אותו וחלק לא. אבל כולם מבינים שכל הטוב שלהם תלוי במסכנות האיומה של הילד הזה. וכשהילדים מגיעים לגיל בגרות מראים להם את הילד הזה, חלקם זועמים וחלקם כועסים והם רוצים לחבק אותו, ואולי להוציא אותו, אבל הם לא יכולים לעשות כלום.. אם הם יוציאו אותו, כל הטוב והאושר יושמד מיד. אלו התנאים, ואי אפשר להשליך אושר של אלפים תמורת סיכוי של אחד: "פירוש הדבר יהיה לתת לרגש האשמה דריסת רגל בעיר".. ומי יודע כמה סבל עדיין מוסתר במרתפים?. 

…אני לא מסוגל לשכוח את הילד הזה שגם אני הייתי קצת פעם. הוא מזכיר לי שהזכות לשלווה ושביעות עצמית פגומה, כל עוד המרתפים מלאים. כאן ובעולם..

(קטע)

5.02.16

Daniele Dell'Uomo דניאל דלה יומו, 7

ציור קוביית הסבל הסטטיסטי.., Daniele Dell'Uomo

 

נטלי גוטמן

הורידו אותי למרתפים בילדותי, אולי מוקדם מן הנהוג מסמרו לתוך מתקן קירות אפורים, שאלתי לגבי נפשי ונפשו של מי שפגשתי במרתף: כולם יודעים שהוא שם?. מבינים שכל הטוב שלהם תלוי במסכנותו האיומה? .. ולא הכרתי הרבה מבינים, חיפשתי ומצאתי בספרות תשובה מושכלת: לא כולם מבינים. ככה זה. גם מכל מי שחונכו להתבונן במציאות שאיתי יבואו להתבגר במרתף, חלקם לא ממש בשיטת הרחמים, ואחרים שמראש נולדו לחיים אחרים, לא יחפשו אחר חיה מסכנה, גורה למשאלת לבם. ולא יעזבו, לא כולם יעזבו את המדינה חולשת למרתפיה. או ירוצו לתקן כניסות ויציאות, או לחליפין, לפגוע במה שישנו כך – בעירום הסטטיסטי, בלי הבושה. הלומים יהיו, וימהרו להאשים את דור הוריהם שפירש רע כטוב, ו לכאורה, יצר ללא אסטרטגיה מרתפים לעלומי שם..ויהיה מי שינקום באחראים החשודים בבידודו של ילד סובל. והצודקים, הם כבר יתנהגו כפושעים מסוג חדש, כאחד אחוז בחסד המנומק מבחינה אליטיסטית, בדיוק אותו דוסטויבסקי סיפק לרסקולניקוב כאב טיפוס, ובסכיניו השלופות תחת בטנו אין האחד מועיל, ולא מגן בגופו על אף אדם…

Chaim Soutine מלחמת הצבעים בסבל, 1941-42

ציור  מלחמת הצבעים בסבל… 1941-42, Chaim Soutine

רופאים אומרים, כי ריבוי שאלות סימן לחוסר הכיסוי להן – שחסר תחתיהן דבר מחלה וגידול בציר המקום והזמן הזה.. וייכתב בשמיים שניסו פעם בהארה קומוניסטית להביא גוף בריא להבראה  – בשוויון מלא ליצור הזדהות עם גופים שווים ביולוגית. ולא הצליח להם החינוך לבריאות, בדיוק כמו שזה לא עבד במשטרים נורמטיביים צודקים אחרת. אולם, ישנה טריטוריה בה שולטת הילת הקבוצה, הילה רגישה – לדקויות הלחות בארגז הקיום, המחוננת לסולידריות עם יושבי המרתף. בה סכר המוזרויות מתמקם על שטיח מעופף משולהב מבין הנחלים המיושבים, ידוע כאגף מרחף, ורחמו מלאה בכל טוב, ועליו סכר ההילות – להתיז פלומות חן, שאת סדין האדישות מכתימות מאדימות בחשאי.. תושביו – יקומים, בצורה זו או אחרת הם פעילים, חיותם זוכה, אך רק למקום קבורה ולמצבה שתולה בסוללת הזמן הלא מוגבל, עליה מדבקת שקף טובת הכלל הנגוע: שכל עבודתם מצבה לאמת.. כיקומים משגיחים, חיים או מתים הם נושאים דאגה לכך שמחלת השביעות לא תיראה מחלה, אך גם לא בריאות, שהשמנה והתעבות יתוארו כהישג המגונה בעם, וככל הישג מחויב למקור. ואין, האין איננו…

 

Asif Elkayam

 

אם הייתי ראש ממשלה, 
הייתי רוכש עשרות אלפי בקבוקי ספריי ומרסס פואטיקות ברחבי הארץ, 
מספר לכם על זריחות ושקיעות, על נצחונות ואכזבות.
אילו הייתי ראש ממשלה,
במקום שלטים גדולים של נשים קטנות,
הייתי כותב מילים מנוקדות בשלטי החוצות.
ואולי עם קצת חקיקה במרוצת הזמן,
אחליף את זה שברמזור לנסיך הקטן. 
הייתי ממלא את הארץ בשלל פואטיקות של כותבים מיוחדים
אילו הייתי ראש ממשלה, 
הייתי דואג שבכל דבר תראו את אלוקים.

 

הייתי כותב בענק: 
"החיים קשים כיהלום, אך גם יפים כמותו".
ובכל פעם שיתהלך ברחוב אדם מיואש ועצוב, יעצור הוא לרגע וישמח ולו לשניה.

אבל אני לא ראש לכלום, סתם איש שנוהג לכאוב..
(קטע)

 

Adi Mack

פיסול Adi Mack

 

מישל שרייטר

 

הפרוייקט השאפתני לביסוס מעמדי כמשוגע הרהוט ביותר

בחייהם של בוני וזואי,

מתקדם

פה בוני מנסה לענות על השאלה 
האם המוח שלהם מתוכנת באותה מידה לא
לדעת מה מרגיש אקדח טעון בידיים של
דמות מיתולוגית עם היסטוריה אבולוציונית בעייתית של מארג נפשי סבוך 
וזואי מחפשת תשובה מנחמת לתהייה שלי 
מדוע הם לא מפנים יותר זמן לפיתוח היפותיזות סבירות במונחים פונקציונליים

בנוגע לצורך בנביחות במקום סתם לנבוח על הכל .

3.10.15

 Claudia Shulz , איזה מתוק הראשון

יצירה מן האוספים של  Claudia Shulz

כך שאחרי הכול, גם נביא הכאב הטוב ניטשה לא התגבר על שרפת ספרים – מעשה כה פשוט לחיסול בעיות.  ולא גבר על הדור שדחה את ספריו, לא התבגר, הלך לעולמו משאיר לאחרים להפשיר טיעונים נגד חינוך דתי (כנוצרי באירופה) או חינוך טכנולוגי..שניהם מוגבלים, – טען בניהיליזם הגבולי שלו, ואת ה"לא" הניף גבוה כדגל לבן שביד המפוסלת של דוד ברחבת מרתפי כנסיות פלורנצה, היד שמניחה פטיש האמן–פסיכולוג באי-הנורמליות שלה העשירה דיה כדי לדחוף פתק אסתטי של סבל מוצדק לתוך סדק כותל השפע.. ואת עוצמת ה"בעד" הנסבל ברחמה של התקופה, ניטשה כבר גישש מישש לש ומלל מעשה בשלמותו, עוד אז, כשהריע, בתור סופר עממי פשוט, לכל צרה, קד יריית ההקדמה במחשבה המתוארת היטב שתבוא היא בהכרח כנקודת שפל לכיכרות לחם גרמניה…להיות נוכחת טרם מעשה, שתהיה לזרם משפלות לגאות סוללה זמנית, שאחרי הכול, תישאר נחמה, וניתן יהיה עוד להתחרט ולא לירות בשורדי המרתף..

וחבל, הבין, שהפואנטה שלו תחסר, ועודנה… לא תעלה כתיאוריה של מוגבלות הזמן בכל קיבוצי האדם. הוא, שלא נידון לחופש בניית התרבות לשניים- לאהבה ולסבל, נד ונע ביניהם, פיזית בסימטריה גלותית – ממולדתו למוגבלותו, ואחריו גם יזויף בגוף כתביו (זיוף מתואם, לקראת מלחמת ההשמדה..).. ואולי כל זה משום שהסיומת הנחוצה לו לבריאות, המצליבה דרכים, היא כאן, בארץ אחרת, והיא של אשבעל הצעיר..עד פקיעת דמדומי השחר, נפש משורר שכלתו לא באה ולא מצלצלת בפעמוני האהבה האסורה, בחלקה לאיבריה באיבריה השונים בים התיכון, שחסרון האיסורים יורגש תמיד כמבשר שפל לחוף הארוך כהבטחה אחת שלא קוימה..

Claudio Amadei נוף סיוראליסטי,

ציור נוף סוראליסטי, Claudio Amadei

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

אין שירה גברית
גיבורים לא שרים
מי שמתגבר לא צריך
לכתוב שירים
אין שירה של גברים
כששברו את כל הכללים
של הכתיבה
הלכו משם שומרי החוק
נותרו רק המקוללים
שלא יכולים שלא לזכור
את הקרעים
הולכים בדרכים מעלות
אבק
הכללים השבורים
מפוזרים כמו אבנים
לאורך הנתיבים
וקוצים של געגוע
שורטים את הרגליים
השמש
והצמא
והציניקנים
רק הכמיהה יכולה
להם
לכתוב את הגוף
התלוש
לרשום את כאב
הפרידה לאין
קץ
לחקוק על הסלעים
את כשלון האהבה האסורה

Oly Bramson, מתוק מנשוא

ציור Oly Bramson

 

היא תמיד אסורה
בכל האסורים
בכל האיסורים
מתגלגל כמו שיח גדוע
ברוח אין שירה

גברית.. אין שירה של גברים.. גיבורים לא שרים.. אני נשבע לא להתגבר לעולם

כי אני רוצה לאהוב
אישה
כאילו שנבראה עכשיו
ולשמוע את המנגינה
בצחוק של ילד
אני רוצה
שהעולם ידבר
אליי
כמו אצל המיסטיקנים שיגידו עליי שאני שומע
קולות
ושיש לי הזיות שהרופאים יטענו בשפה המעורפלת שלהם
שאני משוגע

Beatriz Martin Vidal

ציור Beatriz Martin Vidal

 

הם רק מחברים מילים
באופן הכי רגיל
לפי הכללים
שום דבר מקורי
כבר לא יצמח מהם
אדמה חרבה
הם חושבים שהכל שלם
לכן אין להם תשוקה

 

Ivo Vassallo , הכוח והסיפורים של פרצופי האפיפיור

ציור הכוח והסיפורים של פרצופי אפיפיור.., Ivo Vassallo 

עצובים
אני רק מחפש לתפור
את הקרעים
שנפרמים כל לילה
ואת האישה
שתמיד הולכת
ואליה אני בא
ואת הילד
שכבר לא יוולד
אני מחכה לו בשער
הגן
ולאמא שלו
א

ציור  יופי אלוהי, Kevin Johnson 

Kevin Johnson קוין גיונסון, יופי אלוהי

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.