שירה ופרוזה של חיי הכתובים

 

נטלי גוטמן

בחזקת הנאשמת

בהיותי מוסטת לפיוט, עברתי מעל תודעת בני דורי שנות ה-70 .  דרישתי להתקיים כשיר ובכל מצב פרוזאי, נותרה, וטבעי העיקש היה נבלם זמנית רק בהריונות האינטנסיביים של הגוף, ולא יצאתי מזוכה מזה, גם אחרי בניי.. אותה הקומפוזיציה של נפשי ששרפה גשרים ביני לבני הטקסטים האינפורמטיבים, הובילה אותי ללא כלים בכפייתיות לחרוש כל מה שבא מהמצולות כובשות הרוח יקרת ערך לדמיוני, ומשוחה בפיוט לא פוסק, מטריד הסובבים על היבשה, עליתי מהים כדג. בסוף התברר, שלהיצמד לים התיכון גם בלא רצונה ודעתה של הנפש, זה נכון לגורלה – התבקשה להצמיח רגליים ולצעוד בעברית המתאבלת על אב הקונסטלציה כולה של בריאתי. כן, היה לזה אב אבי שבכל היותו כחי-גוסס שוטה היה אב קדום, ורק בזו הנוגעת כשירה המגוללת מגולגלת בי, בה דבק בסתר, שאיוולד לו אני לשמש הפיוט המשתק אשמת כל.. כאילו רק למען אבי היה קיים רדיו מדקלם לרמונטוב, יסנין, פושקין, סימונוב האחרון הזורע נואשות:"חכי לי..", והעולם חיכה ושר בתוכו, כשהוא אבי עייידיש רוסיותי המאותתת בעברית אמו הקטנה, מסדר היה אותי בחייו הפשוטים להתמסטל כפניקס המיסטיקה הלירית…

 מכפר זניח במולדובה הגיע אוצר אבי, ומה יכולתי לעשות בהתבגרותי?.. לאט לאט נוצה נוצה נשלף סיפור קיומו מדמיוני, שם, באמצע גופי קבר הוא את אחותו דוניה תינוקת בכורה, ואת הוריו ששמחו באמת כי הספיקו להניח את הילדה לבור, טרם מלחמת העולם שהשיגה את החיים .. ודוד שנולד להם תחתיה כמו שת תחת אחיו, כבר הועלה לכיוון ההפוך ממלחמות קין, לטשקנט עיר הלחם האגדית, להיות ילד יחיד  – שיר בודד. להצדיק את המציאות תחת הבל…

דוד גוזל ולאה גוזל ביפו

צילום ביפו,  דוד גוזל ולאה גוזל 

 

שמעון רז

וישמחו איים רבים, ולתורתו איים ייחלו..

 

מתוך המסה של ביאליק גילוי וכיסוי בלשון – מכל האמור יוצא הבדל גדול שבין לשון בעלי פרוזה ללשון בעלי שירה..

בעלי הפשט, סומכים עצמם על ה"צד השוה" ועל המשותף שבמראות ובמלים, על הקבוע ועומד בלשון, על הנוסח המקובל … דומים למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה, השוטפת תחת רגליו.

ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המייַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות – וצרופי הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים..ולפיכך מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה… המלים מפרפרות תחת ידיהם: כבות ונדלקות, שוקעות וזורחות כפתוחי החותם באבני החשן, מתרוקנות ומתמלאות, פושטות נשמה ולובשות נשמה.

בחמר הלשון בא על ידי כך חלופי משמרות והעתק מקומות. תג אחד, קוצו של יו"ד – והמלה הישנה זורחת באור חדש. החול מתקדש והקודש מתחלל. המלים הקבועות נחלצות רגע רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתים, בין כסוי לכסוי, מהבהבת התהום.

וזהו סוד השפעתה הגדולה של לשון השירה. יש בה מגריַת היצר של האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון.. למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה, על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין.. בין הפרצים הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה..

 Adi Tarkay יצור הגינה הסודית

צילום יצור הגינה הסודית, Adi Tarkay

ואף על פי כן, גם מאלה יש שנכנסים בשלום מחוף זה ויוצאים בשלום אל החוף השני, לא את הפתאים בלבד שומר ה'…וישמחו איים רבים, ולתורתו איים ייחלו, בניית נתיבי וערוצי קשר,פיתוח סינפסות התודעה ומוקדי ההכרה, אינטראקציה ויחסי גומלין ביניהם על מנת לכבוש יעד נשגב של גמר התיקון על פי מחשבת הבריאה שקדמה לעולם שישראל עלו במחשבה תחילה, ולקדם פני האלף השביעי, השבת שמקדם נסוכה, מלאכת מחשבת של חייט שהלך מחשבתו הוא כל עוד הנר דולק ניתן לתקן עולם במלכות שדי…

(קטע)

26.02.16

אבי פלר, סוסים

ציור סוסים,  אבי פיילר

"הצילו אותי מתבערתי חשוכת המרפא..קצת שלווה הוא מבקש ואין לו מנוס מעצמו ואין לו אלא את עצמו
ומעצמו רועדת ונובלת צווחתו". 

(ראובן דותן , מתוך "אי")

 

סרגי יסנין

בן כלבה

 

שׁוּב גַּלֵּי הַחֹשֶׁךְ שעָבַר הֵקִיאוּ,

מַרְעִישִׁים, כְּמוֹ חֻרְשַׁת פְּרָחִים,

זִכְרוֹנוֹת מִשָׁנִים הֵבִיאוּ

כְּשֶׁהָיִינוּ אֲנִי וְהַכַּלְבָּה לְאַחִים.

 

נְעוּרַי בִּדְּמָמָה כְּמוֹ עֵץ רָקֵּב מוּל חַלּוֹן בֵּיתִי.

אַךְ הַלֵּב נִזְכַּר –  וְעַל גְּדוֹתָיו עָבָר –

 נַעֲרָה בְּלָבָן שֶׁהָפְכָה לְפִזְמוֹן נָשַׁמְתִּי,

 וְהַכַּלְבָּה שֶׁשִּׁמְּשָׁה לָנוּ דַּוָּר.

Durak Iskender

צילום Durak Iskender

לֹא זוֹכֶה כָּל אֶחָד בְּנֶפֶשׁ קְרוֹבָה,

הַנַּעֲרָה לִי הָיְתָה שִׁירָה וְחִידָה

לְיַד נַחַל צָהֹב בֵּין עֵצִים אֲדֻמֵּי שֵׂיבָה

רִחֲפָה אֲרֻכּוֹת חֲלוּמָה לְבַדָּהּ.

 

מֵעוֹלָם לֹא הִכִּירָה אתִ כְתָב יָדִי, לֹא פָּתְחָה

לֹא אִגְּרוֹת לא פְּתָקִים מִקּוֹלַר הַכַּלְבָּה.

סָבַלְתִּי… רָצִיתִי תְּשׁוּבָה… לֹא זָכִיתִי. עוֹבְּרוֹת

השָנים, וכְּבָר מְשׁוֹרֵר יָדוּעַ, אֲנִי שָׁב אֶל גָּדֵר אֲהוּבָה.

 Mohsen Sepehri משה ספחרי

ציור אהובה..,  Mohsen Sepehri

הַכַּלְבָּה מִזמַן כְּבָר אֵינָהּ.

וְאֵלַי מִתְקָרֶבֶת בְּפֻרְקָן כְּחֹל הַסִּנְווּר

פַּרְוַת כֶּלֶב שְׁחֹרָה, נְבִיחָה משְמיעָה איְתַנָּה

זַרְעֵי חוֹל מְלַבְּנִים אֶת אִמְרַת סִחְרוּרוֹ שֶׁל הַגּוּר!

 

אֱלֹהִים, חוּס עָלַי! כֹּה דּוֹמֶה הוּא לָאִמָּא!

שׁוּב כְּאֵב וּמוּעָקָה שׁוֹבֶרֶת לֵב, לִפְרָקִים

מוֹכִיחַ גּוּפִי שֶׁהוּא צָעִיר מִמֶּנִּי,

רוֹעֶדֶת יָדִי הַמּוּכָנָה לִכְתִיבַת הַפְּתָקִים.

ציור נקודת מבט, דוברמן , Elle Wilson 

 Elle Wilson נקודת מבט, דוברמן

לֵב חָפֵץ לְהַקְשִׁיב לְשִׁירָה עַתִּיקָה.

נוּ, יַלְדּוֹן, דַּי לִנְבֹּחַ! נוּ, דַּי לִנְבֹּחַ!

רוֹצֶה, קַבֵּל מִמֶּנִּי, כֶּלֶב, נְשִׁיקָה

לְזֵכֶר מֵאִי  וּפְרָחִים בְּנַפְשִׁי שֶׁחָזְרוּ לִפְרֹחַ.

 

אֲנַשֵּׁק, אֲחַבֵּק, אֶצָּמֵד לְגוּפְךָ

כְּמוֹ יָדִיד תִּכָּנֵס לְבֵיתִי, מוּל חַלּוֹנִי נֵשֵׁב.

וּבְכֵן, זֶה נָכוֹן, חָלַמְתִּי עַל הַנַּעֲרָה בְּלָבָן,

אַךְ כָּעֵת בְּכָחֹל אֲנִי אוֹהֵב.

 

1922

מרוסית נטלי גוטמן 

Ilana Pollak מפולת תכלת תפילה לגשם

ציור מפולת התכלת בתפילה לגשם, Ilana Pollak

 

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.