עַל רֶגַע אִחוּד הַגּוּפִים פָּסְחָה הַחֻלְדָּה ..ולא שמנו לב

ציור  דנטה בלימבו סיטי, 2014 מותר לבכות אומר השטן, Celeste Gómez

נטלי גוטמן

"עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹצְרָה הַחֻלְדָּה" פגעו בה.. כולה הייתה בועת ספוג מריח נאהבים צמודים.. בשתי הממלכות זה קרה, – כותבת אישה יפה, – חיית הצרה לא נתפסה בלשון הטוב .. וישנן לא מעט כאלו מדינות בהן גופה הזעיר של החולדה האפיר נוגע בורוד הבשר, מפריד בין אגרופי נפשות.. כך כותבת בצער היפה מנשים – לפייט, שידעו האורגניזמים המפוארים בחיים, כי "הבלטת הרע ושימת דגש עליו מגבירה את הווליום של האנרגיה השלילית בעולם ומביאה עמה קללה לא רק לזה שעוסקים בו אלא לכל העולם כולו. בני ישראל סגרו פתחיהם ונהגו בצניעות המירבית על מנת להעצים את הטוב הנמצא אצלהם ולא לעסוק בלכלוך של השני ובכך זכו שגם כאשר רצו לקללם, הקללה הפכה לברכה." (משה שמעון, מתוך שבת שלום מהרב בן גור,  15.07.16 )

וכך הנוגים מבני אנוש אכן זכו, כמו המשוררים קיבלו חדר מיטות – על בטנם לשכב בתנוחה שקטה, תואמת כל יצירה שתעבור תחתיהם, ועל הראש לשמור עם מצנח הצנע מחורר היטב.

ציור  פארק הזוכים לאור בגשם.., Amarnath Viswanath

  שגשם מלקט השפע יזכור להתנקות ממנוחת בודדים וממצוקת חיות מרפא קטנות עם נטיה לחולדות, ועם כל דריסת רגל כאן באה ההילולה האחרונה לשעה, נעצרת בפיהן של חתולות בר נפשיות, שנדרשו לא להרוס את שמחת העניים, אף אם כל האמת של הרגע ההרסני נמצאת אצלן, וממשיכה במעיכה לרוחב בשלוות הדעיכה על הלשון להימחק, להתגמד, להוריד כובע-מצנח לקראת שיעור קרבי שנותנת הכתיבה היפה

ציור  חתולה, פקיסטן, Aisha

דפנה שחורי

חולדה יפהפיה

הָיִיתִי רוֹצָה שֶׁתִּשְׁכַּב לְצִדִּי (דָּבָר שֶׁלֹּא עָשִׂיתָ כְּבָר לְמַעְלָה מִשָּׁנָה)
וְשֶׁנַּזְמִין גַּם אֶת הַחֻלְדָּה הַיְפֵהפִיָּה אֲפֹרַת הַפַּרְוָה שֶׁתִּשְׁכַּב בֵּינֵינוּ
תִּהְיֶה עֵדָה לְמַעֲשֵׂינוּ
בָּרֶגַע שֶׁתְּסוֹבֵב אֶת גַּבְּךָ הָעֵירֹם
תִּסּוֹג הַמְכַרְסֶמֶת אֲחוֹרַנִּית כְּדֵי לְהֵיטִיב לְהַבִּיט
וּתְתַקְתֵּק בִּזְרִיזוּת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ הַוְּרַדְרַדּוֹת
פְּרוֹטוֹקוֹל שֶׁיִּכְלֹל הַכֹּל:
אֶת הָרֶגַע בּוֹ הִבְטַחְתָּ נֶצַח נְצָחִים
אֶת רִגְעֵי הַפִּסְגָּה וְאֶת רִגְעֵי הַחֲרָטָה

ציור  הגנה נפשית, Celeste Gómez

עַל רֶגַע אִחוּד הַגּוּפִים פָּסְחָה הַחֻלְדָּה
עָצְמָה לְפֶתַע עֵינַיִם כְּמוֹ נְזִירָה
שׁוֹמֶטֶת בְּחֹסֶר אַחֲרָיוּת אֶת שְׁלַל הָעֵדֻיּוֹת שֶׁכָּתְבָה
אֲנַחְנוּ בִּכְלָל לֹא שַׂמְנוּ לֵב שֶׁנֶּעֶדְרָה
רוּחַ פְּרָצִים אֲבִיבִית הֶחְלִיפָה אֶת הַמַּחְלָצוֹת בְּעֵירֹם מָלֵא
וּכְשֶׁעָלָה סוֹף סוֹף הַלַּיְלָה הִצְטוֹפַפְנוּ עַל הַמֵּזַח וְיָרַד גֶּשֶׁם עַז מְלֻוֶּה בְּסוּפַת בְּרָקִים

(כָּל זֶה בְּעֶצֶם קָרָה עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹצְרָה הַחֻלְדָּה וְעוֹד לִפְנֵי שֶׁהִזְמַנְתִּי אוֹתָהּ בַּחֲשַׁאי לִרְשֹׁם עֵדֻיּוֹת עַל הַחֻרְבָּן)
זֶה קָרָה כְּשֶׁעֲדַיִן הָיִיתָ עָסוּק בִּי וּבַצֹּרֶךְ שֶׁלְּךָ לְחַלֵּק אֶת שְׂפָתַי
לִשְׁתֵּי מְדִינוֹת:
עַל הָאַחַת רִפְרַפְתָּ בִּלְשׁוֹנְךָ וְנִשַּׁקְתָּ
וְאֶת הַשְּׁנִיָּה נָשַׁכְתָּ

(מתוך "גולדפיש", כרמל/ עמדה,  2009)

ציור  פנים של טוהר ובבואתו, Jerome Witkin

גדי לופו

היבריס

כשקיבל המלך מידאס את
הכוח להפוך הכל לזהב..

היה נדמה לו שהוא יכול לברוא חמה
במילואה.. לנשק סנוורים לעיניו..

בעיניים זוהרות שגדלו, כעיני
אלים, ושאגתו היתה לרעם שאגת אריה
שהדהדה בחדרי ארמונו האפלים..
"אני אל" קרא

משרתיו הופיעו, מתנשמים ומתנשפים,
והביטו בו רועדים, הוא אחז בהם
והפך אותם לפסלים דוממים, "אני בא
ממשכן האלים" שאג בקול נורא, וחש
בכוחו המרקיע שחקים, אך פתאום
קול קרקור של צפרדע קטנה וסוררת,
החל להציק לו בשיפולי בטנו..

(קטע)

14.07.16

 ציור  נמסה..פטריית הסבל האנושי, מתוך אוצרותיה של גורית אנטופולסקי

שרה כוי

העולם השתנה. אולי לא שמתם לב. הוא השתנה. יש בו פחות שמחה. אולי לא שמתם לב. דמכם שם לב. העולם השתנה מאז שלבי נשבר.. שברתם אותו.. אולי לא שמתם לב שהעולם השתנה כשם שלא שמתם לב שלבי נשבר. אתם כמו ילדים שלא שמו לב שאמא מתה וחושבים שהיא תמשיך לבשל להם ולשטוף כלים. לבי נשבר ופירוש הדבר צלחת ריקה לעולם. מחר. מחרתיים. וכל הימים אחר כך. איך לא שמתם לב שהעולם השתנה…

15.07.16

שמעון מרמלשטיין

מאיפה אתם? שאלתי אותם בערבית. "סוריה" הם ענו. "חלאב או חומס?" המשכתי בחקירה. "חומס" הם עשו עם הראש. שני נערים בני 15-16. מוקפים במאתיים גרמנים ששוחים בברכת מים טבעים (ללא כלור וללא גז רעיל) לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאלה פליטים שברחו מהגיהנום. ועכשיו משתזפים בתוך גן עדן מוקף יערות. יתומים ככל הנראה.

אני מהאזור אמרתי להם, בנון שלנטיות, מה שגרם להם לבלוע קצת מים. "כך זה לא יכול להמשך!" המשכתי (מרחוק ראיתי את המציל הגרמני בעל הכרס עוקב אחרי, כך מאז שראה אותי אוכל ענבים ליד הברכה ובולע גם את הגרעינים, כדי לא להשאיר עדויות) "אתם שוחים נורא. לא תגיעו לשום מקום… ואתם יודעים כבר מה זה שום מקום", קפצתי למים הקרים. הם קפצו אחרי, בלית ברירה (המציל הגרמני התקרב… לראות אם הבנדיט זומם לקחת לו את העבודה), הראתי להם איך לשחות כמו בני אדם. לא כמו צפרדעים. קודם רק עם הידיים. ואחרי זה רק עם הרגליים. ובסוף עם כל ארבעת הגפיים. עם הצמדות לקיר (על נשימה בתוך המים ויתרתי בשלב זה, גם על סגנון הפרפר האהוב עלי, למרות שהכול פורח מסביב). אט אט שיפרתי את הביצועים שלהם. "זהו. עכשיו אם ירדפו אחריכם, תוכלו לקפוץ כמו דגי סלמון בתוך המים." נראה לי שהם הבינו. צחקו. בסוף לחצתי להם את הידיים. ואמרתי להם … אני מישראל. מתל אביב. פעם ארבעים ק"מ מדמשק … הידידה גרמניה שלצידי קרנה מאושר. המציל קצת פחות. הסורים לחצו לי את הידיים. את הציפורניים. אין מה להגיד, כינסתי פסגה בינלאומית. בצפון בוואריה.. חצי יורו בשביל גלידה. מי אמר שהחיים כאן יקרים.. ולעזאזל .. אני לא יכול לעזוב את הארץ לכמה ימי חופשה, בלי שכול העולם יתחיל להתפרק. בניצה. באנקרה, באיסטנבול !?..

7.07.16

צילום  אלוהים בירך את המיאו.., Gracella Cameja