בלוז לאדם שאין לו זכות לאהבה ולתחליף…

 

שמעון אזולאי

כשהכול רופף ובלתי יציב, מה שנשאר מרגש זה לומר את האמת שלך.. ולא חשוב שתישאר עמה שנים עם האמת שתכרסם אותך בשעות של שקט. ובשביל אלילת האמת מותר לקלל ולדקור, מותר להעליב ולשרוף. אלא שאין דבר יותר שקרי מהאמת הזו.. כי מה שנראה לך עכשיו כחקוק בסלע, יראה מחר מצחיק ומשונה, ואם זה קורה למדע, זה יקרה גם לך. אבל אתה אחד שנאמן לאמת, וכל רגע הוא הזדמנות להראות לעולם שאתה חייל בצבא האמת. והחיילים הטובים הם אלו שאומרים "את כל האמת בפרצוף", וזה אפילו קצת סקסי, ולהעדיף את הטוב נראה תבוסתני..מזבח האמת עמוס בקורבנות אדם, בלבבות פצועים ובנשמות קפואות. כי לאמת פנים רבות ששקר אחד עוטף את כולן. שקר, שרק טוב-הלב ה"חנון" מסוגל לרסק.

סליחה שפצעתי.

(קטע)

 

נטלי גוטמן

הישגיות בכובע גרב

(חלק 1)

סיפורי ביקש למות בסתיו.. ואף ששכל מזמן ארבעים יום על חבריו, גידל זקן כחול מאיים. והנפגעים ממנו רבים. הם אשר הופכים את נוכחות המספרת מסוננת, מאלוהי מטה קמה לסגוד מעלה – מטיפים לה, בשתי הרמות סתומה כי פוסעת על בולענים למרגליות עץ האב שלא תמיד ידע אישה מעליו – גוף ועלווה. אולם עכשיו הוא כרות, ומתיישב לו כאיש להקת הבת, בטוח שמיועדת לו אני, לגבר שהרגע צדה אותו אמת של עלים מאשתקד. ורואה דרך אלומת עשן את סוף העונה שלי ממלכדת עמיתיי שאמת החיים מכערת אותם, את אלה שפעם רוסים היו, היום הם ערבים, וכולם תמיד בחזותם דומים לי, כמוני מוגנים בחטא חתימת היתר. שרק לעתים מתוכנתת האמת – להם לגביי, לי – לגביהם, כשמהגב בלבד, סורקים אותי מחליטים מראש – לעולם לא לראות בי חברה, ובאף אחד "מהשולטים" כמוני על כולם, כמו שיהודים רק יודעים.. ועכשיו נגמר לי הכוח לסתיו, ובלי מוטי קירשנבאום בערבים, החורף הקפיא מחשבות על חסרי גוף ופנים, החלזוניים שבקלות מוצאים בי פרי לבטן, או ירק לקרקס, או ניחוח אישה קרובה – בחום לבם המקורר.  אך רק לא אחות לחולי, לא פיתה קטנה לקחת, כפית דבש עם זית בית..לא, פסולה האיגרת של נפשי ומשונה בלי חברים בימיני, סתם סתמית משוללת סיכוי, כי טיב הסיכוי דורש מהם אהבה. אלי. למותרת גם בלי זה. מנערים אותי מדמי המוכתם בחכמה הגוברת על כל פגיעה וסטייה – עם הזמן, ובתיעוב מקלפים את החכמה, בקדחתנות כמו את דוד אבי – לשלול את סמלי האהבה מבשר המתמרכז לצורה יפה.

Untitled-1

 נטלי גוטמן, צילום בחוג תיאטרון, אוניברסיטת סנטפטרבורג, 1978

בעבר כשהייתי רק שם לבקטריה יום-יומית, במדינת האחרים כשכל האנשים מסוג הלכודים באלפי גלגולים היו מושמצים, כל שליטתי התפרשה כמסתורית, במלכות הפיתוי לעוצמה. רק לא התפרשתי כאהבה, חיפשו בי יהירות תרבותית. והטבילו את זהותי בשפל מבוסס רכילות היסטורית, כמו שנה מעוברת תהיה זהותי רק יהירות שאינה נדרשת. ואנשים בלתי מזוהים אינם נדרשים. וכל עוד אינם נדרשים, מגובים בשמות קדושים. אולי יתרגלו לציפור לא מזיקה-עספור מדיירי תיבת נוח.. אבל די באחת כזו. עם השאר לא יבואו בחשבון עדין, ולא יהיו אשמים, כי באתי בעצמי אליהם מתאדה בעצמי מאוהבת בהם. ורק ימי הזיכרון מחזירים לשפתיי ברכה והודיה על העול כשלי.

הסיפור הזה שלי על איך כל דבר שבלתי-ניתן במלוא החופן, מתהווה לעלילת גזע, ובהסתברות של דברים העשויים לקרות בהכרח..לילדים. לכן, ילדים משותקים תלמידיי..

ובחופשות הסמסטר אתהלך מותשת עד לבית –  לחלות את שתיקתם.. נתח רציני אני, 15 שנות יהדותי אני בכפר בדואי. ונופל יום יום הסולם בספריית פיתויי – דרך פי להביא ילדים מהשמיים ולהוריד ארצה. ובכל נפילתנו מהסולמות השיגו אותי, המתינו לי, והשליכו מתחת לשטיחי המדבריות הטובה, והצליחו לחתום על הנוער היפה שיוצא מידיי כעל חריג, ובזאת חתמו על חיי. מחפשת נקודה ארכימדית לסיכום הקיץ, איחרתי – הבשיל מעשה חתימתם והלבינה ניירת מוחם גרורות על כפתור הפליטה שנלחץ על ההר הישן נגד מחזיקת תיק הפילוסופיה בדור המדבר.

לא מזמן כך עשו בכל הארץ, בקיבוצים רגמו בלוגוס, מתגברים בקלות על פשעי גלותם, ערים רקעו ברגליהן, לפי שעון הקדושים זחלו לשעבוד האינטלקטואלים, בתור ספורט יורים היו בשורותיהן של נפשות גדולות יתר על המידה למברוק המפוברק מדמים שכל הזמן הזה הרב מאוד,  הייתי   א נ י   א ו ת ם   א ו ה ב ת..  בטוב הנעלם, וברע – בחולי וגדיעת רגל ,יד, כתף, ובאמירתם "שבאי-שבאי" בעברית צחה כשהיו מתקרבים למטרת הרס מצודת שמי.. כמו באותה מרכבה בדואית שזורת אבני דמעות הנגב, גנבי האושר הלשוני את השמיים באו לשתות מתוך עיניי איילות הרתומות לאחת – אני וישראל… השתמשו בנאלית במחק על פני לוח הטקסטים מהמקורות מי מעיינות, כך נעשה, ולסוף נאמר חמס וחאראם. שיטה שדווקא, נלמדה בשקידה והפכה אפקטיבית לדחיקת הפילוסופיה כמדינה של אישה אחת, תלוית אישיות, נוחה לתלישתה מביתי-ספר, הרי מתוך צאצאיהם של התולשים נתלש נגדע ונשרף הספר של החכמים, מחוץ לחצר, והוטבע הזכר במרחצאות הציבור. רעידות אתיות, ואסתטיות הוסרו מלב הסכסוך התודעתי. כדי לעצב דממה, טרם כישלון ההמונים יכה כממושמע לשלילה, חובש אמת על הראש בכובע הגרב, בלי להניח לה לאמתית, אפשרות להיות דומה לזו שבראה אותי..

Ivo Vassallo אישה נפש שסבלה מאלימות והשתחררה..

ציור  הנפש אישה שסבלה מאלימות ומזרועותיה השתחררה.., Ivo Vassallo

וככל שעברו מעגל זה, בעטיו נשכחו המאושרים בכישלון רוחם, מתכחשים לשמחת העובדה שכל מעגל הוא טוב.

וקל לנבא עתיד המשפטים שהתחזו לשרשרת : כל מושג ומושג מנותק מקדמו אומנם, אך הבא אחריו כושל בכוח הפרשנות הפסטורלית לעד בבוסתן הפרטי.

"אָז תָּבִין צֶדֶק וּמִשְׁפָּט וּמֵישָׁרִים כָּל מַעְגַּל טוֹב"  (משלי ב9)

Lija Kaca

ציור מהאוספים של Lija Kaca

 

אבינועם אשבעל עשתרות חקלאי

היינו כמו כושים שלא יודעים לרקוד
לא הצלחנו לבעול את השדות בשמש
כשירו עלינו התחבאנו בתעלות
והבלורית המקורזלת התביישה
בסוף כל השורות הארוכות
קבלנו תוצאות שלא היו דומות
לגאונות שמבטיחה את השנאה 
מהגויים שהלכו עיוורים בחושך 
שנאו אותנו סתם
בלי שהצלחנו להצדיק אותה
סתם שיכורים בתוך פקקים
משוגעים ממצעדי חיים
קודחים במערבולת אותיות
חופרים בתוך שכבות של שכחה
למצוא את המפתח ששקע
בין הריסות הבית ושברי המזבחות
לפתוח שער בתוך המסתורין
של גוף שמתמסר לקול שופר
לבכי של כינור יהודי
ליללת גיטרה
לצחוק של ילד
ואישה.

א.

9.04.16

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.