לא נעזב החיוך במלכות אחרי השימוש..

ציור גדע עץ קם מהמתים, בכף ראשו מצמיח כדורים אדומים, כמנחת וורדים לשמש המזדקנת.., Mira Seeman

מירה סימן, גדע עץ קם מהמתים ובכף ראשו מצמיח כדורים וורודים של שמש

Ramy Wiss

החיים והמוות
בידי הלשון,
זה אינו
לצון,
לשונך רמסה
כבוד חברך,
הלבנת פניו ברבים,
זו משאלת מוות..

 

(קטע, 13.08.17)

 

נטלי גוטמן

 מקורות מים לרועים שלא חוזרים..

וייכרך כל פחד עתידי עם הישנות תופעת עודף החיים. לא אומרים: דעי לך אחותי, נטמון אותך ברגע טוב לפי רצונך ומידת גופך, בואי נדבר על זה. עוד בחייך. וייקרעו חיי מעלי בלא מילים, עושים אותי קצת מאוחר, למשוררת. תילקח ממני הבטחה למסלולים אחרים. תורחב החצר סביב הכלא לנשמה, שתספיק לכולם. האבות יתגברו, וישתטחו נותנים גב לאהבה טרייה, על הצעירה חומלת, שתמשיך להתבשל בלי להביט לאחור.. הרי מאחוריה לא היינו, על רגל אחת לאהוב טיפסנו, וילדים מובטחים לא היו. וצמחה כאן רק התנתקות של הקרבה, בלי פילוסופיה, באוויר ובמחיר נתלו הילדים, לא באבות שלך אמא, שאמרו  – אל דאגה, הצעירים יתגברו על נטיות אלימות, הרי אנחנו התגברנו, בסוף נדבר.. ואיחרו הם ואנחנו לא באנו, שוב לא דיברנו, השפה הלכה לרעיונות אילמים מקוצרים, להעבירנו בהם כמוסכמה שקטעו לה לוחות ההתמצאות בחלל ובזמן. וקמתי כנערת ניסוי, השבתי מלחמות אהבה. באמירה: עודני מקשיבה לאהובים מהעתיד, שכבר אין צורך בהם כאן. ועצרתי בגופי אבנים שנאספו להפליג בלא ילדינו. מה נורא מזה.

נאמר הכול בטראומות הראשונות, טרם הבחירות שנהיו סעד שוטה. ואמרתי לבני הגדול, בחירתך היא, תבחר בגלגול ויהיה שלי, או שלך. גם אם לא נפגש לעולם, תהיה לך בחירה.. שיא אחד מזדמן הייתי לך בהיותי, ולא זו בחירתי. והגומה שבלחי השמאלית של אחיך הקטן, בבל גומת מחשבתי, עליה תשב בלי קושי ובושה, בלא קשר לברקים וכמות המבקרים. שמכם, ברמת סיכון גבוהה, חותכים לקראתי. גם אלה שלא באים לסכן מלאכים דלוקים חולים בחלקו היפה של גופם..

חנית אריאל בן אהרון

אַהֲבָה אוֹרֶגֶת
בִּשְׁתִי וָעֵרֶב
וּבֹקֶר
בַּד אָסוּף לָאֲנָחוֹת.

14.08.17

Marina Boyko ראי השחר

ציור ראי השחר.., Marina Boyko

מהבוקר אני סכנה לחברים ממוחזרים, בטוחים שאני שחר הטרגדיה לא להם. ונלכדים בה, והיא איבר בתוכי משכיח מלכותם, מן העודפים שבי. מותר למות עלי, לקחת – לא לתת חיים, שיחה, חלום, חשבון. לכל אבסורד העין להצמיד פטפוט, בלשון לסובב גב, בשיניים של סוס גזעי לנגוס מחללית מעלות כרובית הארוס שלי, לעשות חיים. ואחרי, לחטט בחן מעוך באיבריי המוצנעים ליפול, בלקיחת גופי להתמקם במקומו. בסוף הלילה להיות גלויים כצופן הבוקר – בו אין אמירה, והשמש תאית לא כדאית, תיערם תילכד בשוחת החירות של אישה יפה. בצל תסחט אותה. הנטפל אליה מהכלום ירעד. לכי תתמודדי עם זה. וכבר ערב. ככורסת לידה של עודף אהבתך, מתחשבנים בך הנולדים, על דמי ירח שבור. שהיא. שתספיק להם לאין ספור מסעות נפש המגולגלות בבת הבעיה המהלכת. וכבר קבור שמה בעמק הפרעת האותיות העבריות..

Ernesto Daniele האות הראשונה של השפה העברית.. הצטלבות גורל

ציור האות הראשונה של ניצחון השפה העברית, המצליבה גורלות.., Ernesto Daniele

וניקח זאת בחיוך. לכל הגלגולים כטירוף בריא. לא יהיה המשך. יבורך החיוך מארץ הפלאות. שם נרצה להיות ראש יהודי. זה קרה בגומת נפשי, גומת הפיתויים בגופי. בהפסקות בחדרי יינעל יצורי להשכיבני על ריצפת הדקות הנתונות, מצלצול לצלצול.. והיו חוזרים החיים. ובמשפחתי אבי עודו מתנדנד על חבל תליה ברולטה רוסית, על צווארו לי הון.

וכשילך, מרב הונו ייתלה, אשקיע בנפשו. כל יומיים אפגוש גבר לאהוב. הראשון יהיה נהג מונית נבהל. שנים יזכור איך שמתי לחי בכף ידו, כאילו את עצמי, ולא ביקש למות במקומי. וכמהנדסי בנייה יבואו אחרים, אחד רך, מחוטי משי קולו הורדתי כוכב העצמי, שיהיה לו נוח לישון עליו, בטחתי בריאותיו חודרת לתוכו, מנפשו מחברת מכתבים לילדיו המרוחקים אחרי גירושיו, והתרגל אלי. ולא ידע, גם אחרי שאיבד בי לב, תהה מה לעשות איתי? להיפרד לא ידע. ידעתי אני ללכת. זוכרת שבארצי המובטחת הכל עובר, לדיוקן הבא.. והוא שיהיה הקרוב לאותה מידת האמצע שאריסטו ניסה לשדך לי, כישף במידות שהתמסטלתי מאישיותו, ותהיה העתק חלוש של תהום העדר. ממסלול הרוע סוטה להתרפק לגוף נפשי, כשוליית קש האהוב. התעוררתי רגע לפני הנפער, הלוע היה מרוט מדי בשביל מעשה איש. ואמרתי, לבו אומנם במקום הנכון בשבילי – קצת גבוה משלי, מכונף שמונה עלעליו משקעיו בין כתפיו, ופריחת שריריו מציירת כדורי עשב בר נוטפי תשוקה, בכל טעמי האהוב, אבל הגבעה שלו טבעה לפני אלפי שנים טובות, ולא גודל עליה טחב שליום שחור.  ויעמוד בשבילי רק ברוש נאצל שלא שרד בגני, ובין רקיע לקבר אבי, מצייר את חיוכיי לעוברי אורח..

 

דינה בנאי בבאי, זוג רקדנים, ברונזה

פסל  זוג רקדנים.., ברונזה, דינה בנאי בבאי

 

אביב חזק

 

וְאָז עָלִינוּ אֶל הגִבְעָה 
בֵּין שָׁמַיִם וְאָרֶץ
שָׁם עָמַד הַבְּרוֹשׁ הַנֶּאֱצָל
אֲנִי חִבַּקְתִּיו וְאַתָּה קָלַעְתָּ
לְרֹאשִׁי זֵר מְעַלָּיו הַמָחְטָנִיִים
וְיָדֶיךָ הַיּוֹנְקוֹת עָנְדוּ לְצַוָּארִי 
הֶחָשׂוּף רָבִיד רֵיחָנִי
מְאִיצְטְרוּבָּלָיו הָעֲגֻלִּים

אַחַר כָּךְ חָפַרְתִּי בֶּעָפָר
עַד זוֹב דָּם 
בְּמוֹ יָדַי הַכְּמֵהוֹת
לֶאֱחֹז בְּשָׁרָשָׁיו 
ומִתּוֹךְ עֵינַי הנִכְסָפוֹת
זָרְמוּ פַּלְגֵי מַיִם 
עַל הָאֲדָמָה הַקְּדוֹשָׁה 
הֵיכָן שֶׁעוֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֶיךָ 
וְרוּחַ אֱלֹהִים כָּבְשָׁה אֶת
הַגִּבְעָה בְּאַהֲבָה יְרוּקַת-עַד
צִיּוּצִים רִאשׁוֹנִים
אַיֶּילֶת פּוֹרֶמֶת אֶת הַשַּׁחַר

 

(12.08.17 , מתוך ספר בכתובים)

ציור שכחתי כל מה שלא זכרתי, כעצי ברוש של מילים בלילה שכולו טוב.., דבורה אזולאי

Dvora Azulai שכחתי כל מה שלא זכרתי , עצי ברוש כמילים בלילה שכולו טוב

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.