במשחק לא מושקע פינו נדם..והגר לא הרתה..

 

הילה גושן

כאבים של מלאך

 

– אמא, כואב לי הגב…

היא מיבבת ומסמנת שאסתכל עליו…

– איפה בובה…?

– שם, מתחת לכנפיים..

 

14.06.16

 אסנת בן דב, מדונה מודרנית עם המלאך שלה על רקע סלעי המצלחה

צילום מדונה מודרנית.. עם המלאך שלה על רקע סלעי המצלמה.., אסנת בן דב

 

נטלי גוטמן

 האנשים הלא מוגדרים שלא יבקשו להיגדר, הם מחרוזת עצמה של הזמן הלא מוגדר ליקרי ערך. פועלם ניקד מרחב וחיבר ידיים לברז החיים, ולעתים, שחרר כל אחד למותו או לכוכב החיים הבא.. המשוררים בלכתם. ביניהם הם התכתבו, משאירים אחד לשני הוראות לאהבה הבאה..מראשית העולם הלא מוגדרים לא נמוגו, הלכו אחד אחרי השני – במכתבים מצילי החיים שמגיעים מאוחר מדי.. ואני תמיד חשבתי כי אנשים השרוטים באינטליגנציה מילולית, צריכים בכל העלילות להרבות קשרים בין בני מינם מלאכי החיים הכתובים. והנה היום כפעם, איננו משוררים אלא אחים לגורל, אחים ולכן משוררים..! וכדאי שבשגרה גם מחוץ למשפחה ספרותית, נימרח כחמאה על פת לחם, שלמישהו השיר יבוא מוגש כלחם אחרון, קנה האדם שבמילה עמוסת סם הפיתוי לאהבה, הראשונה מבין פצועות הדום הנשגב לכאורה, שפלטה המציאות, ותהיה האהבה שגרירת התום וחסד נעוריה.. כחתולת רחוב בשכונת ילדות שתמות בעזובת אדם המונית, באגדה על אחרוני האדם..

  Tamaz Gogoladze אהבה שכתובה על הקיר

 ציור  אהבה שכתובה על הקיר, Tamaz Gogoladze

רציתי לספר על החתולה לחברי החולם, ידעתי שיבין הנאסף מרחובות, שאינו משורר בהגדרה, הוא חי שנושא את עצמו..כפותח מפרץ הזדמנויות לקראת הזקוקים לחבישות לחות של חורים בהר אציל של אחים בעט, לרוב אלמונים, אבל יש להם את ההר – השותף היחיד למכתבי פרידה בין המשוררים, מכתבים בלי אוויר הרים, מהאחדות שבלתי-אפשרית מחוץ להר, שואבים את הסיכוי הגדול של האבולוציה  – הר האנשים הכתובים. בו "המילה – אלוף הקרב של הכוח האנושי.." (מאיקובסקי), ולעתים רק עשור ביניהם, ואחרי יסנין, משנות ה-30 מאיקובסקי כבר לא יזכה בהספד ממשורר, יאבדו רובם בנסיבות מחמירות, את הזכות לרצות בחיים.. ותהיה שירת יסנין סוגרת מעגל מכתבי הפרידה הגדולים מדור המהפכת הפתרון הצודק..שקטל. מרינה צוויטאיבה תפתח מסורת השפל הבא, במותה כבר בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה.. 

Dagmar Artmuse Scheel אור שבור

ציור  אור שבור, Dagmar Artmuse Scheel

Liel Alexandra Admon 
בימים האחרונים אני מדברת עם העולם ומשכנעת אותו שיש פה מקום למשוררים. כן למשוררים. ואם אני צריכה לשקף לעולם שיש בו מקום בשבילי, בוודאי יש עוד רבים ורבות משוררים ומשוררות שחושבות וחושבים בדיוק כמותי.
"איך יש לך זמן לזה?" היא שואלת. ואני לא מבינה איך השאלה שלה לגיטימית יותר מעצם היותי משוררת. בא לי לשאול אותה "איך יש לך זמן לאכול או לישון או לעשות אהבה? את לא עסוקה מידי בעבודה, משימות, משכנתא, סידור הבית, מקלחות, דוחות כספיים, חשבונות חשמל, קניות במכולת, קניות בקניון, רביצה בלתי פוסקת מול האח הגדול, בהייה אפטית בפרסומות, התמכרות לסדרות, בילוי עם חברות, שיחות חולין ושיחות קודש – איך יש לך זמן לאהבה?"..
אבל אני לא שואלת אותה, אני רק מחייכת ומקריאה לה שיר. ברגע הזה היא מבינה. ולרגע אחד יש מקום לשירה. גם אצלה. אבל הצורך לקבל מקום לא מניח והשיח נמשך ביני לביני עד השעות הקטנות. איך נוצר מצב שאומנות הפכה למותרות? איך משוררת כבר לא יכולה להגיד: רגע אתם מפריעים לי באמצע השיר. ושכל העולם ישתוק.

Dagmar Artmuse Scheel יופי שובר הלב

יצירה  יופי שובר הלב, Dagmar Artmuse Scheel

אני דורשת מהעולם הכרה. הכרה במקצוע הזה, הכרה במקום שלו בעולם, הכרה בעבודה הסיזיפית הכרוכה בו מידי יום.
אני דורשת אבל העולם לא מקיים תמיד. לא כולם קוראים שירה אולי זו הבעיה של השירה. אולי משהו השתנה בנו ללא הכר ואין לנו פנאי למילים מתפתלות אולי אנחנו מעדיפים את הדברים ישירות. קשה לי כל כך להאמין שישנה באמת השתטוחת כזאת. כל האנשים אוהבים ונשברים וכולם שומעים מוזיקה.. היתם מפריעים למוזיקאי אם הוא באמצע כתיבת שיר? סביר להניח שהיתם מניחים לו. אז למה למשוררים מותר להפריע? למה מה שאנחנו עושים נשאר בערפל שלכם? למה זה כל כך מפחיד שאתם לא רוצים לדעת עליו דבר? מקסימום להסתפק בהבעת הערכה מרחוק בהנחה שלא תרגישו. איך זה לא מסקרן אתכם להכיר את מה שקורה בראש של מי שיוצר יש מאין? 
אתם יודעים כמה עולמות חולפים עד יוצא שיר? כמה ריחות מצטלבים, כמה דמויות מיתולוגיות קמות לתחייה, כמה בורות נפערים בכבישים, כמה רוחות רפאים נכנסות ויוצאות מאיתנו עד שקורה הדבר הזה שאתם קוראים לו שיר? אני דורשת מהעולם הכרה בכל הקולות ובכל הצלילים, אני דורשת מהעולם לתת להם את השקט שהם צריכים, כדי להפוך לשירים.

15.06.16

Vitali Nikitin הקשר החזק

ציור  הקשר החזק, Vitali Nikitin

 

מריאנה נאומובסקיה

"ביוגרפיה למרינה"! -איזו מילה דלה. סיפור חייה שזור בחיי.. מרגע ההכרות, תחילה דרך שיריה בלילות מועתקים מועברים בידיים שונות נקראים בחשאי בחדר המדרגות, ואז דרך פרסומי הביוגרפיה המתפשרת בעיתון מורשה, מאת בתה או אחותה, כבר לא זוכרת  .., סיפור חיים קשה אכזרי, לעתים מקומם, ולא "מוסרי".. לאשה הזאת לא נכתבו חוקים, היא שחוקקה את חוקיה, שפטה, חננה, גזרה וביצעה.. את דין המוות שלה, בעצמה..

הקשר שלי איתה מעט מיסטי. חוויתי פעם אותה במדיטציה , אני המאופקת, הרציונלית שלא רגילה לבטא רגשות, פרצתי בבכי,(зарыдала) ורצתי לכתוב עליה באיזה דחף בלתי נשלט ומפתיע בעוצמתו.. תוצאת הכתיבה בדפים מצהיבים שלא ראו אור … אך ברגע שהתחלתי לכתוב עליה, כבר זרמו המילים וכתבו את עצמן…ומה עושים עם כל היצירתיות הזאת שאין לה בית, ואין גבולות..?

 

דורית ישראל

אני לא משוררת ולא כותבת שירים בחרוזים מנוקדים לשיעורי ספרות

ולקוראים פוטנציאלים או פסיכולוגים מדומים.

אני רק יורקת מילים ללא אבחנה מבדלת

שחוסמות לי את קנה הנשימה

אחת

אחרי

השנייה

ד.י

17.06.16

 

מרינה צויטאיבה

פואמת ההר

"… ויבוא אל הגר ותהר ותירא כי הרתה, ותקל גברתה בעיניה…" (בראשית טו', טז', פרשת לך לך)

6

צער גבר על הר (חרס מר

מולידים ההרים בשעות פרידה),

מצטער היה הר על בקרינו, אמר:

טעם היונה להם – רוך לא נודע.

 

בצער ההר

הספיד ידידות אבודה:

תתגשם הקרבה,– אמר, –

בשפתיים – דמעה – אפודה.

 

ועוד אמר ההר כי דור החמולות –

בזאר בזבוז הלבבות!

עגור הגיבור,- צער ההר,-

הותרה לו ולא הרתה – הגר!

 

ועוד אמר כי זר- שטן

מעוות מחוגי המשפט.

במשחק לא מושקע פינו נדם –

רשותנו ניתנה – ההר שפט. 

7

 צער על שרב היה הר –

בחום דמו יוקפא

ליגון. לא ארשה,- בקול הררי אמר,-

שלאחרת תובא.

 

התבל של אנחנו מה שרומא

עכשיו – יהיה לעשן כשנלך עם אחרים.

בצער דיבר ההר, אמר: מאומה

לא מקנא  באלה – האחרים.

 

על העול הנורא דיבר

של השבועה שמאוחר להישבע.

הקשר גורדי ישן,- אמר,-

תשוקה וחובה..

 

הצער –  ללכת לבד, לרדת

מטה, לשוק – חיות – מעברות…

ועוד, פואמות ההר להרות,

 תמיד כך – כדי להיות.

 

ינואר 1924, דצמבר 1939

 Bjorn Borge-Lunde, טבע אכזרי ביופיו

ציור טבע אכזרי ביופיו, Bjorn Borge-Lunde

 

סרגי יסנין

 

לְהִתְרָאוֹת, יָדִיד שֶׁלִּי, לְהִתְרָאוֹת.

יָקָר שֶׁלִּי, אַתָּה בַּלֵּב.

גְּזִירַת פְּרִידָה תַּבְטִיחַ לַבָּאוֹת

כִּי יוֹם פְּגִישָׁה קָרֵב.

 

לְהִתְרָאוֹת, יָדִיד, לֹא יָד עוֹד, לֹא מִילָה,

אֶל נָא תַּזְעִיף בְּמוּעָקָה שְׁמוּרוֹת,-

זֶה לֹא חָדָשׁ לָמוּת וְלֹא לִחְיוֹת, וּמִמלָא,

לִחְיוֹת זֶה לֹא חִדוּשׁ מוֹתִיר בְּרֵרוֹת.

 

1925

 

צילום דיוקן המשורר סרגי יסנין, 1920, מהאוספים של נטלי גוטמן

סרגי יסנין 1

 

ולדימיר מאיקובסקי

לסרגי יסנין

 

עזבתנו.. איך לומר – לשם העולם האחר..

והריקנות..

חתוך כמתנגש בכוכבים.

והצלילות תיבש.

לא, יסנין , אין בי ציניות,

בגרון סכיני צער – רואה ידך

מנדנדת קרועת וורידי צווארה, משק העצמות.. שלך.

חס, חדל! ירדת מהפסים?

לתת לסיד זכות להציף במוות על כרית הלחי לחה?!

וזה אתה? שכל יכול היית, אף אחד לא ידע יכולת כזו לחולל..

למה ?

לשם מה?

תדהמה ראשים מקמטת..

סכין או כבל תליה, מה יגלה כבר את הסיבות לאבידה.

גם פלוגת חקיינים שריססו על עצמם, לא היו מתים טרם מעשה..

 

ואילו היה שם דיו לכתיבה, בקפה "אנגליטר"

לא היו סיבות לחתוך וורידים.

למה למה להכביר במתאבדים?

במקום לספק יותר עטים לכותבים!

ועכשיו מה, לתמיד תסתגר בין סורגי השיניים, רק לישון,

יסנין, אפילו לא תגדל מיסטריות

לעם , לבורא לשונו הומת היום השוליה ראשון בצליל.

והנה, נסורת עכורה של שירים מאותן הלוויות של קודמיו לתל שלך סוחבים

 חרוזים של קיא, דוחפים לאדמה עם קרש ברזל.

 זה ההוד, הכבוד האחרון למשורר?..

 

עכשיו כמות הזבל עומדת בעינה, לא מתדלדלת,

ולנו עבודה רבה.

את המציאות להפוך ולתפור מחדש,

ורק כשתהיה משופרת, רק אז, לפייט את גופה.

 

פסל מצב הראש המפייט.., יאיר אהרון

יאיר אהרון

הזמן הזה קשה למלאכה של עט..

המילה – אלוף הקרב של הכוח האנושי!

כמארש שמאחוריו רק פיצוצים מטילי העבר נופלים,

נלקחים לתוך הימים המיושנים כשערות בסבך..

 

והכדור שלנו כלל לא מאובזר לשמחה,

רק לגנוב נוכל או לקטוף אותה, כפרח לעתיד.

וכבר למדנו די – קל בחיים האלה, ולֹא חָדָשׁ לָמוּת וְלֹא לִחְיוֹת

אך לייצר חיים,  קשה הרבה יותר.

 

1926

 

 (כל התרגומים מרוסית נטלי גוטמן)

 

מאיה ישעיהו ,הכול כולל הכול, אין מנוס מהמציאות המבולגנת באפור

 צילום הכול כולל הכול, ואין מנוס מהמציאות המבולגנת  מחוץ למעגל.., מאיה ישעיהו 

 

 

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.