CAMERA OBSCURAׂ, היום השמיני

 

שולי בן נתן

ויהי ערב ויהי בקר
יום שמיני
ו ויירא
כי
ירא
הוא
את
מראות
ימיו אשר ראה לעשותם

 

אשר גיבל, תל אביב, 70

צילום מאת אשר ג'בל,   "תל אביב שנות ה-70"


נטלי גוטמן

חלום ליל חורף

"… נשארתי עם שני פתחים עגולים בקיר, בתחילה חשבתי לסתום אותם בגבס אבל אז נגלה לי מחזה, … הייתי באפלה, צילמתי בלי שיכולתי להבחין במסך בשום פרט חשיפה של 20 שניות בצמצם 2.0 ברגישות של 400 אסא, על הקיר מנגד קבלתי תמונה מדויקת של בניין- קמרה אובסקורה על כל תפארתה… תמונת צבע לכל דבר…" (אשר ג'בל)

אשר גיבל, בית השכן באור היום - קמרה אובסקורה

צילום "קמרה אובסקורה"  , אשר ג'בל

ארוכה ההפסקה בבית ספר זר, ובסופה אילוץ הפיפי גואה. חדר השירותים משותף לבני מינו המשגיח על ההומוספיאנסים – גברים, נשים, ילדים. החדר מורחב, חלונות גבוהים בסגנון הבניה הסטליניסטית, שולחן בודד, נשענת עליו כשידיי תפוסות בתיק ושקית גדולה מלאה מלבינה, אני ממתינה. ככל שאחת הדלתות נפתחת ויוצאים פנויים מצרכיהם, תחושת תקוותי מובנת, מרימה את ראשי אך צצים לפניי צרכנים נוספים ולעתים הם אותו אחד שחוזר משום מה על עקבותיו. אבל המשונה הוא שבכל פתיחת כוכים אני רואה בפנים ילדה שאמה מחזיקה בחצי גופה העליון כשהיא מוחדרת לחור דמוי מלונה שברצפה המזוהמת, כתפיה בחוץ…שדה הראייה שלי ממשיך לפעול מריץ לי אותה גם אחרי סגירת הפתחים, וכמובן שגם אז, דמיוני שולף את ההכרח המצופה – גם עלי לרדת עד ראשי למלונה התת-קרקעית, ולבד… אם כי מעציב אותי הילד שמנסה לפניי להידחף באחד הכוכים בעלי המלונה שמתרוקנים מדי דקה. ואני מחכה.
הנה, מצאתי את עצמי בתמונה אחרת, כבר מסיימת את הנדרש באסלה שמאוד מוכרת לי מחיי הקודמים, נושמת החוצה, ושוב פוגשת את הילד צועד הפעם ישר, אלי, ועליו מכנסיים פתוחים ואיבר מינו ורוד מתגרה במבטים של הנוכחים. מנועה מלהתערב חלפתי כאקראית פה, חותכת ליציאה מהסיטואציות של החדר עמוס הריחות והשאלות הטורדניות, נסה החוצה. אולם השקית שלי, לא מתאים לי שהיא איננה, חוזרת לחכות עד שהילד יסיים את צרכיו שוב שאוכל להיכנס לאסוף את מה ששכחתי בפנים. רק שהוא פותח לי לבד ואומר ללא הגה, בעיניו, שאוכל להיכנס פנימה… לחלוק איתו את התא? התמונה הבאה שנגלתה לי כשנכנסתי היא הנער שעסוק בניקיון עם גומי וחומר מלבין הוא שוטף את ריצפת הכוך והיא כבר מבריקה בטקסטורת העץ המלא מהנה בחנה הבהיר, ועל רקע הסדר הביתי מאיר, ידו במפתיע, כאילו לאות סיום, מדביקה את גופו בשלמותו לקונסול שבקיר, ומשם ממעמד המוגבה כל ישותו העירומה שטופה חשופה בפניי מבקשת רחמים. או משהו ממישהו שאולי תגיד לו תגדיר לו מהי החוויה הזו שגופו בנשימה אחת בודדת מזדקר מבטנו מעלה, מושח גם את איברו הילדי המיותר באודם הגוף, מסומר בהוראת השעה גופו מוכן להתפוצצות מכאב הידיעה הזו – על שהוא קיים ככה ללא פשר, נידון לסבלו התלוי ונתלה לעד… שיישאר שם ככל הנדרש אם אני רק אגיד לו מה עושים עם כל זה… כך נעמדנו – הנער הזוהר בעיניי מבריק וסובל, ואני קורסת לי תחת מראהו ומשקל מעצוריי בידיי, פורמת את עצמי מהן להישלח אליו להנמיך את גובהו הנבחרת, מושכת ארצה לשמרו ממסמרי דמותו….
אולי קודם הייתי נועלת את הדלת מבפנים כדי בלחש הליטוף לטשטש את העינוי, להלבישו בנשמתי מתלתליו במצחו עד כפות רגליו התקועות באוויר מוחבאות בבית השימוש, אולם בכך הייתי מורידה את כול זוהרו לאחריות שירות מחלקת הרווחה- בהפיכתי את המקרה לכפול, שלו-שלי, וזה היה פועל לטובת העמידה היציבה על הקרשים ששטף בהבנה יתירה לכבוד בואי מחולל את ההרמוניה המבושמת בידיו הטובות למלאכה. ואז, בגופו הוורוד היה נמחק ונכבה ערכו המוטרד המקרין, ומסתפק היה בפשטות ביטויו השמור ליום אחר כשיפגוש בילדה ורודה זהובה כמוהו טובה לפרוק את הטבע דל רעיונות גבריותו עמה…
החלום נפסק, לא עצרתיו, המשכתי לחופשת בית-ספר, בלי לדעת איך במוחי מסתיימים חלומות של ילדים ביציאתם מחדרי שירותים ציבוריים. בינתיים, שליח ציבור ערבי בתכנית של רפיק חלבי אומר את מה שאמרו גם חוזרים בתשובה מימי הכיפור ההוא הלומים מלחמת הטירוף שלא הוכר אז כיום מחלת הקרב, אבל הכיפור נדבק אליהם כחיילים שחוו את מלאות החיים ונפלו להזדקקות לחזרה הנצחית בתשובה לאחר. השליח אמר שבטוח כי "מי שיוצא לחופשי מהחברה שלא מקבלת אותו, חייב שיהיה אריה, ורק הוא – שיצא יוכל לדאוג לה…"

שבי שחורי, דמות מתון הקנים         שבי שחורי ,כוכבים

ציורים  מאת שבי שחורי, "מאחורי הקנים" ,                 "כוכב בחלונה"

נזכרתי, ידעתי, בדיוק אלו היו פניו של הילד מחלומי- כשל אריה הנתפר מאי-ההסכמות עם הגוף הפוקד אותו, או איזו חברת שירותי אדם הזהה ביעדיה עם הגוף הביולוגי. היו לו ייסורי איש שלא מוכן להיות צורתה של הפקודה גם אם סביבתו פוקדת עליו גזורה מראש. על כך יצא לשירותים, וניקה את מזבח הגזירות, במיניותו ניסה לחרוג משממת האוזקים בבשרו הוורוד, בזוהר נקי כפיו שמדיף ריחות גור האריות. חדירתו לחפשי דורשת מעשה, שיבחר להיצלב בשירותי מסיבת החוטאים שאליה ממילא, לא מזמינים קדושים…את זה ביקש שאומר. ואמרתי.
על הזיכרון שלא כלל נערת אריות צלובה שחסרה לו, ושבלעדיה לא יוכל להפסיק את חלום ההקרבה הזה שלאף אחד מאחורי פתחי הכוכון התרבותי לא אכפת מעצם נוכחות הילדה. ואז ירד למלונה וביקש להישאר לבדו, מנקה את הדלתות אחריי, קורע את בגדיו לכל מקרה שיחסר למישהו כשיבוא לו פיפי איכותי…

2013 – 5.12.2014

יוסי שיין,8

פסל חיבוק..,  יוסי חן

דפנה שחורי

לא ילדתי על בִּרְכֶּיךָ
יָלַדְתִּי בְּבֵית חוֹלִים עַל מִטַּת יוֹלְדוֹת
לְבוּשָׁה חָלוּק יָרֹק וּמֵעָלַי הַמְיַלֶּדֶת שְׁחֹרַת הַקּוּקוּ
מְשַׁכֶּכֶת אֶת כְּאֵבַי בִּתְרוּפוֹת
כְּשֶׁהָרוֹפֵא בָּא נִבְהַלְתִּי
הָיוּ לִי הֲזָיוֹת
לֹא יָלַדְתִּי עַל בִּרְכֶּיךָ בַּשָּׂדוֹת
מוּל הַנּוֹף
כְּבָר מְאֻחָר לַעֲשׂוֹת זֹאת
כְּבָר לֹא אֵלֵד יוֹתֵר תִּינוֹקוֹת
מֵעוֹלָם לֹא עָשִׂיתִי מַה שֶּׁרָצִיתִי
לָשֶׁבֶת עֵירֻמָּה עַל בִּרְכָּיו שֶׁל גֶּבֶר שָׂעִיר
זְקֵנוֹ שׁוֹכֵב עַל הָרִצְפָּה כְּמוֹ שְׂמִיכַת צֶמֶר
גּוּפוֹ גָּדוֹל כְּחוֹמָה
וַאֲנִי נִתְלֵית עַל עָרְפּוֹ וְצוֹעֶקֶת
מִלִּים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֶרֶת אִם לֹא הָיִיתִי מִתְבַּיֶּשֶׁת
הָיִינוּ יוֹצְאִים לָצוּד אֶת מֶלֶךְ הַחַיּוֹת
זוֹחֵל עַל גְּחוֹנְךָ נֶעֱנָשׁ עַל חֲטָאֶיךָ נָחָשׁ צֶפַע מִתְקָרֵב לְקַרְסֻלֶּיךָ
אִם הָיִיתָ חָזָק מַסְפִּיק לֹא הָיִיתָ נוֹתֵן לַחַיָּה הַזּוֹ לַהֲרֹס אֶת חַיֶּיךָ.

מתוך "גולדפיש", כרמל/עמדה, 2009

|רפי פרץ

ציור רפי פרץ

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.